היום מצוין יום ניצחון הצבא האדום על הנאצים. על חייו של יהודי בשורות הצבא האדום במלחמת העולם מספר הספר 'ואני בגולת סיביר' שנכתב על ידי אריה אביבי ז"ל ויצא לאור על ידי ילדיו. מהספר עולה תמונה קשה של התמודדות לשמירה ככל הניתן של האמונה הרוח והמצוות תחת משטר קשה ומכביד יד.
בתו, הרבנית בתיה בזק, מספרת על אביה, ההתמודדויות שעבר בעיקר בסיביר ומתוארות בספר, ועל ההשפעה על דמותו ועל המשפחה אותה הקים בארץ ישראל. את הספר, היא מספרת, כתב אביה לפני כארבעים שנה ובו רגשות רבים המבטאים את גבורתו הרוחנית.
"הגבורה הרוחנית שלו היא הנקודה העיקרית של הספר. אבא היה אדם חלש בגופו אבל אמיץ מאוד ברוחו, והיה חשוב לו מאוד לשמור על המצוות והתורה בכל מחיר. הוא קיבל חינוך יהודי מאמו שנשארה אלמנה עם שמונה יתומים והקדישה את כול כולה כדי שהוא יקיים מצוות, ואכן הוא נאבק בגבורה כשהיה בצבא האדום ואחר כך בסיביר ולא ויתר גם במחיר קשה".
בשנות חייו בסיביר תחת שלטון קומוניסטי השתדל אריה אביבי ז"ל לחזק יהודים נוספים בשמירת מעט המצוות שיכלו לקיים. בספרו הוא מתאר את הקושי להקפיד על מצוות תחת עיניהם הבוחנות של מפקדיו וקציניו, כיצד שמר פתיתי לחם אחרונים כדי לקיים ביעור חמץ וכיצד הערים על הסובייטים כחלק משגרת יומו במאבק על קיום המצוות.
רוחו של האב שחושלה הקרינה גם על חיי משפחתו הקטנה שהוקמה בישראל. "הניצחון והנחמה והגאווה של אבא הייתה המשפחה שהוא הקים, קטנה בכמות אבל גדולה באיכות. הוא היה כותב כל השנים, וכך פרק את כל מה שהיה לו על הלב. הוא כתב מאמרים פוליטיים, כתב סיפורים וסיפורי ילדים ששמע מהמלמד שלו ומאימא שלו, ודרך הכתיבה הוא רצה להעביר את הגבורה הזו למשפחה המצומצמת שלו ובהמשך גם לקהל הרחב", אומרת הרבנית בזק "הוא לא היה אדם שמדבר. הוא היה אדם שכותב".
חייו של יהודי ששירת בצבא האדום היו מורכבים וקשים על אף שבעת סיכום מלחמת העולם השניה מתואר הצבא האדום כצבא גואל. בספרו מספר אביבי על תקופה בה היה נתון תחת שרביטם ואחריותם של גרמנים שהיו מיעוט ברוסיה. "אבא היה בפינסק ואחרי שרוסיה כבשה את גרמניה חשבו שיהיה טוב ועדיף להיות בצל הצבא הרוסי מאשר בצל הצבא הגרמני ובצילו של היטלר, חשבו שהגאולה הגיעה, אבל הבינו שהעול הרוסי קשה בהיבט הרוחני".
וכשהגיע אריה אביבי ז"ל לארץ ישראל, חיפש עבודה ומצא שהוא נאלץ לקבל לידיו את הפנקס האדום, אך הבהיר שהוא נמלט מהצבא האדום ואינו מתכוון להחזיק פנקס שכזה בכיסו. "הוא חיפש עבודה בכל מחיר, הלך ממשרד למשרד ולא ויתר. הוא אמר פנקס אדום היה לי ברוסיה ואני לא חוזר על זה, עד שמצא עבודת פקידות במשרד הסעד. הוא היה פקיד שעבד קשה מאוד ונשאר בכל יום לעשות עבודות נוספות כדי להגדיל את השכר. הוא לא היה מוותר על שיעור גמרא יומי. לא היה הולך לחתונות כדי ללמוד גמרא".
האם סיפר למשפחתו על קורותיו? "הוא לא סיפר הרבה. הוא היה בעיקר כותב וקורא לנו את המאמרים שכתב. ידענו על המשפחה ועל כך שנשאר בן יחיד למשפחה שכולה נהרגה, שמונת אחיו ואמו. אביו נפטר כשהוא היה בגיל שלוש".
להזמנת הספר: batbazak@gmail.com