עפרה לקס
עפרה לקס צילום: מירי שמעונוביץ

ביום שני בשעות הבוקר היה רגע אחד שבו הסתירו עננים את השמש והרוח נשבה במינון זהה בדיוק לסוף חודש אייר תשפ"א. ברגע הכול התערפל סביבי ונשאבתי לימי האין אונים של פרעות אשתקד. דקות ארוכות מדי חלפו לפני שעמדתי בחזרה על הרגליים, מנערת מעליי את קורי הזיכרון, ממשיכה למשימות היום.

כמה ימים קודם ניגש אליי ידיד טוב ושאל: "מה שלומכם, איך עברתם את הרמדאן? היה שקט יחסית בלוד, לא?". בלוד לא היה לגמרי שקט, אבל מפקד תחנת המשטרה החדש שלנו, שלמה ששי, נחוש לטפל בגיצים מרושעים שעלולים להצית שוב אש. הוא ושוטריו עובדים קשה מאוד ויש תוצאות. אבל, אמרתי לחבר הזה, אף פעם לא היו פרעות בלוד. תקדים תשפ"א לא היה צריך לקרות, ולא אמור לחזור על עצמו לעולם. ובכלל, הוספתי ואמרתי, "מה שלומכם שם בלוד" היא לא השאלה.

הפרעות קרעו את המסך

אני לא מזלזלת חלילה בביטחונם של התושבים. אני לא מקילה ראש בקורבנות הטרור של ההתקוממות הערבית אשתקד ולא מדלגת בקלילות מעל פצועי הירי והדקירה, שריפות הבתים והמכוניות והצתת בתי הכנסת. אנחנו עדיין חיים את זה. רעשי הזיקוקים המשוגרים לפי גחמות מתחלפות של ערביי העיר מקפיצים את המבוגרים ומעירים את הילדים. ריח של שריפה הוא לא נוסטלגיה נעימה של ל"ג בעומר אלא זיכרון לימים קשים, ובהתקרב יום השנה הגוף מכווץ ודרוך. אנשים רבים ברחבי העיר נושאים איתם פוסט טראומה שספק אם תירפא בקרוב. הנפש סדוקה.

ולמרות הכול, מה שלום לוד היא לא השאלה.

סליחה, אכתוב את זה שוב אחרת. ביטחונם ושלומם של אזרחי ישראל הוא הדבר הראשון במעלה. אם חייהם או רכושם בסכנה, מדינת ישראל מחויבת לדאוג להם. היא מוכרחה למגר את ההסתה ולמנוע אותה, לעקוב אחרי פורעי החוק ולעצור בעדם מבעוד מועד. היא צריכה לטפל ביד קשה במי שמבצע עבירות, בוודאי עבירות לאומניות.

בשנה שעברה ראינו את מחדלי המשטרה והרשויות בכל הגזרות. חזינו בכשל תפיסתי ותפקודי. הכוחות שהיו אמורים להגן על אזרחי המדינה שומרי החוק ומשלמי המיסים נחשפו במלוא קלונם. ואת זה חייבים לתקן, כבר אתמול בבוקר. אבל זו רק קליפת הבצל הראשונה. הסוגיה הבולטת, הגלויה לעין, שאי אפשר להסתיר אותה. מתחתיה קיימות שכבות נוספות, מהותיות יותר.

הפרעות קרעו את המסך מעל התהליכים העוברים על ערביי ישראל. כל מי שהקשיב לקולות ולקריאות ועקב אחר המעשים בפועל לא היה צריך את המחבלים שביצעו את הפיגועים האחרונים בבאר שבע ובחדרה כדי לדעת שערביי ישראל נמצאים בתהליכים מתקדמים של לאומנות ואסלאמיזציה. מי שבוחן את הדברים בכנות מבין שלא תקציבים יעזרו כאן ולא שיח על קיפוח, זה לא העניין. בשנה החולפת, יהודים שפגשתי לא דיברו איתי על "פרעות מאי". הערבים כן. הם זוכרים היטב את האירועים. עבורם הייתה זו נקודת מפנה. כל אחד הסיק ממנה את מסקנותיו. לא מעט קיבלו דחיפה חזקה יותר אל חיק הלאומנות. אבל עם ישראל, כך נדמה, שכח.

