"גאים בכך שנרצח כגיבור". ויאצ'סלב דניאל גולב הי"ד וזירת הפיגוע
"גאים בכך שנרצח כגיבור". ויאצ'סלב דניאל גולב הי"ד וזירת הפיגוע צילום: מתוך הרשת

בלב שכונה חרדית למהדרין בבית שמש מתגוררים הוריו של ויאצ'סלב דניאל גולב הי"ד, המאבטח שנרצח בפיגוע באריאל בליל שבת האחרון.

במאהל האבלים שנמצא מחוץ לבית יושב אחיו הקטן נתנאל ולצידו כמה חברים. השבר על פניו ניכר. חבריו בעיקר עוטפים אותו, פחות מדברים, עסוקים בלהקשיב. במקביל מתחילים להתיישב לצידם חברים של דניאל - חלק הכירו אותו דרך אחיו שעשה איתם שנת שירות, אחרים היו מתאמנים איתו בטאי צ'י.

"בשבת בצהריים דניאל בא להזהיר אותי בחלום שההלוויה תהיה בשעה ארבע ולא בשעה 11, שבה רצו לקבור אותו. הוא הגיע פעם שנייה בחלום בלילה, ובאותן המילים הזהיר גם את ההורים", מספר נתנאל. "לא ידענו מתי יקברו אותו, כל פעם דחו את המועד. ההלוויה הייתה אמור להיות במוצאי שבת בשתיים בלילה, אחר כך בשלוש בלילה, נדחתה ל־11 בצהריים, אחר כך באו לקבוע בשתיים בצהריים, ובסוף אמרו לנו שהשעה ארבע היא השעה שהכי נוחה להם. למען האמת, שכחתי לספר את החלום שלי. אמרתי לאמא שלי אחרי ההלוויה והיא הייתה בשוק. לא סיפרתי בהתחלה לאף אחד את הסיפור, כי לא חשבתי שהוא כזה חשוב".

התאקלם בארץ מהר יותר מכולם

אחד מחבריו של נתנאל פונה אליו בשאלה: איך נודע לך על הפיגוע? "הגיעה המשטרה לספר להורים שלי. אני ישנתי, אבל כשקמתי לשתות מים ראיתי שאמא שלי ערה ובוכה, ואחי אומר לי: סלבה מת. אמרתי: לא יכול להיות, איך יכול להיות? הם קראו לי להיות איתם, ומאז אני רק איתם. אני בקושי ישן בלילות", מתאר נתנאל. "ומה שלום ארוסתו של דניאל?" מוסיף חבר נוסף לשאול. "היא לא חשבה כל כך מה קורה, ראתה הכול מתפוצץ, זה היה נראה לה חלום", עונה נתנאל. "היא הולכת לאשקלון להיבדק כי היא נפגעה בפיגוע, בעיקר ביד. היא תחזור, היא רוצה להיות איתנו".

האב זאב מצטרף לחבורה. הוא מתיישב ומתפרץ בבכי במשך יותר מחצי שעה. עשרות המנחמים יושבים ושותקים, מילה לא נאמרת באוויר, לא מצידם ולא מצד המשפחה. בין בכי לבכי נשמעת אנחה, והכאב שורף את הלבבות. האסון הגדול שנפל על המשפחה קשה מנשוא.

לפתע מגיעה ארוסתו של דניאל, ויקטוריה פליגלמן, שאבטחה עימו בעמדת השמירה בזמן הפיגוע. האבא בקושי מדבר עברית והשיח הקצר ביניהם מתקיים ברוסית. מהר מאוד היא עוזבת את המקום והשקט חוזר לקדמותו. "הם היו מאוד קשורים, רק לפני שבוע וחצי היא התארסה איתו, איך הגענו למצב הזה?" אומר אחד הנוכחים במקום.

את השקט הארוך גודע בנימין דוידסקו, המורה לטאי צ'י של דניאל הי"ד. "הייתי המורה שלו לטאי צ'י, היינו ביחד בהתעמלות בשעת כושר. אומנם הוא לא התאמן הרבה אלא תקופות קצרות, אבל תמיד הפתיע אותי השילוב אצלו: היה לו מצד אחד כוח ומצד שני התבטלות וענווה ללמוד ולקבל, הוא היה פשוט מדהים", נזכר דוידסקו. "מעבר לכישרון שהיה לו ושכל הזמן הלך והתפתח, הוא היה מפתיע אותי בכל פעם עם הדרישות המיוחדות שלו. יותר משהיה תלמיד, היה מורה. היכולת שלו לא להיכנס למה שלא צריך ולדעת לקבל הייתה נפלאה, וזה דבר שצריך לקחת ממנו".

