הרב יגאל כהן
הרב יגאל כהן צילום: עופר עמרם

"לפני כמה שנים, כשהייתי בדרך לאוטו לאחר הרצאה, ניגש אליי יהודי אחד ואמר לי שהוא התחיל לחזור בתשובה בגלל שחיבקתי אותו כמה שנים לפני כן. אני משתדל לאהוב כל יהודי, ונזכרתי שהוא ביקש חיבוק ואכן חיבקתי אותו. בזכות המקרה הזה למדתי שהרבה פעמים מספיקה ליהודי אפילו מעט הזדהות של חום ואהבה כדי שיתחיל להתקרב לבורא עולם".

המפגש הזה, על הגילוי שבו, היה אחד הרגעים שהניעו את הרב יגאל כהן לצאת מהחממה שלו כראש ישיבה בני־ברקית ולהפוך לאחד המרצים המבוקשים בתחום קירוב הרחוקים, שעושה נפשות גם באמצעות שיעוריו בכל רחבי הארץ אבל גם דרך המסכים, בסרטונים הוויראליים שהוא מעלה לרשת יוטיוב.

על אף נתוני החשיפה הגבוהים שהוא זוכה להם והפופולריות שלו בקרב ציבור המתחזקים, ממעט הרב יגאל כהן, 49, ראש ישיבת 'יביע אומר', להתראיין לכלי התקשורת, ומסיבה זו מעניין במיוחד לשוחח עימו ולהכיר מעט יותר לעומק את הרב שאנשים כה רבים נוהים אחריו. פגישתנו מתקיימת בביתו הצנוע בבני ברק, המרוחק כשתי דקות הליכה מהישיבה שבראשה הוא עומד. בשעה שאנו נכנסים לביתו בנותיו של הרב מקבלות את פניו בחום ומגישות לו ארוחת צהריים חמה.

מפיתויי הרחוב לקשיי הפנימייה

"נולדתי בשכונת התקווה למשפחה דתית ממוצא פרסי", הוא מספר כשאנו מתיישבים לריאיון, "אנחנו שמונה אחים במשפחה, אני הבכור. אבא עבד בבזק, אמא במשק בית. אפשר להגיד שהיינו בית עני, דל אמצעים, והמצב הזה הביא איתו הרבה ניסיונות וקשיים".

איך זה בא לידי ביטוי בחיי היומיום?

"גרנו בשכונה לא כל כך טובה, בבית לא היה הרבה מה לעשות, והרחוב היה מפתה ומושך לכיוונים לא טובים. ההורים שלי הבינו שזה המצב, ובכיתה ב' שלחו אותי לפנימיית 'בתי אבות' בבני ברק. חזרתי הביתה רק לשבתות, פעם בשלושה שבועות. כשהאחים שלי גדלו, גם הם נשלחו לפנימיות. לי באופן אישי היה מאוד קשה בפנימייה. ילד קטן, בן שבע, בלי אבא ואמא, זו מציאות לא נורמלית. בשנים הראשונות הייתי בוכה כל לילה כי מאוד התגעגעתי לאמא ולאבא. היו המון לילות שהייתי הולך לישון בהם רעב. לחלק מהחברים בפנימייה היה כסף והם קנו לעצמם אוכל ודברים נוספים, אבל לי לא היה.

"נוסף על כך, בתקופה ההיא היה יותר נהוג להרביץ לתלמידים מאשר כיום, וגם אנחנו חטפנו לא פעם. רק כשהתבגרתי הבנתי שאני סובל מהפרעות קשב וריכוז. יחד עם זאת, אני יכול לומר שלצוות הפנימייה באמת היה רצון טוב לעזור לנו, ושבמובן מסוים הפנימייה גם הצילה לי את החיים. אם הייתי נשאר בשכונה זה כנראה לא היה נגמר טוב. בפנימייה גם נכנסתי לעולם החרדי ובו נשארתי עד היום. עד כיתה ח' למדתי שם, ואז למדתי בכמה ישיבות עד הצבא".

מה הביא אותך להתגייס? לא מדובר בצעד קלאסי עבור בחור ישיבה.

