בנייה פלשתינית בלתי חוקית בשטח 918
בנייה פלשתינית בלתי חוקית בשטח 918 צילום: תנועת רגבים

לא בכל יום אנו זוכים לחזות במתקפה פרועה של אנשי אקדמיה בכירים נגד שופטי בית המשפט העליון - צעד מרחיק לכת שאמור לערער את אושיות הדמוקרטיה הישראלית. דאגה קיומית לשלטון החוק אוחזת בנו כאשר 19 פרופסורים ודוקטורים ממיטב הפקולטות למשפטים בישראל מפרסמים מכתב פומבי שמטיל ספק ביושרתו ובידענותו של שופט עליון בגלל פסק דין שפרסם. אבל איכשהו הפעם, כאשר מי שהושם על הכוונת הוא השופט דוד מינץ, נדמה שהחרדה מפני קץ הדמוקרטיה לא קנתה לה שביתה נרחבת בקרב מקדשי מערכת המשפט מהשמאל.

יעד המתקפה היה פסק הדין שקבע כי יש לפנות בהקדם את מקבץ המבנים הבלתי חוקיים בדרום הר חברון המכונה מסאפר יטא, או להגיע להסדר בעניינו עם הצבא. השופטים דוד מינץ, יצחק עמית ועופר גרוסקופף הכריעו די בקלות בתיק, שמתגלגל בבג"ץ בתצורות ומופעים שונים כבר משנות התשעים. מה שמעניין הוא שבניגוד להתרעמות של חברי כנסת מהשמאל הקיצוני ושל ארגוני זכויות אדם, זעקת האקדמיה לא הייתה על עצם ההכרעה לסלק מהשטח את הפולשים, אלא על אמרת אגב שהוסיף השופט מינץ כקביעה למעלה מן הצורך.

הסיפור בכללותו הוא פשוט למדי: בשנת 1980 הכריז צה"ל על שטחים שוממים לחלוטין בדרום הר חברון כשטחי אש, והגדיר את כל המרחב בשם 'שטח 918'. עם הזמן החלו פלשתינים מהאזור לפלוש לשטח, תחילה בחקלאות ומגורים זמניים ולאחר מכן במגורי קבע. החוק, כפי שהוא נוהג תחת הממשל הצבאי ביהודה ושומרון, אוסר על כניסה לשטחי אימונים וכל שכן על מגורי קבע בהם, ולכן הוצאו למבנים האלו צווי הריסה. ואז התחילה הסאגה המשפטית.

לו היינו כונסים את כל הררי הדפים שהושחתו על מסאפר יטא במסגרת העתירות, ומוסיפים להם מעט מים ודבק פלסטי, ללא ספק ניתן היה לעבות את המקבץ הקיים של בתים בלתי חוקיים בעוד עשרות מבנים חדשים. הבג"צים הראשונים בעניין, שהוגשו בסוף שנות התשעים, הסתיימו במחיקה לאחר שהושג הסדר שמאפשר לעותרים להגיע למקום בעיתים מזומנות לצורכי חקלאות. בשנת 2000 שוב ניסו עמותות השמאל את מזלן בדרישה שתותר גם ישיבת קבע של אותם פלשתינים בשטח האש. הפעם נרשמה הצלחה גדולה יותר, והוצא צו ביניים שאוסר על הריסת המבנים. 12 שנים שרד צו הביניים, עד שבשנת 2012 ניהל השופט עמית מעין הליך תיווך בין התושבים לצה"ל. במסגרת ההליך גרע הצבא שטחים מסוימים בקצה שטח 918 לטובת בתים שנבנו שם, ואִפשר הסדר נדיב של כניסה בסופי שבוע וכן במשך חודשיים בשנה לצורכי חקלאות.

אך גם זה לא הספיק לעמותות השמאל, ובשנת 2013 הוגשו שתי עתירות בדרישה להותיר על כנם את כל המבנים, גם אלו שבלב השטח. גם העתירות האלה עמדו והמתינו עד ליום רביעי בשבוע שעבר. העתירות המתינו, אך לא הדחפורים של הרשות הפלשתינית. על פי הודאת כל הצדדים בפסק הדין, מאות מבנים חדשים נבנו בשטח במהלך תשע השנים שחלפו מאז הגשת העתירות. תום לב וחמלה הומניטרית כלפי משפחות הם לא הסיפור כאן. השופט מינץ מציין זאת וטוען שדי היה בכך כדי לדחות את העתירה, אך מוסיף טענות נוספות.