מירב כהן, השרה לשוויון חברתי, נכנסת לניחום ומיד מתחילה בדברים: "אני משתתפת בצערכם, ממש קורע לב, עצוב. הוא היה הבכור משבעה ילדים. אתם הרגשתם שהוא הולך להתחתן, ואז קרה האסון. אתם יכולים לספר לי עליו?". זאב פורץ בבכי ולא מסוגל לדבר. לאחר כמה רגעים, כשהוא נשאל על שמו של דניאל, הוא מסביר: "ויאצ'סלב דניאל זה השם הרשמי שלו. כשעלינו לארץ היה לנו, גם לי וגם לו, באותו יום ברית, ומיום זה אני זאב והוא דניאל. בתעודת הזהות נשאר השם ויאצ'סלב, ובקיצור סלבה. עלינו ארצה בשנת 2004, כשהוא היה בן חמש. לא היה לנו קל. בארץ היום נמצאים אמא שלי ואחותי, אח שלי עדיין גר בחו"ל".

חבר של דניאל, עטור בפאות ארוכות ובכיפה שחורה, מרחיב: "הוא היה חבר טוב, זאת האמת. הוא היה יותר עצמאי וחזק ולכן לקח יותר בקלות את העלייה לארץ. לא היה לו קל, אבל היו לו חברים בסביבה, ולעומת האחים שלו שנולדו פה, היה לו קל יותר מהם להתאקלם". החבר מרחיב על קורות חייו: "בצבא הוא היה שומר בבסיס נבטים של חיל האוויר. אחר כך למד באריאל קרימינולוגיה ופסיכולוגיה. הוא היה גר בבית שמש אצל ההורים עד שהתחיל ללמוד באריאל, ושם גר עם בת הזוג שלו, הם היו די הרבה זמן ביחד. הוא נרצח מעט לפני סיום התואר ושבוע וחצי אחרי שהתארס".

השרה כהן פונה אל האֵם שוב ושוב, אך הדמעות מסרבות להיעצר, הכאב על פניה אינו מותיר מקום לשיח. בשלב מסוים היא מראה תכשיט על ידה שהוא קנה לה. "קשה, קשה מאוד", היא אומרת. כשהשרה מתעניינת בשבעת ילדיה, היא מספרת: "יש לי ילד בן שנה וארבעה חודשים שאני מצליחה לטפל בו גם בשבעה. עכשיו הוא ישן".

אחותה של האמא פונה לשרה כהן: "תודה רבה לכם שאתם כואבים את הכאב שלנו. לדבר על זה מאוד קשה, אבל הילד שלנו היה ילד מקסים ממש. לא רק בגלל שהוא שלנו. גם החברים מספרים רק דברים טובים. הוא היה הגאווה שלנו, חכם ומוצלח בכל דבר - כמה שהספיק לעשות. היה מאוד אוהב את ההורים ואת כל המשפחה. כמה טלפונים אני קיבלתי ממנחמים. כואב לנו, באמת. יש לנו גאווה שהוא לא נפטר סתם כמו שבני אדם נפטרים, אלא נרצח ממש כגיבור. נקווה שנצליח לעבור את זה, ה' ישמור את כולם".

האב והילדים חובשים כיפות שחורות, וההורים שולחים את ילדיהם למוסדות דתיים וחרדיים בעיר. הבן הקטן נתנאל לומד ב'עתיד' בבית שמש, ורבים מחבריו לבית הספר יושבים לצידו כעת. דניאל הי"ד למד בישיבה התיכונית אמי"ת דביר בבית שמש. "הרבנים שלו מהישיבה התיכונית אמי"ת היו הרב ישי סופר והרב סבג", מספר זאב לשרה כהן.