"התגייסתי כי מאוד רציתי להכיר את העולם שבחוץ. האמנתי שהשירות הצבאי יאתגר אותי. חוץ מזה היה לי רצון לשרת את המדינה. שירתי בחיל האוויר, ואחרי שנתיים ושלושה חודשים עברתי תאונת דרכים קשה: רכבתי על אופנוע ונכנסתי בנהג שעשה פרסה על קו הפרדה רצוף. עד היום הכתף והברך שלי כואבות כתוצאה מהתאונה ההיא. נפצעתי די קשה, ובצבא החליטו לשחרר אותי. באיזשהו מובן זה עזר לי, כי בצבא נחלשתי מבחינה דתית. נסחפתי אחרי הזרם. פחות למדתי תורה, פחות התפללתי, ויותר הסתובבתי עם החבר'ה מהשכונה".

התאונה הקשה שעבר גרמה לו להרהר בשאלות אישיות משמעותיות, ובעקבות כך החליט לנסוע לארצות הברית לטובת התחזקות מחודשת בחיי תורה ומצוות. "התחלתי ללמוד בישיבה במונסי, ואחרי זמן קצר הציעו לי כשידוך בחורה שגם כן הגיעה מהארץ כדי להתחזק. השידוך עלה יפה, וברוך ה' לאחר מספר חודשים התחתנו. גרנו במונסי שלוש שנים, והחלטנו לחזור לארץ כי רציתי לגדול בתורה והבנתי שזה המקום הנכון לשם כך. התחלתי ללמוד בישיבת כיסא רחמים של הרב מאזוז שליט"א, ולמדתי שם במשך 12 שנים לרבנות ודיינות. עד היום אני בקשר טוב עם הרב מאזוז, שהוא והרב יצחק יוסף הם רבותיי המובהקים".

לאחר לא מעט שנות לימוד במגוון ישיבות, הרגיש הרב כהן שהגיעה העת להעביר הלאה בצורה משמעותית את מה שקיבל, ולכן הקים את ישיבת 'יביע אומר'. הישיבה התחילה ככולל אברכים, והיום מתקיימים בה גם שיעורי תורה בערב ובבוקר. בישיבה יש גם מסעדה שבה מגישים לנזקקים ארוחת צהריים, ועוסקים בה אף בחלוקת מזון לנזקקים. "בחודשים אלו אנו עומדים לקראת סיום בניית הבניין החדש של הישיבה, ולאחר מכן אנו מתכוונים להרחיב את הפעילות שלנו ובין היתר לארח בשבתות בחורים המעוניינים להתחזק בשמירת תורה ומצוות".

"כל המשפחה חזרה בתשובה בזכותך"

פעילותו הציבורית של הרב כהן נוגעת בתחומי חיים רבים, אך נראה שגולת הכותרת של השפעתו מתבטאת בעשרות ההרצאות שהוא מעביר מדי חודש בכל רחבי הארץ ובסרטונים הוויראליים שיוצאים מתחת ידיו ומתקבלים באהדה רבה.

מתי ואיך נכנסת לעולם ההרצאות וקירוב הרחוקים?

"במשך לא מעט שנים העברתי בישיבה שלנו ובמקומות נוספים שיעורים בהלכה. בשלב מסוים, כשראיתי שיש ביקוש מהציבור, התחלתי למסור שיעורים גם באמונה וביטחון. בסוף אחד השיעורים ניגש אליי יהודי מתוק ואמר לי: 'אני וכל המשפחה שלי חזרנו בתשובה בזכותך'. בהתחלה חשבתי שאני לא שומע טוב. הדברים שלו ממש הפתיעו אותי, וגם שימחו אותי. עד לאותה תקופה דיברתי רק לחרדים, בעיקר חרדים היו מגיעים לשיעורים שלי. אבל בנקודה ההיא הבנתי שאני יכול לעזור לאנשים לחזור בתשובה, ושכדאי שאתחיל לדבר גם לחילונים.

