איה קרמרמן
איה קרמרמן צילום: יעל אילן

לפני כעשרה ימים הועלה פוסט לרשתות. ד"ר ענת מטר, מרצה בכירה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, העלתה תמונה של תקרת הפקולטה למדעי החברה כשהיא עמוסת דגלי ישראל שנתלו לקראת יום העצמאות, והוסיפה כותרת: ככה נראית מחלה. אם לא שמעתם על זה, א. אשריכם. ב. מחילה שעצבנתי אתכם לקראת שבת.

כדרכם של פוסטים מקוממים, רבות התגובות שנכתבו נגדו, כולל תגובתי. הלוואי ולפני העצבים והפגיעה שחשתי, הייתי זוכרת כמה דברים. הראשון הוא שאומנם היא דוקטור, אבל לפילוסופיה. נטולת סמכות לאבחן מחלות, גופניות או רגשיות. שנית, אותי לימדו לא להצביע. לא על אנשים בריאים ולא על חולים. אם את מאמינה שמישהו חולה - את לא חייבת לצעוק זאת בריש גלי ולדרוך לו על יבלות. זה לא יפה. שלישית, הלוואי והייתי זוכרת את המשפט הידוע באנגלית שנאמר אז על כתבות בעיתון: בעיתון של היום יעטפו מחר דגים בשוק. במילים אחרות: הוא חסר משמעות אמיתית ומקומו בזבל.

בעודי תוהה אם לכתוב על מה שעבר וחלף, נוספו עוד שלוש משפחות למעגל השכול. שלושה אבות נלקחו לעיני ילדיהם, באלימות ובשנאה יוקדת, בעודם יוצאים לחגוג את "מחלתם" הישראלית, כשילדיהם מנפנפים באותם דגלי "מחלה". מכיוון שעד בוא המשיח יעמדו עלינו לכלותנו, מכיוון שעוד רגע יום ירושלים ואיתו מצעד הדגלים, שסביר להניח שיעורר התנגדות בקרב מאבחני מחלות למיניהם, הבנתי שאני לא יכולה שלא לכתוב.

בשם לינוי אשרם ואריק זאבי

אני מרגישה שאני נושאת לא רק את עלבוני. אני פגועה בשם סנדרה חברתי ששניים מבניה לוחמים קרביים והשערות שלה לבנות מדאגה. הם שם, מסתכנים, כדי שנמשיך לקום בבוקר בכיף, לשבת בפנאן בבית הקפה התל אביבי שלנו ולשתות בעונג מקיאטו בלי שנפחד שמישהו יבוא עם גרזן או עם רובה.

אני פגועה בשם המשפחה המתוקה שלא היה חסר לה כלום בלוס אנג'לס ובכל זאת הם עשו עלייה ושכרו את הבית הקודם שלנו ברעננה. בשם ליאת שנולדה בהולנד ופחדה מהחצר האחורית של בית הספר כי היה שם גרפיטי של צלבי קרס. בשם יעל ודידיה שנולדו בצרפת ובבלגיה ועלו על אף התנגדות המשפחות. כי שם, בגלות, להניף דגל ישראל זה אומר להסתכן בנפשך. אין לי ספק שגם המשפחות שלהם, שעלו לארץ בעקבותיהם, פגועות.

אני פגועה בשם לינוי אשרם, אריק זאבי, יעל ארד, אורן סמדג'ה ושאר הספורטאים הישראלים שהלב שלהם החסיר פעימה כשדגל ישראל התנופף מאחוריהם על הפודיום. שנים של השקעה ואימונים התנקזו לרגע אחד שבו העם כולו עומד לצידם, דומע, מתרגש למראה הכחול־לבן שהוא כל כך אנחנו.

אני פגועה בשם השגרירים ואנשי משרד החוץ, הקונסולים והמשפחות שלהם, שמעתיקים את חייהם כדי שבכל מדינה, לכל יהודי תהיה כתובת. יהיה בית. כולנו יודעים שהם לא שם כי המשכורת טובה. הם גם לא שם כי זהו סיפתח לקריירה ענפה. הם שם כי לדגל ישראל המונף בכל רחבי העולם יש משמעות בעיניהם.

אני פגועה בשם פנינה חברתי, שגדלה בקריית ארבע ומכירה את חברון ככף ידה. פנינה שעברה ללוד מתוך אידיאולוגיה לחזק את הקהילה היהודית שם. שנאלצה למלט מהבית את ילדיה הקטנים כשהיו פרעות, לא המיתולוגיות של תרפ"ט. פנינה, מלאכית אמיתית, שעובדת כאחות בכירה בטיפול נמרץ לב בבית החולים שניידר לילדים. פנינה שבכל משמרת מחדש נתקלת ומטפלת במחלות איומות, אמיתיות. פנינה שלובשת מדי יום העצמאות חולצה וכיסוי ראש כחולים שמתאימים לעיני התכלת הרחמניות שלה. פנינה שרואה בדגל את קדושת החיים, את משמעות העבודה שלה.

