היום לפני עשור שנים נפרדתי מאבי, פרופ׳ בנציון נתניהו ז"ל, שמצפן הציונות לא מש מידו.
אבי היה היסטוריון דגול של עמנו שחקר את תולדות האינקוויזיציה וקורותיה של יהדות ספרד. ספגתי ממנו את אהבת העם והארץ, ואת ההכרה שעלינו לשמור מכל משמר על מתנת התקומה שזכינו לה במאמצים רבים.
תבונתו, השכלתו העצומה והבנתו את נבכי ההיסטוריה והמדינאות משמשים לי מקור השראה יומיומי.
רבים אומרים שאיש לא חזה את השואה. ובכן, זה אינו נכון, ולא רק לגבי אזהרותיו הידועות של ז׳בוטינסקי ליהודי פולין ב-1938.
ב-1933 כתב אבי את הדברים הבאים על עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה באותה שנה:
"האנטישמיות הגזעית מסיתה למלחמה עולמית נגד קיומם של היהודים. אם אנטישמיות גזעית זו תתפשט, היא תסכן לא רק את זכויות היהודים אלא את עצם קיומם בכל מקום. מול השואה שמאיימת על העם היהודי… עלינו לשכנע אחרים שהתקפת ההיטליריזם על היהודים בגרמניה זו התקפה על האנושות כולה".
דברים אלה נכתבו כמעט עשור לפני הפתרון הסופי של השואה על ידי אבי, צעיר בן 23 בארץ ישראל. אם היו מקשיבים לאזהרות מעין אלה, ייתכן שתולדות עמנו היו אחרות.
אבי לא רק כתב, אלא אף פעל להחיש את הקמתה של מדינת היהודים באמצעות גיוס דעת קהל אוהדת לרעיון הציוני בארה"ב בזמן מלחמת העולם השנייה.
לפני המלחמה נסע אבי ללונדון ושכנע את זאב ז׳בוטינסקי להעביר את מוקד פעילותו הציונית מאנגליה לאמריקה, שם עשו נפשות לחזון הצבא העברי ומדינת ישראל.
אחר פטירת ז׳בוטינסקי ב-1940, אבי המשיך לפעול בדעת הקהל - בעצרות, בתקשורת, במודעות בעיתונות ובקשר ישיר אל מול הסנאט והקונגרס.
לכולם אמר אבי שהמדינה היהודית העתידית תהיה המשענת של ארה"ב והעולם החופשי במזרח התיכון.
פעילותו השיטתית תרמה לכך ששתי המפלגות הגדולות בארה"ב אימצו ב-1944 מצע התומך בהקמת מדינה יהודית, ושתובע מבריטניה לפתוח את שערי ארץ ישראל לעלייה.
אבי תמיד אמר לי שתנאי הכרחי לקיומו של כל גוף חי הוא היכולת לזהות סכנה בזמן - תכונה שאבדה לעמנו בגלות הארוכה.
הוא לימד אותי להביט נכוחה במציאות, להבין מה היא טומנת בחובה, ולהסיק את המסקנות הנדרשות.
והמסקנה החשובה ביותר שלמדתי ממנו היא זו: רק עוצמה לאומית תבטיח את קיומנו במולדתנו.