"אחרי כמה חודשים באמת הזמינו אותי בפעם הראשונה לדבר בפני ציבור חילוני, ופשוט לא היה לי מה להגיד להם. לא ידעתי איך להתחבר, לא הכרתי את השפה. דיברתי על נושאי אמונה וביטחון, אבל הרגשתי שזה לא זה. משם המשכתי לעוד הרצאה ועוד הרצאה, ומהר מאוד הבנתי שהקב"ה רוצה שאתמקד בציבור המתחזק ולא בציבור החרדי. בשלב מסוים התחלתי לצלם את ההרצאות שלי, הן עלו ליוטיוב ולרשתות חברתיות נוספות, והשאר היסטוריה. בכל יום אני מודה לקב"ה על הזכות הגדולה הזו".

עם הזכות הזו מגיעה גם אחריות גדולה. איך אתה מתמודד עם העניין?

"אני מרגיש אחריות גדולה מאוד כלפי מה שיוצא לי מהפה. משתדל מאוד לא לפגוע באנשים, ורק לנסות לרומם ולהרים. לחזק את הנפש ולעודד אנשים. כשיש לי דברים קשים לומר אני מתפלל לקב"ה שיוריד לי אותם בצורה יפה. וכן, כשאני עושה חשבון נפש לפעמים אני מצטער על דברים שאמרתי. אף אחד לא מושלם".

מדוע לדעתך ההרצאות והסרטונים שלך זוכים לאהדה כה רבה?

"לדעתי העניין העיקרי הוא שאני מדבר עם אנשים בגובה העיניים ועל החיים עצמם. אני לא מרגיש מעליהם. יותר מזה, אני גם לא מתבייש לחשוף את הקשיים שלי בפני אנשים. באתי ממקום נמוך, ממקום כואב וקשה, ואני מבין את הקשיים של אנשים. אלה לא דברים שקראתי עליהם בספרים. אני מבין מה זה ניסיונות באמונה, כי עברתי ניסיונות באמונה. כנ"ל לגבי חרדות, דיכאון ובעיות בזוגיות. חוויתי ולמדתי את הדברים האלה על בשרי, ואנשים מתחברים למישהו שהם קולטים שהוא מבין אותם. הקשיים שלנו הם חלק ממי שאנחנו. אין מה להתבייש בהם. הם חלק מהאישיות שלנו, ואנחנו צריכים ללמוד איך לתקן אותה ולהשתדל לעשות זאת בפועל. מעבר לכך חשוב תמיד לזכור שהקב"ה רק טוב ומיטיב, וזו הדרך שבעזרתה ניתן לצאת ממצוקות".

הרב כהן חווה על בשרו כמה מהמצוקות הקשות ביותר, וכאמור, הדבר מאפשר לו היום להתחבר למתמודדים עם קשיים דומים. הוא משתף באומץ בתקופות הלא פשוטות בעברו: "בתקופה שבה למדתי ב'כיסא רחמים' עברתי שנתיים קשות ביותר של דיכאונות וחרדות. הייתי חלש, עצוב, הרבה פעמים בכלל לא הגעתי לישיבה. בהתחלה לא הבנתי מאיפה זה מגיע, אבל בהמשך הבנתי שזה קרה בגלל שלא עבדתי את ה' בשמחה. פחדתי מה' יותר ממה שאהבתי אותו. הייתי בחולשה פיזית גדולה, היו לי כאבי ראש וכאבים בחזה. ניסיתי את כל הטיפולים האפשריים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים וכו'. בשלב מסוים התרופות עזרו לי, ואחרי תקופה מסוימת הפסקתי לקחת אותן. העבודה הכי משמעותית שעשיתי הייתה לעבוד על השמחה, לחשוב מחשבות חיוביות, לחזק את האהבה לקב"ה ולדעת שהוא רוצה לעשות לנו רק טוב.

"יש הרבה טוב בעולם, וכל אחד צריך לראות בעיקר את הטוב שיש לו בחייו. האור מנצח את החושך, ועל ידי ראיית הטוב אפשר להיות בשמחה ולעבוד את ה' בשמחה. בזכות התובנות האלה וההפנמה שלהן חזרה השמחה לחיי. בזכות כך, בין היתר, קיבלתי כלים שבעזרתם אני מסוגל בעזרת ה' לעזור לאנשים שסובלים מבעיות נפשיות ובעיות נוספות, ולכן אני גם מדבר על הדברים האלה בשיעורים שלי".

