אהרן אריאל לביא
אהרן אריאל לביא צילום: באדיבות המצולם

כשהתחלתי לעסוק בשמיטה מייד בלטו ההיבטים האוטופיים שלה: שנת שבתון, שנה של מנוחה, שנה של שוויון לא רק בין בני האדם אלא אפילו בין האדם לטבע.

אין ספק שההיבטים האלו מושכים ביותר בשמיטה, ועוד יותר מכך ביובל, ופרשנים רבים לאורך הדורות אכן התייחסו אל השמיטה כאל הזדמנות לאוטופיה פעם בשבע שנים, אם רק נרצה.

אך כשהעמקתי בתלמוד הירושלמי ובעדויות ההיסטוריות שיש לנו על שמירת השמיטה בתקופת בית ראשון ושני, ראיתי שהשמיטה היתה משהו אחר לגמרי. זו היתה שנה של מחסור ומשבר. למעשה, מסכת שביעית מהתלמוד הירושלמי ברובה איננה עוסקת בשאלה כיצד יש לשמור שמיטה, אלא כיצד ניתן להתגבר על אלו שמנסים לעקוף את השמיטה, להתחכם לה ולא לשמור אותה. הם היו רבים ככל הנראה.

אם כך מדוע, שאלתי את עצמי, התורה מצווה על משהו כל כך קשה ומשברי? הרי בסופו של דבר תורתנו תורת חיים היא ומטרתה לשפר את חיי האדם, לא להרע להם. התשובה שאני מציע היא שהשמיטה נועדה להיות משבר מתוכנן. השמיטה היא מעין מנגנון חינוכי נגד אופטימיות היתר של האדם (שלרוב נובעת מטיפשות) והיא באה להזכיר לנו דבר פשוט אבל חשוב: שמשברים הם חלק מהחיים. במקום לדמיין שוב ושוב עולם חופשי ממשברים ולהתאכזב מחדש בכל פעם שהם מגיעים, עדיף לנו לנסות להטמיע באופן מובנה מחזורים דמויי-משבר, ידועים מראש ותחומים בזמן.

משבר הוא למעשה הזדמנות להתקדמות והתפתחות, ושיפור חיינו בשלב הבא. לא מדובר בקלישאה אלא בעובדה שניתן להתחקות אחריה לאורך ההיסטוריה. ניקח לדוגמה את המוסדות הפיננסיים שכולנו מכירים, אשר על אף מגרעותיהם הם מהווים התקדמות ביחס לעבר.

רבים חושבים שהמוסדות הללו התפתחו באיזשהם חדרים באקדמיה, על-ידי פרופסורים ששלחו הצעות למקבלי ההחלטות ואלו בחכמתם קיבלו אותן ויישמו אותן. אך מבחינה היסטורית לא כך היו פני הדברים. המוסדות הפיננסיים התפתחו כמעט תמיד כתגובה למשברים כלכליים, ובפרט חמישה משברים מרכזיים בין 1792 ל-1929, וצצו בתחתית השפל של אותם משברים. גם תעשיית ההיי-טק הישראלית, בראשיתה, התפתחה כתגובה למשברים בטחוניים ואחרים והניחה את התשתית להפיכתה של ישראל לאומת הסטארט-אפ.

ההבדל במשבר מתוכנן הוא שהתזמון שלו והתנאים שלו ידועים מראש, וכך ניתן מצד אחד להפיק את הטוב שיכול לצמוח ממשבר שמכריח אותנו להתקדם ומצד שני לצמצם את התדירות והעוצמה של משברים בלתי מתוכננים.

דוגמה פשוטה לכך ניתן למצוא בעולמות האימון והספורט. כל מי שעוסק בספורט מבוסס התמדה (endurance sports), כגון ריצה, שחייה או אופניים, יודע שאחת משיטות האימון הבסיסיות והיעילות ביותר היא אינטרוולים. כלומר, מעבר מתוזמן ומחושב מראש ממצב של מנוחה למצב של פעילות אינטנסיבית, חזרה למנוחה וחוזר חלילה (מה שנקרא: High Intensity Interval Training).

השמיטה מציעה מעין מנגנון אימון כזה עבורנו כחברה. היא מציעה לנו להפסיק לדמיין שהכל יהיה בסדר ולא יהיו עוד משברים, ובמקום זאת דווקא להטמיע אותם מראש לתוך המערכת. למשל, ניתן לחשוב על כך בהקשר של שוק התעסוקה התזזיתי, בו אנו מחליפים מקצועות ומקומות עבודה בקצב מסחרר שלא נודע כמותו היסטוריה. כל החלפה כזו יכולה להיות גם משבר, ואולי עדיף לתכנן את המעברים הללו ולהטמיע מראש תקופות של רכישת מיומנויות חדשות ומעבר בין מקצועות, במקום לחכות שהשינוי יתפוס אותנו בהפתעה.

לשם כך ניתן להשתמש במודל דומה לשנת השבתון, ולהרחיבו לחלקים נוספים במשק מעבר לאקדמיה ומערכת החינוך. אגב, שנת השבתון המודרנית הומצאה בהשראה ישירה של שנת השמיטה, בשנת 1880 באוניברסיטת הרווארד, ומשם התפשטה לכל העולם. זו אולי הדוגמה המובהקת לכך שרעיונות בני אלפי שנים שמקורם בתנ"ך יכולים להוות מקור השראה גם בכלכלה המודרנית, ובתחום השמיטה לפחות נראה שחשפנו עד כה בקושי את קצה הקרחון.

הרב אהרן אריאל לביא הוא מחבר הספר "שבע", בהוצאת מכון כת"ר, העוסק בהיבטים הכלכליים והחברתיים של שנת השמיטה