אני כבר מספיק מבוגר כדי להודות שבכינו. צוות של לוחמים קשוחים עם משקפי שמש אבל מאחוריהם דמעות.
רן הראשון שאבדנו. צעירים בני עשרים, מוות בפעם הראשונה, עם מחשבות שאפשר היה אחרת. הבחור הכי חזק ויפה בצוות. ואז המכה שבאה בלבנון. 12 חברים וביניהם יוחנן הילברג. יוחנן שהיה בבואת המראה שלי: דתי במידה, חילוני במידה. יוחנן שאהב את כולם ולא ידע לריב.
כל כך הרבה חיים שנעלמו בבת אחת סביבי, עד שאי אפשר היה לשאת. לבנון של שנות התשעים, כל כמה שבועות שם אחר והתואר נהרג. ההוא שגדול ממך בשנתיים, והשותף לתרגיל בבה"ד 1, וזה שגדלת איתו. ובהלוויית לא בוכים, כדי שהחזבאללה לא יחשבו שהם מנצחים. רק נושכים שפתיים ומרכיבים משקפי שמש. טיפה ועוד טיפה. חיים ועוד חיים. סוחבים. ופתאום שטפון.
הילדים שלי שואלים אותי לפעמים למה אני לא בוכה. ואני עונה שגם כשבוכים לא תמיד רואים. אין לי תובנות פסיכולוגיות מהתקופה שלי: היינו ביחד בכאב, הרחקנו ביחד, גם מאחורי משקפי שמש, ביחד, בלי לשאול שאלות. כי רק כך ידענו להגן על המולדת. ימין ושמאל, דתיים וחילונים מאחורי משקפי שמש ושפתיים קפוצות.
ביחד.
יצאנו מלבנון אבל אנחנו עדיין נלחמים כדי להגן על המולדת. אנחנו חייבים להיות ביחד בחיים. לשמור על המדינה הזאת מכל משמר. לא מוכן לקבל כל אפשרות אחרת.