הירי על אלטלנה
הירי על אלטלנה צילום: PINN HANS, לע"מ

בים הזיכרון וביום העצמאות הרבו קברניטי המדינה לדבר בשבח האחדות ובגנאי הפילוג הפנימי שבתוכנו. במוצאי יום העצמאות הלמו הגרזנים במה שנשאר מהחגיגות, והתוגה ירדה על עם ישראל. נוכח התסכול ממה שאירע באלעד נאמרה האמירה שעם כל הכבוד לפילוג פנימי, בסופו של דבר פילוג פנימי לא מכה בראשי אנשים עם גרזנים.

האמירה הזאת הייתה מבריקה וחדה ונכנסה אל הלב מיד, אבל אחרי שתי שניות של מחשבה מסתבר שהיא טעות מרה, וגם קצת ילדותית ושטחית. קודם כול, כי פילוג פנימי אמיתי בסוף כן מכה בראשי אנשים עם גרזנים או רובים או פצצות. פילוג פנימי רציני מביא בסוף למלחמות אזרחים נוסח לבנון של שנות השבעים וסוריה של שנות האלפיים. מי שחושב שאנחנו חסינים מכל אלה - לא נרחיק איתו נדוד אל ימי חורבן הבית השני, פשוט נשלח אותו אל הסזון ואל אלטלנה, אפילו בלי לערב את רצח רבין.

אבל עוד לפני פילוג פנימי שמביא לשליחת יד איש באחיו, הפילוג הפנימי קורע את החברה בשקט מבפנים, מכרסם בה לאט ובהתמדה, עד שלפעמים היא תתפורר מעצמה ולפעמים חלילה לא תצליח לעמוד בפני אויב חיצוני. לומר שפילוג פנימי לא מכה בראשי אנשים בגרזנים זה קצת כמו לומר שמחלה סופנית או ייאוש מהחיים לא שורפים בן אדם או פוצעים אותו. ברור שלא, הם מרסקים אותו מבפנים, באופן אחר לגמרי, וגם חמור הרבה יותר. מאקדח, גרזן או שריפה אפשר לברוח ולהימלט או להתגונן, אך ממחלה סופנית או נפשית שמכרסמת מבפנים אין לאן לברוח.

ובכלל, דווקא מחנה הימין שמאופיין, לפחות לפי הסטיגמה, כקרוב יותר לאמונה ולמורשת ישראל סבא, הוא לא זה שאמור להדהד אמירות קצרות רואי כאלה, שמזלזלות בכוח הרוח, ומחשיבות איזה גרזן יותר מכוחו של עם ישראל. הרי זה מה שאויבינו רוצים שיקרה: שהגרזן הבודד יטיל אימה רבה על קהל גדול. אדרבה, אנחנו יודעים שלא בגרזן זה או אחר תלוי הניצחון, אלא בעוז הרוח. וגם אם אנחנו סופרים את פצועינו והרוגינו ויתומינו, והלב מדמם בלי הפסקה ממש, עלינו לזכור שרק בכוח הרוח והרצון תהיה לנו תשועה. ומימוש כוח הרצון הזה תלוי באחדותנו. המספר העצום של חיילים ושוטרים מכל הגוונים והדעות שהציף את העיר אלעד בשבת שעברה היה סמל אחדות וניצחון חזק יותר מכל כלי נשק.

הפניית הזרקור אל כוח הרוח היא גם אחד הדברים שהכי חסרים לנו בתקשורת הישראלית עם כל סיקור בזמן פיגוע. הרי עם כל פיגוע, מיד מתממשת הברית הבלתי כתובה של הטרור והתקשורת. ברית זו היא חוק טבע כמעט בלתי ניתן להפרה, ונסביר אותה כאן בקצרה. התקשורת רוצה למכור, והיסטריה מוכרת. נקודה. הטרור, כשמו כן הוא, רוצה להטיל אימה. זה עיקר כוחו. וכשהוא מייצר איזה אירוע, הוא יודע שהתקשורת כבר תלבה אותו כמה שרק תוכל, כדי להעצים את הדרמה. התוצאה היא ניצחון לשני הצדדים והפסד לאומה.

אינני בא בטענה לתקשורת. אומנם אפשר לעדן ניסוחים ולהנמיך גובה להבות, אבל זה נוגד את האינסטינקט העסקי והקרייריסטי, ולכן כנראה לא יקרה (מישהו אמר שידור ציבורי שהבטיחו לנו שיהיה חף מכל זה?).

מי שצריך להרים את הכפפה הם מנהיגי האומה. הממשלה צריכה לדאוג לדובר לאומי, דמות ממלכתית ורצינית, שיבוא קודם כול כדי להרגיע. אדם שיעבור מאולפן לאולפן ויזכיר לנו מי אנחנו ומה הסיטואציה. שיזכיר לנו שמטרת הטרור היא בראש ובראשונה להפחיד, וכדי לנצח אנחנו צריכים להירגע ולא להיכנס להיסטריה. אדם כזה שיוכל להזכיר לנו בקול שקט ובטוח שאנחנו חזקים ואנחנו בני עם הנצח שמתמודדים כבר אלפי שנים עם הרוע שבעולם, ועכשיו עם הרוע הזה, עם אנשי חורבן פחדנים והרסניים. דובר שיוכל להגיד שהאיומים של חמאס הם קשקושי רהב, ומעידים רק על הפחד שלהם ותו לא. שיזכיר לנו שאנחנו עם אחד, שאנחנו הטובים והצודקים ולכן נתגבר. וכן, שגם יגיד לנו לשתות קצת מים ולחבק את הקרובים שלנו. ויהיה לו האומץ לבקש בשידור חי מכל מי שהחדשות הכניסו אותו לסטרס לכבות קצת (או הרבה) את הטלוויזיה. שיאחל לנו לילה טוב ושקט, ושיישאר לשבת באולפן, ויבקש את רשות הדיבור שוב בעוד רבע שעה. ממילא אין ליושבים באולפן הגל הפתוח שום דבר חדש להגיד. אנחנו זקוקים לדובר כזה, שידבר אל העם, שיפיח בו רוח. אנחנו זקוקים לדובר כזה כדי לנצח. ואם לא לדובר כזה, אז לפחות לדיבורים כאלה.

***