טקס הכרזת העצמאות
טקס הכרזת העצמאותצילום: לע"מ

"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". על ההחלטה וההצהרה החגיגית במגילת העצמאות חתמו לפני 74 שנים נציגים מכל הגוונים והמפלגות, מיצחק מאיר לוין איש אגודת ישראל ועד מאיר וילנר מהמפלגה הקומוניסטית. בעת הכרזת העצמאות שררה תמימות דעים נדירה לגבי הצעד המאוד לא פשוט ואף המסוכן של עצם הקמת המדינה. לעומת זאת, הדעות היו חלוקות ביחס לדמותה העתידית של המדינה - סוגיה השנויה במחלוקת עד היום הזה.

אפילו עצם הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית כבר אינו מוסכם היום כפי שהיה מוסכם בעת הקמתה. בקרב חוגים אינטלקטואליים ואידיאולוגיים שונים מתבססת הדעה שישראל צריכה להתפרק באופן פרקטי ואולי גם הצהרתי מזהותה היהודית, ולעצב את צביונה כמדינת כל שבטיה וכל אזרחיה, יהודים ושאינם יהודים. יש מי שאף מבקשים לתת לכך ביטוי בהחלפת הדגל ובשינוי מילות ההמנון. סלע המחלוקת העיקרי שסביבו מגובשים המחנות הפוליטיים והאידיאולוגיים בישראל הוא זה המפריד בין החותרים למדינה בעלת אופי יהודי ברור ובין אלה הרוצים לחיות במדינה חילונית שזהותה הלאומית והדתית חיוורת עד לא קיימת. מדינה שתרבותה היא הומניסטית, גלובלית ופלורליסטית, לפי מיטב הערכים האופנתיים הרווחים במדינות הדמוקרטיות הנחשבות לנאורות.

הדרך העיקרית לשמירת אופייה היהודי של המדינה ולחיזוקו עוברת במישור הדמוגרפי והחינוכי. מחנה תומכי המדינה היהודית נמצא במגמה עקבית של התחזקות דמוגרפית, וככל שיצליח גם בחינוך ילדיו ללכת בדרכו, כך יתחזק אופייה היהודי של החברה הישראלית. גם הצד השני מודע לכך, ומתאמץ להטות את כף המאזניים באמצעות הגירה ארצה של עולים ופליטים שאינם יהודים. מעבר לכך, יחד עם תהליך ההתחזקות וההתקרבות ליהדות של הפרטים ושל החברה, מתקיים במקביל תהליך הפוך של שחיקת סממנים יהודיים בחוקי המדינה ובהתנהלות מוסדותיה. דוגמה בולטת לכך ראינו זה עתה כאשר שופטי בג"ץ ושר הבריאות חייבו את בתי החולים להכניס לתוכם חמץ בפסח.

הצד החילוני הוא מיעוט בציבור, אבל הוא רוב באליטות ובמוקדי הכוח שהשפעתם על דמות המדינה, החברה והתרבות אינה נופלת מזו של השלטון שנבחר באופן דמוקרטי. שליטת אנשי השמאל בתקשורת, בעסקים, באקדמיה, ביצירה התרבותית ובמערכת המשפט מאפשרת להם, בשם ערכים של "דמוקרטיה מהותית", לעקוף את רצונו והכרעתו של רוב הציבור. לרשותם עומדת גם מערכת מסועפת משומנת וממומנת של מאות ארגוני חברה אזרחית שפועלת במגוון תחומים ומקשה על המחנה היהודי־לאומי להוציא לפועל את מדיניותו גם כשהוא נמצא בשלטון.

דווקא התקופה הזאת, שבה המחנה היהודי־לאומי נמצא באופוזיציה, היא הזדמנות טובה לאמץ את דרכי הפעולה שאפשרו לשמאל להשפיע במשך עשרות שנים גם כשהימין היה בשלטון. המחנה היהודי־לאומי חייב להבין שלא כיבוש השלטון הוא העיקר, אלא השימוש בו כדי להגשים את ערכיך. וכדי להצליח בזאת לא די לנצח בבחירות. כדי שיוכל לעצב את מדיניותה ודמותה של המדינה והחברה בהתאם לערכיו, המחנה היהודי־לאומי חייב להעמיק את נוכחותו בתקשורת, באקדמיה, בתרבות, בצמרת צה"ל, בפקידות המדינה ובמערכת המשפט. והוא חייב גם לטפח זרוע של ארגוני חברה אזרחית , כזו שלא תיפול בעוצמתה מהמערכת המשומנת והממומנת של ארגונים ועמותות שפועלים בשירות השמאל, ועמלים יומם ולילה לטשטש את דמותה היהודית של ישראל.

