תגידו, כמה הורים אתם מכירים ששואלים את הילדים המתבגרים שלהם: "ספרתם כבר ספירת העומר?"
אני מכיר הורים ששואלים את הילדים שלהם אם הם סיימו ללמוד למבחן במתמטיקה. או באנגלית. או במחשבים. אני מכיר הורים ששואלים את הילדים שלהם אם הם מרגישים שהם מספיק מוכנים לבגרות או למתכונת בגמרא.
אבל כמה הורים אתם מכירים שבכלל מדברים עם הילדים המתבגרים שלהם על ספירת העומר? כאילו סבבה, זה עניין חשוב ויפה אבל כמה זה בעצם בוער בעצמות? וואלה, חצי כוח...
כי מה זה בכלל כל העניין הזה של ספירת העומר בימינו? תכלס מי באמת צריך את זה? חסר היום יומנים ואמצעים טכנולוגים בשביל להזכיר לנו מתי חל חג השבועות? מי צריך את כל הכאב ראש הזה של הספירה שמתחילה החל מהקרבת מנחת העומר? מי צריך את כל המתח הזה שמלווה כל יום ויום אם זכרנו או שכחנו לזכור?
אנחנו הרי חיים היום בעידן שמקדש קודם כל את מבחן התוצאה: את הפנאץ' ליין. את שורה התחתונה. כמו שאמר לי חבר שלי, מחנך כיתה יב' שביקש לתזכר לילד שלו את ספירת העומר, ואז הילד שלו, נער שלומד בחמישית אמר לו: "אבא, עזוב אותך. במקום לספור כל יום בנפרד שמתי לי באאוטלוק ביומן את התאריך של חג השבועות. כשיגיע הרגע אני כבר אזכיר לך. מה איכפת לך הדרך? מה אני צריך עכשיו לספור לי יום אחרי יום?".
ואז חבר שלי סיפר לי שהוא ענה לו: שלא מעניין אותו רק התוצאה אלא גם הדרך. האיך הילד שלו מגיע לתוצאה. הוא הסביר לו שהוא לא רוצה כאן בישול מהיר של מיקרו אלא בישול איטי של יום אחרי יום של ספירת העומר. לאט לאט. כמו תבשיל של צ'ולנט שספוג בלילה על בישול עמוק את כל הטעמים.
ונזכרתי איך ששמעתי על מורה אחד שסגר את הדלת של הכיתה שהיה אמור להשגיח עליה והתחיל לירות את התשובות לבגרות לתלמידים שלו . העיקר שיעברו.
ועם איזה מסר התלמידים שלו יוצאים מהבגרות הזו? מה הם לוקחים איתם לחיים האמיתיים אחר כך?
את מי זה מעניין טוהר הדרך. עם טוהר הדרך אי אפשר לקנות לחם במכולת. עם בגרות טובה זה כבר משהו אחר...
כי בואו, עובדה שזה לא באמת משנה לאף אוניברסיטה כמה למדת ומה עשית בדרך שלך, והאם נכשלת במבחן הקבלה בגלל שבמקום ללמוד ולעבור על החומר פתחת בית תמחוי.
דברו איתנו בשורה התחתונה. בציון הסופי. במספרים. כמה קיבלת בפסיכוטרי? 740? 670? 800?
כולנו יודעים שאף אחד באוניברסיטה לא ישאל אתכם: איך הייתה חווית הלמידה שלך? מה עשית בשביל ללמוד וכמה הקרבת? זה לא מעניין. מה כן מעניין? הצלחת. או לא. האוטו עבר טסט או לא. זה הכול. מבחן התוצאה. סה לה וי.
ופתאום מגיע לנו כל העניין המוזר הזה של ספירת העומר ובעצם מלמד אותנו שיום אחרי יום, לדרך יש חשיבות. לעמל. לכוונה. למחשבה.
כן, אנחנו יודעים שאפשר פשוט ללכת על הקיצור דרך, לתזכר ביומן את תאריך היום החמישים ולהיפגש בשבועות. במבחן התוצאה לא שיקרנו: זכרנו והגענו לתאריך בדיוק כמו מי שספר את העומר בכל יום.
אבל פספסנו בענק את הדרך.
בדיוק כמו חבר שלי שעשה את המסלול של 'שביל ישראל' ביחד עם הבן המתבגר שלו והיה איתו בשטח למשך כמה ימים.
הם אכלו ביחד. בילי ביחד. צחקו ביחד. בכו ביחד. חלמו ביחד. רצו ביחד. התלכלכו ביחד. שתו קפה שחור ביחד וצברו שעות יקרות של אינטימיות וזמן איכות יקר בין אבא לילד שלו.
הם גם היו יכולים במקום הכמה ימים האלו לגמוע את המרחק הזה בשעה וחצי בעזרת מכונית. גם אז הם היו מגיעים ליעד...אבל הם היו מן הסתם מפסידים את כל החוויה המטורפת שקרתה להם בהליכה האיטית הזו. בבישול העומק הזה.
רוצים להסביר לילדים שלכם למה הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה? לכו על ספירת העומר. תהפכו את זה לעסק. יום אחרי יום אחרי יום. בבישול איטי. בלי לקצר. בלי לדרוך על אף אחד. בלי לרמוס. בלי לפגוע. בלי להעלים עין.
הדרך ארוכה ומפותלת. אבל היא המטרה לכשעצמה. תזכירו להם יום אחרי יום. צעד אחרי צעד ואז, בסוף, אחרי שתסיימו לספור את הימים הם יצאו מכל החוויה הזו של ספירת העומר עם מסר ברור ונוקב.
גם אם הדרך מובילה למטרה, אסור לנו לשכוח שהדרך היא היא המטרה ובדיוק בגלל זה אסור לנו לזייף או לפספס ימים, כי כמו מכונית שעוברת טסט אבל הבלמים שלה דפוקים והיא עברה רק בגלל שהבוחן קיבל שוחד, ככה מצד האמת ברוב הפעמים בחיים זה לא מספיק שקיבלנו ציון עובר או אם תרצו: לפעמים זה יכול להיות כשר, אבל זה עדיין מסריח.
וכאן מגיע הסוד החינוכי של ספירת העומר ומראה לנו שלפעמים ספירה יכולה להיות ממש עסק רציני.
לפעמים הם גם יכולה להפוך לנו את החיים.