הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדס צילום: יהושע הלוי

פרשת בהר היא פרשה "חברתית-כלכלית". היא פותחת במצוות שמיטה ויובל, שיש בהן ממד של סיוע לאביונים ושיתוף מסוים בבעלות על אדמת ארץ ישראל.

בהמשך עוסקת הפרשה בחובת הגינות במסחר, באיסור אונאה ובחובות הנובעים מ"כי ימוך אחיך" ומן החובה לתמוך בו: להלוות לו בלי ריבית, לסייע לו לגאול נכסים, כבתים ושדות שנאלץ למכור, לנהוג בו בהגינות אם נאלץ להשכיר עצמו או להימכר לעבד עברי, ובדרגה החמורה ביותר: לגאול אותו משעבוד אם חלילה נאלץ למכור עצמו לעבדות אצל גויים.

הטעם לכל המצוות החברתיות הללו מובא בתחילת הפרשה ובסופה, בשני ניסוחים שונים ששורשם אחד: בראש הפרשה, במצוות שמיטה ויובל מוסבר שהארץ אינה שייכת לאדם אלא לה', "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". ובסוף הפרשה מוסבר בדיני העבד, "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים", וכהשלמת חז"ל: "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". דהיינו, לא עבדים לבני אדם.

כשם שהתשתית של כבוד האדם וזכויותיו מיוסדת על היותו של האדם צלם אלקים, כך התשתית של הסדר החברתי בארץ ישראל ובעם ישראל מיוסדת על היותם של הארץ ושל העם נחלתו של אלקים.

דווקא השעבוד היסודי והמהותי הזה מאפשר את החופש הגדול ביותר.השעבוד לאלקים משחרר את החברה ואת הארץ מכל שעבוד לאדם. זו היא תכלית החרות של יציאת מצרים. זהו עומק הדרור של שנת היובל, שחרור הקרקעות ושחרור העבדים.

הניסיון ההיסטורי העשיר של העולם מלמדנו, שכל ניסיון להשתחרר מן השעבוד המוחלט לאלקים, מגיע בסופו של דבר למצב אותו תאר קהלת, החכם מכל אדם, במילים: "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו", שכן אין אפשרות ממשית של חופש מוחלט. במקום שאין שעבוד לאלקים, יופיע שעבוד לאדם, במוקדם או במאוחר.

חשוב להעיר שאין זהות בין אמונה באל, ואפילו אמונה באל אחד, עם תודעת החרות של התורה. יש דתות שבהן הכפיפות לאלהיהם עוברת דרך כפיפות ושעבוד לבני אדם. למרבה הצער קרה הדבר לא אחת גם בעם ישראל, אפילו בקהילות מאמינות ושומרות מצוות, כפי שהרבו נביאי ישראל להזהיר ולהתריע. התופעות הללו עדיין קיימות ואפילו זוכות לעידוד בשם הדת, עד ימינו אלה. דתיות אינה שווה חרות. יש עוד הרבה עבודה בדרך שמקבלת עול מלכות שמים ועד ההגעה לתודעת חרות אמיתית.

תליית המצוות החברתיות של תורת ישראל בהכרה במלכות ה', יכולה להסביר תופעה ייחודית המתרחשת בסוף הפרשה.

הפסוק "כי לי בני ישראל עבדים..." חותם את הפרשה החברתית אך לא את פרשת בהר. אחריו נוספים עוד שני פסוקים, שכביכול אינם קשורים לכל הפרשה:

לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה':

הנוצרים שחילקו את התנ"ך לפרקים, הפרידו בין שני הפסוקים הללולבין כל הפרשה שלפניהם. פרשת בהר היא פרק כ"ה למניינם, ושני הפסוקים האלה הם פתיחת פרק כ"ו, פסוקים א-ב. אבל בתורת ישראל, לא זו בלבד שהפסוקים האלה מחוברים אל פרשת בהרוחותמים אותה, גם באופן הכתיבה של ספר תורה הם חלק מן הפרשיה הקודמת, ורק אחריהם יש רווח של פרשיה פתוחה שאחריו מתחילה פרשת "אם בחקתי תלכו". ללמדך, שיש מחלוקת יסודית בין תורת ישראל לבין ההבנה הגויית של התורה. אצל הגויים, המצוות החברתיות הן חטיבה לעצמה ואחריהן, בפרק נפרד, יש מצוות "פולחניות", ואילו בישראל, אין להפריד ביניהן.

