זה הגיע משום מקום. ישבתי עם חברים כמנהג העולם בליל שישי, אוכל צ'ולנט, שמח ונהנה, אווירה של ערב שבת באוויר.
אנחנו מסיימים, אני נכנס לרכב עם חבר בדרך לביתי, כדי לנוח מהיום המאתגר והמהנה שהיה לי, שמח וטוב לב.
לא דמיינתי לעצמי שבעוד פחות מדקה הכל יתהפך עלי. הספקתי להיכנס לרכב ולהתקדם כחמישים מטר בלבד, לקראת סוף רחוב אבן גבירול אני רואה אוטובוס נעצר ולא ממשיך לנסוע, נעזרתי בסבלנות, פתחתי חלון ואז אני שומע אברך שמתקרב אלי וצועק, 'חובש. מישהו כאן חובש?'.
שם 'פרקינג', מעלה 'אמברקס', ויוצא מהרכב, אפילו לא לקחתי איתי את התיק חובש שהיה מונח כמו תמיד בתא המטען שברכב, תיארתי לעצמי שבטח זה רק עלפון או משהו כזה, הדממה שהייתה אז ברחוב השקט לא הצטיירה כאירוע בסדר גודל כזה כמו שהתבהר לי שניות בודדות לאחר מכן.
אני עוקף את האוטובוס ומתקדם לכיוון שבו סימן לי האברך עם האצבע, וזהו, כאן התמונה פשוט נמחקת. אני מתחיל לעבוד כמו רובוט, רץ ובודק סימני חיים, הפציעה קשה, אין סימני חיים.
מוקד כוננים על הקו, מיידע אותם על האירוע, נותן מיקום ומבקש אישור לעצור החייאה. כמה קשה להגיד את המילים האלה.
עוברת דקה עד שכונן נוסף מגיח מהחניה צמוד מאוד אלי. שנינו מסתכלים אחד על השני ומבינים, העיניים אומרות הכל.
מישהו צועק שזה מחבל... גרזן... מילים לא ברורות, ההוראה מגיע מיד... 'להתמגן', 'המחבלים עדיין מסתובבים חופשי'.
המוח מתחיל לקלוט את מה שהיה נראה עד לפני דקות כדמיון... בעיר התורה והחסידות מקום שקט ורגוע כל כך... מתרחש פיגוע.
דיווחים על זירה נוספת שמתפתחת בפארק העירוני. נכנס לרכב, נוסע לבית ועולה. בכניסה לבית אני קולט שהידיים עדיין מלאות בדם יהודי, הי''ד.
רגשות מעורבבות, מצד אחד כאב חד ועמוק על ההרוגים, על משפחותיהם, ומאידך, אי אפשר להתחמק והמחשבה ששוב זה לא מדלג על עיר התורה, בני ברק... אלעד.. הסימנים מראים שהשם רוצה מאיתנו משהו...
במקומות הרגישים, בתוך הקודש פנימה... הלב מסרב להאמין, חורט בלב פנימה את הרגשות הצפות ועולות..
עברו כמה שעות והתחושות מתגברות ועולות.
'מידת הרחמים עלינו התגלגלי, ולפני קונך תפילתנו אפילי'.