הארכיאולוג ד"ר יצחק אשל מספר בראיון לערוץ 7 על ממצא ארכיאולוגי מרתק שלא זכה לתשומת לב ציבורית מספקת ולמעשה כלל לא מוכר בקרב הציבור הישראלי, הארכיון של בר כוכבא שהגיע לידיו ונחקר על ידי צוות חוקרים אותו הוא מוביל.
ד"ר אשל מזכיר כי המידע המוכר והידוע אודות מרד בר כוכבא מגיע מהתעודות והאגרות שנחשפו בידי יגאל ידין בשנות החמישים. בהמשך התווסף מידע שנחשף ונמצא על ידי רשות העתיקות, אך כל אלה אינם מסתכמים ביותר מ-25 תעודות כתובות על חומרים אורגניים בהם קלף, עור, פפירוסים ופיסות עץ.
לעומת זאת הארכיון בו מחזיק ד"ר אשל שונה בתכלית. שלא כמו אותן תעודות שלא נכתבו על ידי שמעון בר כוכבא-כוסבא עצמו, אלא בידי סופרים מיומנים שכתבו כל אחד בשפה לה הוא רגיל, הארכיון אכן כתוב בידי בר כוכבא עצמו. זאת מעבר לכמות האדירה של הממצאים. הארכיון שבידי ד"ר אשל כולל לא פחות מ-4000 כותרים כאשר 250 עד 300 מהם כתובים על כלי מתכת. "כל התעודות שבידיי חרוטות על פיסות מתכת, בעיקר נחושת ברונזה, נחושת מצופה כסף וזהב. כמעט כל התעודות הללו חתומות על ידי שמעון עצמו ואנשים אחרים בצוות שלו שכתבו אגרות ובהן הנחיות לפעולה", מספר אשל.
עוד מסביר ד"ר אשל את הקשר בין הכתב העברי הקדום בו נכתבו התעודות לבין מטבעות בר כוכבא שנכתבו בכתב זה. "השפה השגרתית של המוני העם הייתה עברית ולא ארמית או יוונית והיא נכתבה בכתב שאינו הכתב היהודי, וכך התושבים יכלו להבין מה כתוב על המטבעות. כך כתבו ועידכנו ששוחררה ירושלים, שהמקדש ייבנה, ששמעון הוא נשיא ישראל וכו'".
לשאלתנו כיצד קורא שמגילות קומראן זוכות לכבוד רב בהיכל הספר שבירושלים ואילו ממצאים דרמטיים כל כך עליהם הוא מספר אינם ידועים לציבור, משיב ד"ר אשל ומציין כי אכן המקום המכובד בו מאוחסנות מגילות קומראן ראוי להן והן ראויות לו, אם כי הוא מעיר כי מגילות אלה אינן עוסקות במרד בר כוכבא אלא בגלות בית צדוק מירושלים לקומראן מאתיים שנים קודם לכן. תגלית זו של בית צדוק הפתיעה את החוקרים שתהו להיעלמותה של המשפחה והתברר כי היא עודה קיימת ואף מעבירה את תפקיד הכהונה הגדולה גם בגלות מדור לדור.
בתעודות אותן מגדיר ד"ר אשל כארכיון מלחמתו של בר כוכבא ניתן למצוא לצד מכתבים גם ברכת הדרך שעליה חתום סגנו של בר כוכבא, ברכת הבית, קמע של עשרת הדיברות על לוחית מוזהבת ועוד ועוד. מצבור אדיר זה לא היה ידוע לקהילת המחקר והארכיאולוגיה בישראל בשל נסיבות גילויו של הארכיון.
ד"ר אשל מספר כי המצבור כולו התגלה כבר בשנות הארבעים של המאה הקודמת, אך היו בו גם אוצרות זהב רבים שבעיני המשפחה הערבית שגילתה את המצבור הם היו הדבר המעניין והאטרקטיבי. חלק מהזהב הוצא ונמכר לסוחרים והמשפחה לא שבה למקום להמשיך ולהוציא אוצרות זהב עד אחרי מלחמת השחרור.
לאחר שבני המשפחה נמלטו במלחמת השחרור מכפרם שליד באר שבע מזרחה שבו אנשיה והמשיכו להוציא פרטי זהב וכלי מתכת שלמים שנמצאו במערכת מערות תת קרקעיות. החפצים חולקו לבני המשפחה ולאחר מלחמת ששת הימים הפכו הכלים הללו למכור פרנסה עם ההתעניינות הרבה של הישראלים ברכישת עתיקות.
בשנת 69', בעודו חוקר במצ"ח, סייר ד"ר אשל באזור, שם פגש ערבים מקומיים ששאלו מניין הגיע. כשאמר שמקיבוץ נגבה אמרו לו שהם מכירים משם מישהו בשם מוסא שאת חייו הצילו לאחר שהותקף על ידי להקת דבורים. אשל מצידו השיב ואמר להם שאותו מוסא הוא אביו, ואכן את סיפור עקיצות הדבורים שמע מאביו.
הוא הפגיש בין בני המשפחה לאביו בקיבוץ "ומאז יש בינינו ברית דמים. הם מכרו לי במחיר סמלי את כל מה שנשאר להם אחרי שמכרו את כלי הזהב והכסף. מאז זה היה ברשותי", הוא מספר. לימים למד ארכיאולוגיה והפך אספן עתיקות. "באגף העתיקות נרשמתי כנאמן עתיקות. העבירו לרשותי פריטים מתקופות מאוחרות יותר שפחות עניינו אותי כי עסקתי בתקופות אחרות".
