יאיר יעקבי
יאיר יעקבי צילום: שלומי יוסף

אשתי התיישבה לידי על הספה ומיד שמתי לב שהיא מודאגת, כי הפרצוף שלה השתקף במסך הסלולרי שבו הייתי מרוכז.

"נראה לי שאורי לא מרגיש טוב".

"לא פרנסה לא מעניין", יריתי חזרה וניסיתי למצוא זווית שבה אפשר יהיה לראות את עשרת מהלכי הלילה ב־NBA בלי השתקפויות מיותרות. אשתי העיפה לי את הטלפון מהיד במהלך מרשים משלה. הצלחתי להבין את הרמז.

"אם רק נראה לך שהוא לא מרגיש טוב, כנראה שהוא בסדר", אמרתי לה. אבל היא התעקשה שהילד מכונס בעצמו יותר מהרגיל. אז ניגשתי לראות את שלום הנער.

הוא ישב על הפוף בחדר עם ספר ביד, כדרך הילדים שסיימו את מכסת הטלוויזיה להיום.

"אמא חושבת שאתה לא מרגיש טוב, אבל אני רואה שאתה בסדר, שכוייח", אמרתי לו וסימנתי וי על אבהות מעורבת.

"אני באמת קצת לא מרגיש טוב", הוא הפתיע.

"אבל אני רואה שאתה מרגיש טוב", התעקשתי.

"אבל לא טוב לי".

בשלב הזה הבנתי שככל הנראה, אני באבהות שלי נכשלתי.

"אתה רוצה לומר לי שאתה לא מרגיש טוב אבל אתה יושב פה על הפוף ברגוע? איפה זעקות השבר, הגניחות והאנחות? אתה גבר או שאתה לא גבר?"

הילד שלי הסתכל עליי בעיניים פעורות כאילו אני זה שהשתגע. כאילו לא הדגמתי בבית הזה פעמים אין־ספור כיצד גבר אמור לתפקד כשהוא חולה.

"תראה נשמה", הסברתי לו בנחת, "הגוף הגברי יש לו שני מצבים: מתפקד לעילא או מפורק לחלוטין. אין אמצע. אם אתה לא מרגיש טוב אתה צריך להחצין את זה. וברבאק".

"אבל אני לא מרגיש שאני מפורק", הוא ענה בתמימות.

"תחשוב רע יהיה רע, אתה רוצה שיסעדו אותך או לא?"

"למה אני צריך שיסעדו אותי?" הוא כאילו ניסה להרגיז בכוח.

"הנה הטרלול הפרוגרסיבי!" התעצבנתי, "חדשים מקרוב באו! אתה אל תמציא את הגלגל, יש דרך לעולם ויש מנהגים שאתה תכבד, בטח כל עוד אתה חי תחת קורת הגג הזו".

"אבל מי אמר שאני באמת חולה? אולי זה סתם", הוא התעקש לקחת אותי לפרוצדורה.

"תגיד לי רגע, אדון חסון", התעצבנתי, "כשלאבא כאבה השן לפני שבועיים, אני שיחקתי אותה גיבור? או שהייתי שבר כלי במיטה יומיים לא ראיתם אותי?"

"שבר כלי".

"בדיוק. וגנחתי מכאבים כאילו אני רוח רפאים עם עניינים לא פתורים או שלא גנחתי?"

"גנחת".

"יפה! אז תהיה גבר ותהיה סמרטוט כבר! אם אתה לא מרגיש טוב אתה לא משאיר מקום לפרשנות, אני רוצה שכל הבית הזה ירעד".

הילד הנהן כמבין והתחיל להשתעל כדי לרצות אותי. מה אני אגיד לכם, מביך מאוד. שיעולים כאלה עולב, כאילו הוא מכחכח לפני הרצאה באקדמיה. היה ברור שהאסימון לא נפל. נצטרך לקחת אותו אל המקור.

עדכנתי את אשתי שאני לוקח את הילד לרופא, אבל שמנו פעמינו לסבא יוסי, שיסדר לילד את הראש.

"תראה חמוד", פתח המאסטר, "הגוף הגברי יש לו שני מצבים..."

"זה הוא כבר שמע ממני", עדכנתי את סבא יוסי.

"נו, אז מה הבעיה?"

"הילד חושב שהוא לא צריך לעשות מהמחלה שלו יותר ממה שזה כדי לא להטריח את אמא".

"הנה הטרלול הפרוגרסיבי!" התעצבן סבא יוסי, "ממציאים את הגלגל, מקשים קושיות, תכף גם תרצה להחזיר את הסכו"ם למגירה אחרי הייבוש".

"איך באמת הסכו"ם יחזור למגירה אם אני לא אחזיר?" הילד המשיך לקנטר.

סבא יוסי איבד את זה.

"גמדים באים בלילה ועושים את זה! יש פיית סכו"מים! מה אכפת לך??? מה אתה משנה סדרי עולם???"

"בוא תירגע אבא", ניסיתי להרגיע את סבא יוסי, אך ללא הועיל.

"תגיד לי, איזה אפיקורסים אתה מגדל בבית הזה שלך?" הוא הפנה את האש אליי, "הוא ישרוף לנו מסורת של שנים! מה אתה חושב יקרה אם גברים ירגישו רע ברגוע? עם כאלה ניואנסים עדינים של כאב, מה יהיה עלינו? מי יסעד אותנו?"

"למה אתה צריך שיסעדו..." הילד התחיל לשאול, אבל אני כפכפתי אותו מהר בעורף והוא שחרר צעקה שרק הדגישה שהילד מסוגל להחצין כאב ופשוט בוחר שלא.

סבא יוסי התחיל להרגיש מסוחרר מכל ההתרחשות הזו והלך לשכב על הספה תוך כדי גניחות וזעקות שבר. סבתא שושי הגיחה מיד מעבר לפינה עם מגבת רטובה ומוקסיפן פורטה.

"סבא לא מרגיש טוב, קח את הילד הבריא שלך הביתה", היא ירתה לכיווני ולכיוון האפיקורס במבט מובהק של אכזבה.

"מה הרופא אמר?" אשתי שאלה כשנכנסנו הביתה.

"היה סגור", עניתי בקרירות והלכתי לחפש את הטלפון האובד שלי.

"אני מרגיש קצת מקורר אבל אני אהיה בסדר, את לא צריכה לדאוג", שמעתי את הגבר החדש מרגיע את אמא שלו.

"אוי, איזה גיבור שלי אתה, קח את הטלפון שלי ולך תשחק במיטה, אני כבר אביא לך ארוחת ערב".

הילד חלף על פניי עם חיוך ממזרי של מנצחים. אכן, התלמיד עלה על רבו.

לתגובות: jacobi.y@gmail.com

***