להיות מוכנים לפיגוע הבא

חייהם של 16 בני אדם נגדעו בחמשת השבועות האחרונים בגל הטרור הרצחני שפוקד את מדינת ישראל, שכמותו לא נראה זה זמן רב. מי שלא התרגש ממספר הנרצחים היה שר התפוצות נחמן שי. בריאיון לגלי צה"ל ביום ראשון השבוע טען שי כי ממשלת ישראל התמודדה היטב עם האתגרים של חודש הרמדאן, ולדעתו "יצאנו יחסית בשלום". בשיחה עם 'בשבע' מתייחס האלוף (במיל') עוזי דיין לגל הטרור הנוכחי, ומנסה לתת לו הקשר רחב יותר, בניגוד לטענת רה"מ בנט כי מדובר ב"טרור יחידים".

"קודם כול, הטרור פוגע כשהוא יכול, בניגוד לתפיסה המערבית של הפעלת כוח. אנחנו בישראל יכולים להפעיל כוח כדי להגן על האזרחים או למען אינטרסים חשובים, ואם זה מצליח חוזרים לבנות את המדינה היהודית הדמוקרטית. אבל בטרור האסלאמיסטי פוגעים במה שיכולים, כדי לעשות הד תקשורתי גדול שייצור פחד, ואם זה מצליח יעשו עוד פעם ועוד פעם, זאת הגישה. לכן הדיון אם מדובר בגל או לא בגל, אין לו חשיבות גדולה מדי", קובע דיין. "הטרור ימשיך ככל שיוכל, גם בגלל שלצערנו הוא מצליח, גם בגלל הכיסוי התקשורתי המאוד מאוד גדול, וגם בגלל שחמאס כמדיניות מנצל את הימים המקודשים למוסלמים כדי להפיץ את השקר על אל־אקצא. לכן צריך להיות מוכנים לכך שהוא ימשיך".

לדברי דיין, השאלה הגדולה היא כיצד בונים הרתעה. "השאלה היא איך מתמודדים עם העובדה שחסרה לנו הרתעה. את ההרתעה נגד ארגונים בונים על ידי איום על עצם קיומם, ואם יש צורך מקיימים. למשל, בתור התחלה צריך היום לקצוב את חייו של יחיא סינוואר, יחיא לא יחיה. הוא קודם כול טרוריסט, ולכן - והדבר נכון לכל טרוריסט - צריכים לחסל אותו, לא לנטרל. הטענה לגבי טרור יחידים היא לא מדויקת, כי הם אולי בודדים, אבל לא מבודדים. לכל מחבל יש סביבה תומכת, הוא הרי לא ייצר לבד את כלי הנשק ותכנן את הפיגוע. גם אם המחבלים הם סוג של פרטים, האחריות היא על החברה שממנה הם באו, ובמקרה שלנו הרשות הפלשתינית".

דיין מספר על ניסוי מיוחד שערך. "כיועץ לביטחון לאומי עשינו ניסוי ידוע: לקחנו 22 מחבלים מתאבדים שלחצו על הכפתור אבל לא עבד להם, ושאלנו אותם שאלות. הדבר שהרתיע אותם יותר מכל דבר אחר זה מה יקרה למשפחה שלהם. ברגע שכולם יבינו ויכריזו על מצב חירום, הייתי פועל להריסה של בתי מחבלים תוך 48-24 שעות, בטח אם מדובר בג'נין, שם לא חל החוק הישראלי. צריך לגרום להם להבין שזה לא משתלם ולא כדאי. צריך להכניס להם משטר של שכר ועונש, כי יצרנו הרתעה אבל אנחנו מאבדים אותה".

יכול להיות תרחיש אופטימי לחיסול הטרור?

"כשמסתכלים על זה בפרספקטיבה של עשרים השנים האחרונות, אנחנו מנצחים בקרב מול הטרור. האיומים האסטרטגיים כמו המים נפתרו, ישראל גם נהפכה להיות מעצמת אנרגיה. כך שאת יום העצמאות של 2048 יש צפי שנחגוג עם כעשרים מיליון תושבים בישראל, ש־15 מיליון מתוכם יהודים, וזה עוד לפני שהפכו את העלייה לארץ ליעד לאומי. החולשה הישראלית היום היא לא בגלל שאנחנו חלשים, היא נובעת ממנהיגות. מה שאנחנו צריכים זה מנהיגות שתוביל את הרוח והעוז שיש בעם ישראל. אנחנו מחכים להנהגה מתאימה שתוביל אותנו כך שנוכל לחגוג את יום העצמאות ה־75, בשנה הבאה, בראש מורם".

***