"בשנת 2005 הגיעו אליי בטעות אנשי היחידה למניעת שוד עתיקות. הם חיפשו את חנן אשל וטעו בשם. התברר להם שאני אספן חוקי וכל מה שאני מחזיק נמצא בידי כחוק, לכן לא היה להם עניין בממצאים". לאשל ולחוקרים שאתו לא היה עניין לספר על הממצאים בטרם הושלמה חקירתם, אם כי "זה לא משהו שאני שומר בסוד מבחינת רשות העתיקות וחוקרים אחרים", הוא אומר ומציין כי רבים מהם סברו שגיזרת ים המלח מסעירה הרבה יותר וגם בהיבט זה לא היה לאנשי רשות העתיקות עניין בממצאים. עוד הוא מעיר כי היו שסברו כי הממצאים מזויפים, אך על מנת להביא את הדברים לידיעת ראש הממשלה שב ופנה לראשי רשות העתיקות, גם על מנת להמשיך ולהגיע לממצאים נוספים באופן ממוסד יותר. ד"ר אשל מספר כי עשרה פריטים שנלקחו לבדיקה לא נבדקו גם הם בשל התנגדות לשתף פעולה עמו כמי שדאג להגנה משפטית לאותה משפחה שמכרה את הפריטים.
כעת, לאחר שנות מחקר ראשונות "הגענו לשלבי סיכום המחקר. יש לנו תמונה ברורה של העולה מהממצאים והגיע הזמן לבשר לעם ולחוקרים שקיים ארכיון שכזה", הוא מסביר את ההחלטה ליידע את הציבור בקיומו של הארכיון על פרטיו. "חוקרים שהתייעצתי איתם, חלקם נרתעו מאוד מהדברים כי הם לא נחקרו באופן מבוקר. לכן כל חוקר רציני אמר ואומר לי שעד שלא רואה את הפרסום לא יאמר כלום".
על משמעותו של הארכיון בניגוד לאסופת תעודות, מציין ד"ר אשל כי "ארכיון הוא תיעוד של מהלך האירועים תוך כדי שהם מתרחשים, ליווי של האירועים בזמן אמת. המכתבים לא תמיד נותנים הסבר על המתרחש כי לכותב ולממוען הדברים ידועים ולפעמים הם כתובים גם בקודים שמוכרים רק להם. מהארכיון אנחנו יודעים על האירועים כמה שנים לפני המלחמה, מאז שאדריאנוס החליט להקים מקדשים פגאניים ולהפוך את ירושלים לאליה קפיטולינה, על ההחלטה לנקות את הר הבית מהסממנים היהודיים, על שחרור ירושלים בגלל הפעילות הרומאית על הר הבית ועוד".
עוד מספר ד"ר אשל על לא פחות מעשר צוואות שכתב בר כוכבא כשהבין שמותו מתקרב לאחר שהוכש על ידי נחש שהוטמן בכליו, להערכתו ככל הנראה צפע עין גדי. כמו כן ניתן ללמוד על התקופה שאחרי מותו, "משערים שהעומדים מאחורי הרצח חשבו שיינצלו מהטבח הרומאי, אבל זה לא קרה ואחרי מצור של שלוש שנים טבחו בהם ואת מי שנשאר מכרו כעבדים ושפחות".
"הלל בן גריס, סגנו של בר כוכבא, נפטר בשנת עשר למלחמה. אחרי שנה עשו טקס לקבורתו והעיר נדדה עם כמויות של זהב לדיבון במואב, העורף האסטרטגי ומשם כנראה נדדו לחיג'אז. יש תיעוד מצוין של האירועים במלחמה עם 850 שמות נשים וגברים ושמות ישובים רבים", אומר אשל ומדגיש כי מדובר בתגלית בסדר גודל אחר לעומת כל מה שהיה מוכר עד כה וההשלכות להבנת התקופה דרמטיות. בעוד התעודות שחשף יגאל ידין כללו את מכתבי האיום של בר כוכבא לאנשי עין גדי שלא הצטרפו לקרבותיו, ומשום כך הייתה תחושה שעין גדי הוא מקום מרכזי, הרי שבחינת מכלול התעודות בארכיון הקרבות כולם מלמד ש"עין גדי הוא מקום חשוב אבל במלחמה לא היה לו תפקיד" בשל סירובם של אנשי המקום להצטרף אליו. מנגד מתבררת מרכזיותו של ישוב כמו סוסיא שלא היה מוכר כלל ועיקר, וכך גם קומראן שנקרא כבר אז בשם זה ואף עוד קודם לכך.
כאמור, בשלב זה, לאחר השלמת המחקר, מתחיל ד"ר אשל יחד עם צוותו בפרסום קיומו של הארכיון ובתקווה להמשך חקר בעולם הארכיאולוגיה הארצישראלית כולו.
מרשות העתיקות נמסר בהתייחס לדבריו של ד"ר אשל: "אנו מודעים לתיאוריות, ואף נמסרו לרשות העתיקות בעבר כמה חפצים לבדיקה. בדיקה זו הראתה שמדובר, ככל הנראה, בחפצים מודרניים. הרשות המליצה בפניו כמה פעמים לפרסם את כל החמרים הללו בבמות מדעיות מקובלות, ושהעולם האקדמי ישפוט כמקובל".