מדוע נזכרו דווקא מצוות אלו? המדרש, ובעקבותיו רש"י ורבים אחרים מסבירים שהן קשורות לפסוקים שלפניהן, בהם מדובר על ישראל שנמכר לעבדות לגוי. הוא מוזהר שלא להיכשל באתגרים החמורים ביותר שמציבה לפניו השהות בבית הגוי והעבודה אצלו: הדרישה של המעביד להצטרף אליו לפולחן אליליו והדרישה ממנו לעבוד בשבת ולחללה.

מעבר לדברי המדרש, המקשרים את שני הפסוקים האחרונים לפסוקי הנמכר לגוי שקדמו להם, יש מקום לבחון כיצד מהווים פסוקים אלה חתימה לכלל הפרשה. כאמור, יסוד הדברים הוא שהמצוות החברתיות נשענות כולן על ההכרה במלכות ה' ואדנותו. אולם עדיין יש לדון מדוע נבחרו דווקא המצוות הללו.

תחילה נשים לב לכך ששני הפסוקים הללו הם ניגודיים, הראשון שולל ואוסר, והשני מחייב ודורש. יש לפרש אותם בהקבלה ניגודית.הפסוק הראשון אינו פסוק השולל עבודה זרה באופן כללי, אלא מתייחס לסוג מסוים של פולחן: מילוי הארץ באלילים. "לא תעשו לכם אלילים" אינו דווקא עבודה זרה, אלא פסלים וצלמים לשימוש ביתי ומקומי. תופעה שהיתה מקובלת בכל רחבי עולם התנ"ך. עדויות להמוצאים עד היום בחפירות ארכיאולוגיות בכל האזור וניתן לראותן בכל מוזיאון ארכיאולוגי של תקופת המקרא. התופעה מוזכרת גם בתנ"ך כגון בסיפור התרפים של לבן שנגנבו על ידי רחל. האיסור על התקנת צלמיות אינו רק לשם עבודה זרה, אלא גם לעבודת ה' אלקי ישראל, כמו איסור הבמות. מסתבר שגם איסור פסל, מצבה ואבן משכית ש"לא תתנו בארצכם" נובעים מאותו מקור: ההתנגדות לצורך של האדם להתקין לו אלילים חומריים, זמינים, לשימוש פולחני יומיומי. גם כאשר הם מייצגים את הא-ל האחד, האמיתי, שהאדםמאמין בו, א-להי ישראל.

ניגודו של האיסור הזה מופיע בפסוק השני, במצוות שמירת שבת ומורא מקדש. למרות שהקב"ה נמצא בכל מקום ובכל זמן, מבחינתנו, בני האדם, יש זמנים מיוחדים ומקומות מוגבלים להשראת שכינה ולקדושה: השבת והמועדים בזמן, והמקדש – וכיום בית הכנסת –במקום.

בחיי היומיום, נוכחותו של האלקים בארץ ושלטונו בה, אינם באים לידי ביטוי בסמלים וטקסים של פולחן, אלא בעשייה הכלכלית והחברתית. העובדה שהארץ היא ארץ ה' אינה מחייבת אותנו להשתטח עליה, להשתחוות על אבניה ולנשקה, אלא לנהל את עסקי הנדל"ן של ארץ ישראל ביושר ובצדק. העובדה שכל בני האדם ורכושם שייכים לה', אינה מתירה לכהני הדת לרדות בהם, לעשותם משרתי מזבח, או לגבות מכספם מיסים לצורך התקנת אביזרי פולחן, פסלים ובמות. השייכות לה' מחייבת כל אדם מישראל בזהירות בממונו ובכבודו של הזולת, בדאגה ובאחריות לו ולרכושו.

גם ההיסטוריה של הדתות וגם האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה והפסיכולוגיה של הדת מלמדות עד כמה קשה לבני אדם ליצור את החיבור בין האלקי לאנושי ולהפריד ביניהם במינון המדויק.

מסלול ההפרדות משאיר את האלים בכנסיות ובמועדי החגים הדתיים, ואת חיי החולין חפים ממצוות הדת. זו אחת התקלות שהצמיחה הנצרות, כשל שמיתרגם בימינו לרעיון ההפרדה בין דת ומדינה.

מסלול ההצמדה הגמורה מבטל את חיי החולין והופך את כל מעשי האדם לסוג של הוויה פולחנית, כפי שמתגלה בכתות שונות באופן קיצוני, אבל זולג גם לתוך חברות דתיות שמרניות מסוג מסוים.

האיזון העדין בין רעיון "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" לבין "כי לי כל הארץ", בא לידי ביטוי במבנה של פרשת בהר כולה, על כל מרכיביה.

ויהי רצון שנזכה לדעת לשלב בחיינו את הקודש בחולין ואת האלוקי באנושי, במידה הראויה.

--

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג