אחרי הרבה טיזרים ולא מעט שנות עבודה, הסדרה 'שישו ושמחה' עלתה השבוע ב'כאן 11'. צפייה בפרק הראשון של הסדרה, שמגוללת את סיפורו של נחומי, חייל דתי ותמים במקהלת הרבנות הצבאית, מעוררת את השאלה למה סדרה שמוגדרת על ידי יוצריה (סיגלית ליפשיץ ושלום הגר) כסדרה קומית מוזיקלית, מעוררת בנו, הצופים, לא רצון לצחוק או לרקוד, אלא, רוב הסיכויים, רצון להסיט את הראש מהמסך במבוכה.
לא כי "צוחקים עלינו" סטייל היהודים באים, הומור עצמי זה בריא בסך הכל, אלא כי האופן שבו הצחוק הזה נעשה הוא מביך בואכה הכתרה ו'2 בנים ממ"ד רחובות כבוד.
אם לפחות גם הדמויות על המסך היו נבוכות דיינו, אבל כשהגיטריסט החדש של הלהקה שואל מה עושים בבסיס ונחומי עונה לו בשיר ושניהם ממשיכים הלאה כרגיל, המבוכה מהרגע המקרינג' הזה עוברת בעיקר אלינו, הצופים.
הדמות היחידה שעוד איכשהו מצליחה לא להיראות כמו פארודיה על עצמה היא דמותו של דודי, כוכב יוטיוב חרדי שהסתבך עם מס הכנסה ומצא מפלט בלהקת הרבנות הצבאית אבל גם זה, בעיקר כי הוא אומר רק שני משפטים.
אקי אבני, בדמותו של הרב הצבאי הראשי עם הידיים הביוניות אלחנן ויזנר מקבל גם הוא סצנה קצרה או שתיים, אבל גם את הפאנץ' המתבקש על יד ביונית ושמירת נגיעה הצליחו ב'שישו ושמחו' למעוך עד דק ולהפוך לקטע מייגע, מביך וחסר כל קשר לאופן בו רבנים בהם מדברים.
העולם של הרבנות הצבאית מלא וגדוש בניואנסים קטנים שיכלו להיות מכרה זהב לסדרה קומית שהייתה בוחרת להיצמד לפרטים ולרזולציות כמו שעשה לגיבוריו אלירן מלכה ב'שבאבניקים', במקום זה קיבלנו פארודיה מביכה שאם היא משקפת משהו, זה בעיקר את הדימיונות של היוצרים שלה. חבל.