שיעוריו היותר פופולריים של הרב כהן הם דווקא אלה שלא מצטיינים בחריפות ובפלפול, אלא מתמקדים בדיבורים פשוטים השווים לכל נפש. הרב כהן מחשיב דווקא את השיעורים מהסוג הזה למאתגרים ומשמעותיים יותר מבחינתו: "זו לא משימה קשה עבורי למסור שיעורים קשים ומפולפלים בהלכה למשל. הבעיה היא שאלא אם יהיה מדובר בציבור של אברכים, רוב השומעים בקושי יבינו מה אמרתי, ויחשבו לעצמם: 'וואו, איזה רב חכם וצדיק'. לעומת זאת, אני יכול לדבר דברים פשוטים שאנשים יבינו, והדברים האלה מאוד יעזרו להם.

"אדם צריך להתאים את עצמו לקהל שאליו הוא מדבר. עמך בית ישראל לא מבינים מושגים מהתלמוד או חקירות פילוסופיות. הם רוצים להביא פרנסה, להסתדר עם האישה ועם החרדות שלהם. הרבה פעמים דווקא לא קל לתת הרצאה ברמה נמוכה, כי אתה רוצה לדבר על דברים יותר גבוהים, אבל הציבור רוצה לשמוע על היומיום שלו, ואתה משתדל לחשוב על טובת הציבור ולא על טובת עצמך. יחד עם זאת, עדיין יש לי חשק להעביר שיעורים עמוקים בהלכה, ולפעמים זה גם יוצא. קושי נוסף שאני חווה במסגרת מה שאני עושה הוא שאני מדבר עם הרבה אנשים ושומע על הכאבים הכי גדולים שלהם, יום אחרי יום, במשך שנים רבות. זה דבר שמאוד לא פשוט לשאת אותו ולהתמודד איתו".

מכתב בלילה שלפני החתונה

על אף זהותו החרדית, ישנם גם צעירים מהציונות הדתית אשר מוצאים את מבוקשם בהרצאותיו של הרב כהן, ופחות מתחברים לשיעורים של רבני המגזר שאליו הם משתייכים. הרב כהן עצמו מדבר בהערכה לא מבוטלת על המגזר הציוני־דתי ועל ערכיו.

"אנשי הציונות הדתית הם אנשים מקסימים", אומר הרב כהן. "אני לא אומר את זה בשביל להחניף לאכסנייה, אלא ככה אני באמת חושב. רבים מבני הציונות הדתית מוסרים את הנפש על הדברים הכי חשובים לעם ישראל, ובהם כמובן ארץ ישראל. הלוואי שאזכה למסור ככה את הנפש על מצוות יישוב ארץ ישראל.

"ובכלל, מדינת ישראל היא מתנה מאוד גדולה שהקב"ה נתן לעם ישראל, מכמה וכמה סיבות. אחת מהן היא שיש כיום עשרות אלפי בחורי ישיבות ואברכים שהמדינה תומכת בהם, מה שאין בשאר המדינות. לדעתי זו לגמרי התחלה של גאולה. אנחנו עדיין לא נמצאים בגאולה השלמה, אבל את ניצני הגאולה אנחנו רואים בכך שחזרנו לארצנו אחרי אלפיים שנה. גם החיילים שלנו כמובן הם אהובים וקדושים, ואנחנו מתפללים עליהם בכל הזדמנות.

"מצד שני, וגם את זה צריך לומר, כואב לראות שעדיין יש הרבה יהודים רחוקים מתורה ומצוות בעם ישראל, ואנחנו מתפללים עליהם ועל כל ישראל שיחזרו בתשובה".

אפרופו מגזריות, מה הם האתגרים העומדים בפני הציבור החרדי לדעתך?