החוק הישראלי גובר

הבסיס העובדתי המוצק שסביבו נוצרה הסכמה פה אחד בין מינץ ובין עמית וגרוסקופף, שלא נחשבים ימניים בלשון המעטה, הוא שבשנת 1980, כשהוכרז שטח האש, לא עמד בו אפילו מבנה אחד. העובדה הזאת מגובה בתצלומי אוויר מובהקים, ועל סמך זאת פסקו השופטים את מה שפסקו. אך תוספת של השופט מינץ, שהעז להציג את משנתו המשפטית המעט יותר לאומית, עוררה את זעם האקדמיה.

מינץ התייחס, למעלה מן הצורך כאמור, לחלות הדין הבינלאומי במקרה הזה. באמנת ז'נבה מופיע סעיף שלטענת העותרים רלוונטי למקרה דנן, ולפיו אסור למדינה כובשת לנייד אזרחים מקומיים בשטח הכבוש. מינץ קבע שלוש קביעות לגבי החוק הבינלאומי: האחת - מדינת ישראל לא חתמה על אמנת ז'נבה ולכן אינה מחויבת לה. השנייה – במצב של סתירה בין חוק פנימי של המדינה לחוק בינלאומי, דינו של החוק הפנימי לגבור, והכרזת שטח צבאי סגור מופיעה בחקיקה הצבאית. השלישית - סילוק פולשים לשטח אש אינו בכלל הסעיף המדובר באמנת ז'נבה, שמדברת על מציאות של טרנספר וחילופי אוכלוסייה למטרת ביסוס הכיבוש.

הקביעות האלה הן שעוררו את זעמם של 19 הדוקטורים והפרופסורים. במכתב מנומק הם מסבירים מדוע אמנת ז'נבה נעשתה לחוק מחייב גם בלי שמדינת ישראל הצטרפה אליה, דוחים את הטענה על התגברות החוק הפנימי ומזדעקים לשמע הפרשנות המצמצמת של איסור ניוד האוכלוסייה בשטחים כבושים. זו לא פרשנות משפטית, הם קובעים, אלא טעות שאפילו התינוקות מכירים בה.

אם נקלף לרגע את הזעזוע סביב סבלם של אנשי מסאפר יטא, ההזדעקות של משפטני השמאל אל מול פסק הדין של מינץ היא מובנת. הלא במילותיו הקצרות הוא פוגע בפרויקט האב של מומחי המשפט הבינלאומי למיניהם. עיון במאמרים ובניירות עמדה שלהם מספק מבט לגישתם האסטרטגית – שימוש בכלי המשפט הבינלאומי כדי לסנדל כל פעולה ריבונית של מדינת ישראל בשטחי יהודה ושומרון. לשון אחרת: עד שיקום ראש ממשלה שיבצע פעולה מדינית שתעניק לפלשתינים את כל שטחי יהודה ושומרון, אנחנו פה רק כדי לשמור עליהם נקיים מיהודים ועמוסים בערבים עד כמה שניתן.

היעד המשפטי שאליו הם מטיפים בפקולטות ומכוונים את שופטי בית המשפט העליון הוא מצב שבו רק החוק הבינלאומי קיים ביהודה ושומרון, ועל פי הפרשנות הכי מרחיבה שלו. כך למשל, ניוד של מתנחלים לתוך יהודה ושומרון הוא עבירה על אמנת ז'נבה, ומאידך - כל ניסיון לעצור התפשטות של פלשתינים במרחב הוא עבירה על אותו סעיף באמנה. ישיבה של פלשתיני בכל מקום שיחפוץ אינה דורשת הוכחת הבעלות, אך טענה לבעלות פרטית של יהודים דורשת צליחה של שבעה מדורי גיהינום.