בסוף האמת תנצח. בארץ ישראל יקום העם היהודי, לא עם של מתבוללים דמוגרפית ותרבותית, עם ככל העמים המנותק מהייעוד המיוחד של עם ישראל. התשובה לשאלה כמה זמן יעבור עד שזה יקרה היא במידה רבה בידינו.

לבנות כדי למנוע חורבן

לצד העיסוק בבניין הארץ, אנו נאלצים בדור הזה לעסוק במניעת חורבנה. ולא רק בידי אויבים – כאלה תמיד היו, אלא גם בידי אחים הטועים לחשוב שחורבנה הוא בניין. במלאת ארבעים שנה לחורבן חבל ימית, חלק משמעותי מחשבון הנפש ומהפקת הלקחים צריך לעסוק בשאלה כיצד למנוע מהלכים נוספים של עקירת יישובים ומסירת חבלי ארץ ישראל לנוכרים על ידי ממשלות ישראל.

איום העקירה והחורבן, שנוצר בעקבות תקדים עקירת היישובים בסיני על ידי ממשלת בגין, נעשה מוחשי יותר בעקבות עקירת כ־25 יישובים בחבל עזה ובצפון השומרון לפני 17 שנים. בחוגי ההתיישבות, גוש אמונים והימין האידיאולוגי, הכישלון במאבק לעצירת הנסיגה באביב תשמ"ב הוסבר בעיקר בכך שתושבי היישובים בחבל ימית השלימו עם גזרת הפינוי והחורבן, וברובם המכריע הסכימו לקבל את כספי הפיצויים ולעזוב. המחשבה הייתה שאת יישובי יהודה, שומרון ועזה אי אפשר יהיה לפנות בדרך דומה, משום שפינוי כפוי של אלפי תושבים המסרבים מתוך אמונה ואידיאולוגיה לעזוב את בתיהם יהיה בלתי אפשרי. אבל מה שקרה בגוש קטיף ובצפון השומרון הוכיח שזו קונספציה מוטעית. אריאל שרון הפך את הגירוש למשימה לאומית, ואת ההתנגדות לו הציג כאיום על הדמוקרטיה הישראלית. הוא גייס את משאבי המדינה וצה"ל והצליח לגרש מבתיהם כעשרת אלפים איש שנאחזו בקרקע במסירות נפש, אמרו לא למשא ומתן על פיצויים וסירבו לעזוב עד לרגע האחרון.

למרבה הצער, הרעיון המזעזע והנפשע לעקור עשרות יישובים, למסור חבלי מולדת ולגרש רבבות יהודים מבתיהם עדיין נמצא על סדר היום - לא רק של מפלגות השמאל אלא גם של מפלגות המכנות את עצמן מרכז. אם היה ברור שכל ניסיון לעקור יישובים ייתקל בהתנגדות רבת־עוצמה, אפשר להניח שדי היה בכך כדי להפוך את רעיון העוועים לבלתי אפשרי. הגירוש מגוש קטיף אומנם נעשה בכפייה, אבל בסופו של דבר ברוב היישובים והבתים לא התנהל מאבק פיזי קשוח ונואש נגד כוחות הגירוש - אם מתוך מחשבה שהמאבק ממילא נדון לכישלון ואם מתוך כניעה למרוּת המדינה והשלמה עם רוע הגזרה. העניין הוא שגם בהתיישבות ביהודה ושומרון רבים התושבים שגישתם איננה שונה, וגם הם עלולים ביום פקודה, חלילה, להיכנע לממשלה ולגזרותיה.