אני פגועה בשם פיקוד העורף שקיבל למשמרת את דגל ישראל עד לטקס יום העצמאות הבא.

אני פגועה בשם הרופאים והרופאות שנמצאים בבית החולים הישראלי בגבול אוקראינה. אפילו שהם מותשים מהקורונה, למרות מאבק המתמחים הצודק מול משרד האוצר, הם שם, מצילים חיים כחלק מהסולידריות הישראלית. הם נקראים לדגל כדי להציל חיים.

אני פגועה בשם הראל וטליה ליבי, זוג מתוק שהחליט להקדיש את חייו כדי ליישב פינה יהודית ישראלית בקצה פסגת הר בשומרון, במקום שבו הרוחות שולטות והחול מפנק כל פינה. הם גרים שם מתוך אמונה שאין לנו ארץ אחרת ועלינו לשומרה וליישבה. בשביל להניף את דגל ישראל בגאון הם היו צריכים לחפור עמוק בטרשים הקשים, לגדל ילדים בבית עשוי ממכוניות ישנות וגג עץ. בזמן הפנוי שכמובן אין להם, הם גם הקימו פנימייה צנועה לילדים שאף אחד לא רוצה, ומשקמים אותם. שם, בין הפרות והצאן, בפינת ההר בשומרון.

אני פגועה בשם גבי, גבריאלה שלֵו, חברתה הטובה של אמי. האישה הראשונה שהכרתי שאיבדה את בעלה, שאול ז"ל, במלחמה. בכל שנה, דקה לפני שמתחילה הצפירה ביום הזיכרון, אמי וגבי מדברות, נזכרות, עצובות יחד. כל אחת עומדת בחלון ביתה, מסתכלת על העם שלנו עוצר בזיכרון לאלו שנתנו הכול ולאלו שנותרו להתמודד עם הכאב מאחור, כשדגלי המחלה מתנופפים על עמודי התאורה ברחובות.

אני פגועה בשם ליאור שי ז"ל, שההורים שלו נרצחו בידי מחבלים כשהיה בן שלוש. שלחם בסיירת דובדבן ויצא הלום קרב. שבכל מלחמה או מבצע הגיע למוצבים הכי מסוכנים כדי לשמח ולחזק את החיילים שלנו, עם סוואנת הנ־נחים שלו, כשהוא עטוף בדגל ישראל.

אני פגועה בשם הרב קלמן סמואלס, מפקד הימ"מ ח', מיקה ואורי בנקי, עידו קלימן ושאר מדליקי המשואה שנתנו לעם שלנו את הגוף, החיים, הנשמה.

אנחנו לא חולים

אני פגועה בשם כל אלו שקונים דגל לאוטו. הימנים והשמאלנים, הדתיים והחילונים. לכל אלו שיום אחד בשנה מאמינים שאנחנו יכולים להיות יותר. יותר טובים, יותר נחמדים. יותר אדיבים. יותר רחמנים. יותר סבלנים. יותר בנתינה. יותר בהודיה. מה שד"ר ענת מטר לא מבינה זה שהדגלים האלו מגלמים את האבל ואת השמחה. את ההערכה לאותם אנשים שנתנו ונותנים הכול כדי שנהיה יותר. שאנחנו ממלאים את הבתים, האוניברסיטאות והלב בדגלים כי הם מסמלים בשבילנו את מה שאנחנו חפצים בו לעתיד. את הטוב, המאוחד, הערבות ההדדית והשלום בתוכנו. אנחנו לא סתומים, טמבלים או עיוורים. גם לא חולים, אפילו לא במחלת השכחה. אנחנו מכירים היטב את המדינה שלנו, על המגרעות והפלוסים שלה. ועל אף התלונות, הטרוניות והפקקים, יום אחד בשנה אנחנו בוחרים לראות בסמל שלה את הטוב שבנו.

בליבי אני מתפללת שזה סתם פוסט עלוב שעדיף שהיה נמחק. שד"ר מטר הבינה את הטעות שלה. בליבי אני מתפללת שהיא מבינה שהיא שרטה מקום עמוק ורגיש של אנשים, שהיא לא התכוונה. אני חלשה בפילוסופיה, לא יודעת אם שם בחוג מלמדים את מושג התשובה. אבל אפילו אם היא לא מאמינה במושג הנשגב, הקדוש והנחוץ הזה, בליבי אני מקווה שהיא עשתה תשובה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

***