וזו השכבה הכי פנימית, הכי נסתרת, שהתחוורה לי בחודשים החולפים. עומק האתגר לא נמצא במשטרה או בתפקוד הרשויות, אפילו לא במיעוט שחולק איתנו את מדינת ישראל. השאלה היא איפה אזרחי ישראל היהודים. איפה נמצאת התודעה שלהם. מדוע הפרעות לא עוררו את כולנו לחשוב. מדוע הן נשארו נחלת תושבי יפו, עכו, לוד ורמלה, ירושלים והנגב.

גלולה מרה בחתיכות קטנות

לכן השאלה היא לא "מה שלומכם בלוד". זה נחמד ומנומס ותודה רבה על האמפתיה, אבל אנחנו מדברים על סוגיה לאומית. קל לומר שירושלים היא עיר נפיצה והנגב פשוט הופקר במשך שנים, וערים שגרים בהן יהודים וערבים - נו טוב, אלה מקומות בסיכון, אבל כל שאר המדינה בטוחה ומוגנת. הפיצול בין הזירות עוזר לנו לחיות בהתעלמות תמימה והרת אסון. מה יותר טוב מלבלוע גלולה מרה וגדולה בחתיכות קטנות. נכון, קשה להפנים שאנחנו עומדים על פי תהום. שזה גם עניין של תושבי רמת גן ונס ציונה וגדרה.

כן, זה סימן השאלה האמיתי. איפה אנחנו, אזרחי ישראל היהודים, אחרי האירועים האלה. אחרי הטלטלה הגדולה שחוותה המדינה. אני הייתי משוכנעת שאמות הסיפים ירעדו. שהמדינה על משרדיה וארגוניה תעצור את רכבת השגרה בבלימת פתע ותקיים שיחות עומק בנושא יחסינו עם ערביי ישראל לאן. חשבתי שהיא תחקור את התהליכים שעוברים עליהם ותחפש פתרונות של חינוך ושל טיפוח זהות, של השפעה חיובית ונטרול גורמים מסיתים. שהיא תתנה תקציבים בשינוי פאזה, בנאמנות. כלומר, שתעשה מה שכל מדינה חפצת חיים אמורה לעשות.

התחושה היא שלא כולם בטוחים במקומנו כאן. שלא בכל המקומות עדיין מותר לומר ציונות, התיישבות, ייהוד הנגב והגליל, שמירה על רוב יהודי במדינה שלנו. שיש כאלה שצריכים להתחבא מאחורי מאבק על שמירת החוק.

נדמה שרוב רובו של העם עדיין מחזיק בדעות האלה ולא שכח מאין הוא בא ולאן הוא צריך ללכת ואיך. אבל כולנו נתונים לבליץ משולב תקשורתי־אקדמי־משפטי מַתמיד. שנה לפרעות, והאקדמיה מכנסת כנסים העוסקים בנרטיבים ובעתיד של הצעירים הפלשתינים. שנה לפרעות, ורבים מהפורעים עוד לא הועמדו לדין. שנה לפרעות, והתקשורת עדיין עסוקה בהאשמת הקורבן. אנחנו זקוקים לרוח גדולה ואחרת. לחיזוק העמידה שלנו כאן.

אז שלומנו בלוד ברוך ה' בסדר. אנשים ממשיכים לבחור בעיר הנפלאה הזאת כמקום להשתקע בו, כי התושבים בה נפלאים וגם - מותר לומר - כי זו ציונות. הקליטה בעיצומה, השכונות פורחות, וכולם עסוקים בבנייה. השאלה היא מה שלומכם אתם, תושבי מדינת ישראל כולה.

לתגובות: ofralax@gmail.com

***