אפשר וצריך לחזק את התודעה הצודקת בדבר היותה של החלטת הגירוש פסולה מבחינה תורנית והלכתית, ובלתי מוסרית במישור של זכויות אדם ואזרח. אפשר וצריך לדבר על החובה המוסרית וההיתכנות המעשית להיאבק בגזרת גירוש ולנצח אותה. אפשר לפני כל דבר אחר להבהיר לעצמנו ולאחרים שאנו ובנינו המשרתים בצה"ל לא ניקח חלק ולא ניתן יד למהלך נפשע כזה, ונעשה כל שביכולתנו כדי למנוע אותו.

יחד עם זאת, קיימת דרך נוספת למנוע סכנת גירוש עתידי, דרך שמוסכמת גם על האגף הנחשב ליותר מתון בהתיישבות. הנוסחה היא פשוטה: ככל שירבו מספר התושבים ביישוב ספציפי, כך תחלש האפשרות והסכנה שהוא ייעקר. העיר אריאל, למשל, נמצאת במקום עמוק למדי בלב השומרון, אבל לכל מתכנני הנסיגות למיניהם היה ברור שהיא צריכה להישאר בריבונות ישראל, גם אם חלילה תוקם מדינה פלשתינית. הסיבה לכך היא שמדובר בעיר בת עשרים אלף תושבים, ולכן אינה ניתנת לעקירה. מכאן שדרך המלך שאינה שנויה במחלוקת להבטחת עתיד ההתיישבות בדרך להחלת הריבונות היא באמצעות תנופת בינוי ואכלוס.

האוכלוסייה ביישובי יהודה ושומרון עומדת כיום על סף מחצית המיליון. אין שום דרך לפנות בכפייה מספר גדול כזה של תושבים. הבעיה היא שמרביתם חיים ביישובים הצמודים לקו הירוק. כדי שתוסר חרב הגירוש מהיישובים שבעומק השטח, המסכלים את סכנת המדינה הפלשתינית, יש צורך להגדיל דרמטית את מספר התושבים החיים בהם. ככל שהיישוב מרוחק יותר, כך הגדלת מספר התושבים בו קריטית להבטחת עתידו. המאמץ להוסיף מאות ואלפי יחידות דיור ביישובים הקיימים חשוב לא פחות ואף יותר מהמאמץ להקים יישובים חדשים.

גם אויבי ההתיישבות מבינים זאת, ובסיוע לחצים של גורמי חוץ עושים כל שביכולתם כדי לסכל הליכי תכנון, אישור, בנייה ואכלוס של יחידות דיור ביישובים. שר הביטחון בני גנץ, איש שמאל שמתחפש למרכז, עושה ככל יכולתו כדי לטרפד מימוש של החלטות שכבר התקבלו לבניית למעלה מאלף יחידות דיור בהתיישבות. גם אם לראש הממשלה בנט חשוב שתוכניות הבינוי יצאו לפועל, הוא מנוע מלכפות זאת על גנץ, משום שקיומה של ממשלתו תלוי בו. בנט אמר בראיונות שונים שיש היבט חיובי לכך שהוא איבד את תמיכת מצביעיו, משום שכעת הוא אינו מחויב לשום ציבור ויכול לפעול בחופשיות לטובת המדינה. זוהי אמירה מתעתעת וחסרת שחר. בנט אולי לא תלוי במצביעיו, אבל בסיס הכוח שלו הן מפלגות הקואליציה, שבלעדיהן אין לממשלתו קיום. יאיר לפיד, מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ, מנסור עבאס – זה הבייס החדש של נפתלי בנט.

על אף כל זאת, ההתיישבות ביהודה ושומרון ידעה להמשיך להתפתח גם בימי ממשלת אוסלו של רבין ופרס וגם בימי ממשלת אהוד ברק. ובעיקר, מצבה הרעוע של הקואליציה מחזק את התקווה וההערכה שימיה ספורים. המשך הבנייה והאכלוס, בימים טובים ובימים קשים, הוא הדרך היעילה ביותר להבטיח שלא נוסיף לראות בימינו מחזות כמו שראינו בחבל ימית, בחבל עזה ובצפון השומרון, ושממשלות ישראל יעסקו בבניין הארץ ולא חלילה בחורבנה.

לתגובות: [email protected]

***