עקיבא עם הדיסקית ביום הזיכרון
עקיבא עם הדיסקית ביום הזיכרון צילום: פייסבוק

ביום הזה אני עונד את הדיסקית מהצבא, זה יום שנוגע בכל הנימים החשופים שלי. החוויות מהצבא, החברים והקרובים שאיבדתי במלחמות ובפיגועים...

והדמעות לא מפסיקות לרדת, כמו ברז פתוח שמישהו שכח לסגור. אבא שלי, הרב דוד תורג'מן, אומר שהצפירה של יום הזכרון היא אולי הזמן הכי קדוש בשנה, אפילו יותר מיום הכיפורים, כי לרגע אחד כ-ו-ל-ם עוצרים. שותקים.

אף אחד לא קורא עיתון או אפילו סתם ממשיך לנסוע. כולנו מתקשרים במחשבה אחת עמוקה. רגע שהוא שיא האחדות שלנו. "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ה"אחד" הזה הוא הסיבה וההצדקה לקיום שלנו בארץ.

אפשר לחשוב שזה יום שעוסק במוות, אבל זה בדיוק ההפך, זה יום שעוסק בקדושת החיים. כששומעים את המילים שכתבו החיילים שלנו לפני שנהרגו על קידוש ה':

"זו זכות גדולה ואם כבר למות אז רק ככה" (בראל חדריה שמואלי ז"ל)

"לחמתי בכבוד ואני שמח.. תהיו בטוחים שאני שמח, חשוב לי שתדעו את זה" (דניאל פומרנץ ז"ל)

ואלו רק שני ציטוטים, יש עוד המון. והמילים האלה אומרות לנו - שהם היו מוכנים אפילו למות, כדי שיהיו חיים. שמעתי אתמול דבר שמאוד ריגש אותי - כל עם בעולם מנציח את הנופלים שלו. איך? מקימים אנדרטה אחת ועליה חורטים את השמות של כל חללי המלחמה, או הקרב. אבל אף עם, חוץ מעם ישראל, לא מנציח חייל בודד!

הארץ שלנו מלאה בשמות של רחובות, באנדרטאות, במיזמים, במפעלי חסד ובמפעלי הנצחה- שקרואים על שם של חייל, ועוד אחד, שכונה שלמה שנקראת על שמו של חייל אחד בודד...

ככה זה כשאוהבים את החיים, כשמבינים את הגודל של נשמה אחת בעולם. אין זכות וגאווה גדולה מזו להשתייך לעם הזה ובמיוחד ביום הזה. עם ישראל חי.