מה שמגביר עוד יותר את התסכול של משפטני השמאל הוא הצלחות שכבר השיגו בעבר והוסגו לאחור בפסק הדין של מינץ. בפסק הדין מצפה כרמים זו הייתה אומנם אמרת אגב ולא הסיבה העיקרית להחלטה שניתנה להחריב את היישוב, אך הדברים כבר נכתבו. במין "הרהורים על תקנת השוק", משל היה מדובר בכותר של הוצאת מאגנס ולא בחייהן של עשרות משפחות, הציעה הנשיאה חיות לבטל את סעיף 5 לחקיקה הצבאית ביהודה ושומרון בהיותו סותר אמנות בינלאומיות. על פי תקנה 55 לתקנות האג, הרהרה, הכובש מחויב לבצע שימוש בנכסים הנכבשים רק באופן שישמור על זכויות הנכבשים, ותקנת השוק אינה עומדת בכלל הזה. חיות לא הכריעה בדבר, אך הותירה את תקנת השוק – שעליה מתבססים משפטית מאות בתי יהודים ביהודה ושומרון – כאות מידלדלת על ספר החוקים.

ניתוב המשאבים העצום של גופי השמאל לחיזוק האחיזה הפלשתינית בשטחים בדרום הר חברון אינו מקרי. עמותות השמאל - במקרה הזה האגודה לזכויות האזרח - שמלוות משפטית את העותרים לאורך השנים ובתקציבי עתק, הן רק זרוע אחת. לצידן ישנה הזרוע המבצעת, קרי הרשות הפלשתינית שבונה בשטח את מאות המבנים הבלתי חוקיים, ואת הזרוע המממנת את שתיהן, קרי האיחוד האירופי.

כולם נמשכים לדרום הר חברון, מפני שזהו תא השטח האסטרטגי שיקבע במידה מרובה את גורלה של המדינה הפלשתינית המתהווה. שטח 918, כמו גם שטח 917 הסמוך לו, שגם בעניינו תלויות מספר עתירות על בנייה בלתי חוקית מפלצתית, יושב באופן מדויק על תוואי הקו הירוק. זהו קו מז'ינו, כפי שתיאר זאת ראש מועצת עומר פיני בדש, שמפריד בין ריכוזי הבדואים בצפון הנגב ובקעת ערד לבין כפרי דרום הר חברון והעיר חברון עצמה. אין זה דמיון פרוע של מתנחל קונספירטיבי, אלא עובדות מוצקות בשטח: די לצפות שוב בתמונות ממהומות הנטיעות בנגב עם דגלי אש"ף שכיכבו בהן - סמוך מאוד לאותם שטחים אך מדרום לקו הירוק - כדי להבין את הסכנה המתרגשת.

הלכה למעשה, רב המרחק בין פסק הדין המעודד לבין ביצועו כרחוק מסאפר יטא מחאן אל־אחמר. גם הקביעה התיאורטית של מינץ בעניין היחס לאמנות בינלאומיות היא קול קורא במדבר יהודה. אפילו שני חבריו להרכב, שהסכימו איתו על המסד העובדתי והפסיקה למעשה, נמנעו מלהסכים עימו בסוגיה הזאת. ועם זאת, כלל נקוט בידינו - כאשר 'שלום עכשיו' ו'בצלם' אבלים, עלינו לשמוח.

אין חדש בלשכת היועמ"ש

ימי זקנתו של האדם מתאפיינים לא פעם ברצון לשחרר לעולם את הסודות שנשא איתו כל החיים. זה מעורר עניין כאשר מדובר בסב חביב שמרצה לנכדיו על עברו, אך נעשה למטריד ומעורר אימה כשמדובר ביועץ משפטי לממשלה לשעבר שמחליט לחשוף את הציבור למפעל הנקניקיות שבו מייצרים את החלטות הממשלה. מעורר אימה, אך חשוב.

כך מספר יהודה וינשטיין, היועמ"ש לשעבר, על יחסיו עם ראש הממשלה דאז נתניהו בספר חדש ואוטוביוגרפי שפרסם: "ביבי אינו תמים. הוא ראה כיצד קודמו אהוד אולמרט נאלץ להתפטר והואשם בפלילים, והוא ידע שגם שני הקודמים לאולמרט, אהוד ברק ואריק שרון, הסתבכו בחשדות לפלילים. אני מניח שהוא חשב שככל שנתקרב זה לזה יהיה לי קשה יותר ביום פקודה לפעול בצורה שתזיק לו... אפשר שזה הרקע לכך שראש הממשלה טיפח את ידידותנו ונענה כמעט לכל תביעה שהנחתי בפניו, וייתכן שזו גם הסיבה להצלחתי למנוע את אותה חקיקה מזיקה שהתקבלה לאחר פרישתי".

