אילוסטרציה
אילוסטרציה צילום: ISTOCK

דו"ח מבקר המדינה שיצא בתחילת מאי 2022 קובע כי מסגרות לגיל הרך של לידה עד שלוש סובלות מהזנחה של שנים. 25 מפקחים על 5000 מעונות יום מפוקחים.

רק 50% מהמטפלות עברו הכשרה כלשהי. והשכר? מינימום עם תוספת של 400 ₪ בחודש לבעלות הכשרה. ומה התוצאה? פגיעה בילידים ובילדות, בהורים אבל לא פחות חשוב מכך- בצוות החינוכי.

במהלך כל השנה שעברה נפתחו במשטרה 123 חקירות על התעללות מצד גננות בילדים וילדות. במהלך ארבעת החודשים האחרונים בלבד נפתח מספר זהה! הסיבות לכך רבות: החל מחוק המצלמות, ערנות מוגברת של ההורים, הקשבה לסיפורי הילדות והילדים ולקיחתם ברצינות ומאז אירועי הזוועה של כרמל מעודה גם חשיפה תקשורתית רבה יותר וכתוצאה מכך החמרה (שעדיין לא מספיקה) מצד גורמי האכיפה והחוק.

אבל בכל המערבולת הזו שכרגע מתרחשת בכל הגזרות יש כאלו שנותרו מאחור- ואלו לא אחרות מאשר הגננות, הסייעות והמטפלות. אותן דמויות, שעובדות לעיתים תשע שעות, חמישה ימים בשבוע, כמעט ללא הפסקות (וזה בלי קשר לשיחות עם ההורים ותכנון הימים הבאים על חשבון זמנם הפנוי) ובשכר מבזה וזעום.

אותן הדמויות, שנותנות את עצמן בשביל הילדים והילדות, לפעמים גם עשרות שנים, אבל את ההכרה על העשייה שלהן רואות רק לעיתים נדירות. במקרים הטובים הן נמצאות שלוש נשות צוות על 20 ילדים ובמקרים ה"טובים" פחות עובדות בזוג על 30 ילדים שעדיין לא נגמלו ממוצץ וחיתול.

ואותן הדמויות, לעיתים שרחשו השכלה וכישורים והרבה פעמים גם כאלו שלא, הן חסרות כלים מול התנאים והמציאות. ואז, וזאת מבלי להגן ולו לרגע קטן על הגננות, הסייעות והמטפלות המתעללות (שכלפיהן הענישה צריכה להיות כמו אל מול הפשעים הגרועים ביותר), הן פתאום מוצאות עצמן חשופות לאינספור תביעות, מעצרים, והשקעה של עשרות אלפי שקלים רק בכדי להגן על שמן הטוב ולהסביר שהן עושות את מה שכולן תמיד היו עושות, וממשיכות לעשות.

מכיוון שכאשר ילד מרביץ לילד אחר תפקידך כגננת הוא לעצור את הילד המכה, ואם הוא לא מסכים להקשיב לך ולשבת בצד אז כן, לפעמים גם צריך לאחוז בו, וללחוש לו באוזן שאתן שם בשבילו, ואוהבות אותו, אבל לא תתנו לא לפגוע בחברים ובחברות. את הלחישה הזו לא ניתן לשמוע במצלמות. ותפקידך כמחנכת הוא לשמור על האקלים הגני ואם כל הילדים עכשיו במזרון שוכבים לישון אז לפעמים את תשכבי ליד הילד שלא רוצה לישון ורוצה לרוץ ולהשתולל, תניחי עליו יד ברכות ובעדינות ולא תאפשרי לו לקום ולהעיר את כלל הילדים ולהרוס לכולם את החלומות. את הרכות והעדינות לא תמיד רואים במצלמות. ולהיות גננת זה אומר שגם לפעמים, אפילו שאת מאוד, מאוד רוצה להיות רכה ועדינה, את צריכה להרים את הקול ולכעוס. כי במציאות של היום, הרבה ילדים מגיעים מבתים ששם הגבולות לא ממש ברורים. ובבתים הללו גם אין מצלמות.

זו המציאות של להיות גננת, מטפלת או סייעת, לא רק בישראל, אלא בכל מקום בעולם. ומצלמות אף פעם, לא יוכלו לקלוט את כל התמונה ואת הקשרים שנוצרים עם הילדים בגן לאורך אורכה של השנה. וצריך לזכור, רגע לפני שאנחנו הופכים כל גננת או מטפלת שאחזה ילד ביד אחת, או כזו שהחזיקה את הילדה על הכיסא, או שעצרה ילד על ידי משיכה קלה בחולצה, לפושעת מתועבת שגורלה מאחורי סורג ובריח. צריך לזכור שרוב הגננות והמטפלות שם מאהבה, ואהבה לילדים מחייבת גם גבולות.

ואל לנו למהר לשפוט את אותן הגננות, הסייעות או המטפלות, ולאפשר להן רגע גם לספר את הסיפור שלהן, כי אחרת אנו נשפוך את האמבט ביחד עם המים וגם עם הגננות.

אור פרח מדבר אלתר הוא חוקר פרספקטיבות של ילדים וילדות, גנן ומרצה במכללת דוד ילין