"יש כמה וכמה נושאים בעניין הזה, אבל אדבר כעת על עניין אחד. מאוד חשוב לדעת שלא כל אחד יכול להיות תלמיד חכם. להרבה אנשים יש קשיי לימוד, ולצערי הרב לא כל כך מקבלים אותם כשווים בחברה. במקרים רבים החבר'ה האלה נפלטים מהישיבות, ומי שמקבל אותם זה הרחוב. זו בעיה גדולה מאוד. ילדים כאלה - במיוחד כאלה - צריכים לקבל מההורים שלהם יחס אוהב וחום בלי הפסקה. להגיד שוב ושוב: 'אנחנו אוהבים אותך בלי תנאי'. יחד עם זאת, כדאי לשים אותם במסגרות שמתאימות להם. מאוד חשוב להבין אותם, את היצרים שלהם, את שנות הנעורים שעוברות עליהם. לא לבקר, אלא להבין. לחשוב ביחד איזה פתרון הכי מתאים עבורם, כדי שהם שלא יהרסו לעצמם את החיים. אני עובד עם המון בחורים שהתחילו תהליך של נשירה, ובזכות התהליך שעשינו יחד ברוך ה' הצלחנו להציל להם את החיים".

הישיבה שלך ממוקמת בבני ברק למרות שעיקר פעילותך לא מכוון לקהל החרדי. מדוע?

"בני ברק היא מרכז הארץ, ומהבחינה הזאת זה מאוד נוח. אין פה איזו אידיאולוגיה גדולה מאחורי העניין. אנשים מגיעים לכאן מכל רחבי הארץ כדי לשמוע שיעורים, ובאמת מדובר במגוון גדול מאוד של אנשים. ברוך ה', יהודים מכל הסוגים רוצים להתחזק ולשמוע את דבר ה'. ממש אפשר לראות בחוש איך הנקודה היהודית מתעוררת באנשים רבים מעם ישראל, בטח ביחס לדורות הקודמים. אגב, בגלל המגוון הזה אני לא מכוון אנשים דווקא להתחזקות מסוימת, אלא חושב שטוב שכל אחד יבחר בדרך שמתאימה לו. בארגון 'ענפים' שהקמנו, ארגון שעוסק בקירוב, אנחנו משתדלים לסייע בעניין הזה, לעזור לאנשים שרוצים להתקרב לעשות את זה נכון. יש לנו הכוונה בנושא למי שזקוק להדרכה, הצמדת חברותות ועוד מספר אפיקי סיוע. כמובן שגם הרשתות החברתיות מאוד עוזרות להתחזקות הכללית הזו של עם ישראל, וברוך ה' שאפשר לנצל את הכלי המשמעותי הזה לטובה ולברכה".

בתחילת שיחתנו דיברת על אמונה וביטחון, אך בכל זאת מעניין אותי לשאול - מה הם הפחדים שלך? ומאידך - מה עושה אותך מאושר?

"למרות כל העבודה שלי בתחום והניסיון הרב שצברתי – לכל אחד יש פחדים, וכל החיים ממשיכים להשתדל לנצח אותם. הפחד העיקרי שלי היום הוא שאולי אני לא עובד את הקב"ה כמו שהוא רוצה שאעבוד אותו. לגבי כל היתר, אני משתדל לסמוך על הקב"ה שיעשה את שלו בצורה הטובה ביותר.

"לגבי השמחה, מה שהכי משמח אותי זה שבזכות הזכויות שהקב"ה מגלגל דרכי אני שומע על עוד בן אדם שחי בשלום עם אשתו, שניצח את החרדות שלו, ששומר שבת בגלל שחיבקתי אותו. מאוד משמח אותי גם שאשתי וחמש בנותיי אומרות לי שאני עושה להן טוב. אחת הבנות שלי התחתנה לפני כחודשיים, ובלילה לפני חתונתה היא נתנה לי מכתב שבו כתבה כמה רציתי ועשיתי לה טוב בחיים. זה נגע בי ברמות מאוד חזקות. אתה כל כך משתדל להשקיע בילדים, ואתה לא יודע אם הם רואים, מה הם רואים, ופתאום זה היה מאוד חזק. לגבי העתיד, כמובן שמאוד ישמח אותי להמשיך עם מה שאני עושה היום, אבל בהחלט אני גם רוצה לכתוב יותר ספרים בהלכה. יש תשובות שכתבתי שפורסמו פה ושם, אבל עדיין לא כתבתי משהו מסודר, ואני בהחלט מתפלל לה' שיזכה אותי לכך".

***