זהו טקסט מדהים, שבאופן אבסורדי היה יכול להיכתב מילה במילה על ידי ח"כ שמחה רוטמן בספרו 'מפלגת בג"ץ' כתיאור של כל מה שרע במוסד היועמ"ש כפי שהוא בנוי היום. מופיע כאן בבירור העיוות שבדואליות תובע־יועץ במלוא עיוותה: ראש הממשלה חרד מכתב אישום שיגיש נגדו וינשטיין בכובעו כתובע הכללי, כפי שנעשה לכל קודמיו, ולכן הוא נותן לו את המושכות לניהול המדינה בכובעו כיועץ המשפטי לממשלה. הכותב כל כך מלא מעצמו, שהוא אפילו לא מבחין בבעייתיות של המצב ולא רואה אפילו צורך להתנצל או להסביר.

חשוב מאוד לקרוא את הדברים הללו דווקא בימים אלה, ולאור התבטאות פומבית – אולי הראשונה בעלת המשמעות – של היועצת המשפטית לממשלה. מכל ההזדמנויות שהיו לגדעון סער - מי שמכר את עצמו לציבור בבחירות כמתקן מערכת המשפט - הוא הקפיד להחמיץ כמעט את כולן. הוא מכר את ארבעת המינויים לעליון תמורת חיוך של אסתר חיות, הפסיד הזדמנות למנות יועמ"ש ופרקליט מדינה בעלי השקפת עולם שמרנית, שיתף פעולה עם מחטף התקנים במינהל האזרחי של גנץ, ועכשיו הוא גם מעביר את אמנת איסטנבול המסוכנת בממשלה.

אבל מעוז אחד עוד נותר לו, ובו הוא הרבה לנופף: פיצול תפקידי היועמ"ש. סער הודיע לפרקליט המדינה איסמן בעת מינויו כי סמכויות התביעה עתידות לעבור אליו. לוועדה שאיתרה את היועמ"ש הוא הודיע שבכוונתו לפצל את תפקידיו. גם עצם הבחירה לתפקיד היועמ"ש בגלי מיארה, נטולת הניסיון הבכיר בתחום הפלילי, יוחס לכוונתו ליטול ממנה את הסמכות כתובעת פלילית. כעת נראה שגם התוכנית הזאת בדרך לברוח לו.

"כל אחת מחמש הסמכויות השונות של היועצת המשפטית לממשלה היא עולם ומלואו, אך כולן שלובות זו בזו", הטילה השבוע היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה פצצה בכנס לזכרו של השופט גולדברג ז"ל. "התפקידים נשענים כולם על יסוד אחד שממנו הם שואבים את כוחם – הגנה על שלטון החוק בישראל וקידום האינטרס הציבורי. זה למעשה תפקיד־העל של היועץ המשפטי לממשלה, שממנו נגזרים כל יתר התפקידים", המשיכה וסובבה את הסכין שתקעה בגבו של מי שהתעקש למנות אותה חרף ביקורת ציבורית והרמות גבה לא מעטות.

גם אם נלך על הפרשנות המקילה עבור סער, ונאמר שהיו לו כוונות טובות ומיארה היא זו שמבצעת מחטף, זו עדיין נאיביות לא אופיינית מצידו לנהל באופן הזה את מהלך פיצול הסמכויות. הלא אפילו מנדלבליט, שהובא על ידי נתניהו ככוכב ימני, נשאב במהירות אל החור השחור שנקרא "המערכת". כל שכן מיארה, שאיש לא ידע עד השבוע מה עמדתה באף נושא. לחשוב שהיא תישאר שם, ממתינה לרפורמה שתבוא, מבלי להצטופף בשורות החמימות של צלאח א־דין - זו תמימות. מי שבאמת רוצה להוביל שינויים במערכת החזקה והדורסנית במדינה, חייב לעשות זאת בכל הכוח ומן הרגע הראשון.

לתגובות: yoniro770@gmail.com

***