אריאל פייגלין
אריאל פייגלין צילום: נריה יונה

לפני קצת יותר משנתיים, כשעוד הייתי בישיבה, יצא לי לדבר עליו, על אבשלום. רוב מי שישב שם בחדר אוכל כבר לא הכיר אותו, והאמת היא, שגם אני לא ממש הכרתי אותו. הייתה לנו חפיפה של ארבעה חודשים כשהוא חזר לישיבה לפני קורס קצינים ואולי גם כמה חודשים לפני כן, זה הכל, אבל את החיוך, איך אפשר לשכוח את החיוך?

אז דיברתי. סיפרתי שהיה כאן אבשלום, שחייך, שצחק. שהיה יושב מאחורי בסדר ערב. שהיה נמצא בבית מדרש עד שתיים בלילה, מכין קפה בחיוך. אבשלום שלנצח יישאר בן עשרים ושניים. אבשלום שהמקום ליד העמוד לנצח יישאר בזיכרוני כמקום שלו.

ואם תיקחו שני מטר הצידה ומטר אחורה מהמקום של אבשלום, אמרתי להם, תגיעו למקום של מיכי מרק הי"ד. גם אותו לא ממש הכרתי, הוא נרצח כשהייתי בשיעור א', אבל גם המקום בו ישב לנצח יישאר המקום שלו. נכון שישבתי שם שנתיים בשיעורים ד-ה, אבל תמיד ידעתי שזה לא המקום שלי – זה המקום של מיכי.

והפיתול, כשפונים שמאלה מעתניאל, שם נרצחו הרב יעקב ונתנאל ליטמן. והבית כשיורדים ממגדל המים, ממש על הפינה, זה היה הבית של דפנה מאיר. סליחה, דפנה מאיר זכרה לברכה. גם אותה לא הכרתי, אבל גם המוות שלה היה נוכח בחיי, בחיינו. בכל ריצה, בכל סיבוב בישוב, תמיד זוכרים שכאן היא הייתה, הייתה ולא תהיה עוד.

עברו מאז שנתיים, אני כבר לא בעתניאל, והזיכרון הפך לזמן, ליום. יום שבו זוכרים את כולם, ביחד. יום שבו עולים לקבר או הולכים לטקס, שעומדים בצפירה, יום שעושים בו הכול כדי לזכור. וגם אני ניסיתי, באמת, אבל הזיכרון שלי, הזיכרון שלי הוא מקום.

אבשלום ערמוני ז"ל
אבשלום ערמוני ז"ל צילום: באדיבות המשפחה

לא את הפרצוף של אבשלום דמיינתי הערב בצפירה, גם לא את של מיכי או דפנה, אלא את הבית, הפיתול, הכיסא הריק. כיסא שבטח ברגעים אלו ממש יושב עליו מישהו אחר, אולי תלמיד בשיעור א או ב, אבל בשבילי הוא ריק. תמיד יהיה. תמיד, וגם עכשיו. ביום הזיכרון. בדקה של הצפירה.

כי גם במקומות צריך להיזכר, גם לזיכרונות צריך לתת מקום. וכל עוד אני זוכר שזה המקום של אבשלום, גם אם פעם בשנה, גם אם רק לדקה, משהו ממנו עדיין חי בי. משהו בי מסרב לתת לו ללכת.

סגן אבשלום ערמוני, בן עשרים ושתיים היה בנופלו. יהי זכרו מתוק.