התחלה// לפני 28 שנה. נולדה ביוהנסבורג שבדרום אפריקה. הצעירה מארבעה אחים ואחיות.
תניה// "אני תאומה, ויצאתי לאוויר העולם שנייה. ההורים נתנו לי את השם תניה, שמבטא את ההודאה לקב"ה שנתן עוד מתנה. היה לי ברור שאני אגדל ואחליף את השם, אבל זה לא קרה, כי כשבגרתי הבנתי שזה השם שנבחר לי".
אחותי// אחותה התאומה יעל. "אנחנו לא תאומות זהות. גדלנו יחד, תמיד יחד, באותו גן ובאותה כיתה. רק בשירות הלאומי התפצלו דרכינו. אנחנו חברות טובות מאוד. יש לנו הרבה דברים משותפים, אפילו לבעלים שלנו יצא במקרה אותו שם".
אבא// דוד (62), עובד הייטק במקצועו. יליד דרום אפריקה והתחנך בבית ציוני. "אבא הוא אדם מאוד חם ואוהב. תמיד מחבק ומנחם. אדם ישר שחשובה לו האמת ודבקות בדרך".
אמא// עפרה (60), מורה לאנגלית במקצועה. "אמא מחנכת למידות טובות ולדרך ארץ. מקפידה על קיום תורה ומצוות. מאוד אכפתית לסובבים אותה. תמיד שם בשבילנו".
דרום אפריקה// "גדלנו בבית גדול ומרווח עם עוזרת בית צמודה שטיפלה בנו, קמה אלינו בלילות כשהיינו בוכים. חיינו בנוחות כלכלית, אבל תמיד היה החיבור לארץ והחינוך לציונות. ארץ ישראל תמיד הייתה בשיח בבית".
עוזבים// "ההורים שלי תמיד היו ציונים ומחוברים לישראל מכל הלב, ומה שדחף אותם להחלטה הסופית לעלות לארץ היו כמה אירועי אלימות ואנטישמיות שספגו. למשל, יום אחד אמא ישבה ברכב ואדם שחור תלש לה בברוטאליות את עגילי הזהב מהאוזניים. היו פריצות לבתים ואלימות ברחובות, וההורים שלי הבינו שהגיע הזמן לעלות ארצה".
עולים// הם עלו עם ארבעת ילדיהם היישר לרעננה. "הייתי בת ארבע וחצי כשעלינו. אני זוכרת שנסענו משדה התעופה במונית ענקית עם כל המזוודות לבית החדש ברעננה. היינו מרוגשים. ההורים צילמו אותנו עומדים בפעם הראשונה ליד הבית החדש. בגן טרום חובה היה לי קצת חוסר אונים, אבל די מהר קלטתי את השפה והשתלבתי".
אולפנה// למדה בבית הספר היסודי חורב ברעננה ובהמשך באולפנת למרחב בפתח תקווה. "זכיתי לצוות מדהים ומשפחתי. שנים משמעותיות בעיצוב העולם הרוחני והיסודות שלי. שנים שגידלו אותי".
מחזקת// שנת שירות עשתה במרכז להעמקת היהדות ברמלה. "מאוד משכה אותי העשייה למען האוכלוסייה היהודית בעיר. ראיתי שליחות בחיזוק היהודים בעיר, שירימו את הראש. הכנתי מערכי שיעור סביב חגי ישראל, מידות וסיפורי חכמים, והעברתי בצורה חווייתית לילדים בבתי הספר היסודיים ובגנים. הילדים היו חמודים ממש".
לנשמה// בתום השנה פנתה ללימודים במדרשה בשבות רחל. "הרגשתי שלפני הקמת בית משלי אני רוצה להתמלא מבחינה רוחנית. למדנו אמונה, חסידות, הרב קוק, כוזרי, הלכה ועוד. זו הייתה בשבילי שנה מצמיחה".
מכירים// בסוף השנה התארסה עם יהונתן חברוני, הבן השני מתשעת ילדיהם של הרב ירון וסיגלית חברוני מדימונה, שהיה באותו הזמן בחור ישיבה בישיבת בינות ברעננה. "הכרנו דרך חברה. מיד בפגישה הראשונה ידעתי שהוא יהיה בעלי. יצאנו חודש וחצי והתארסנו".
סיעוד// למדה סיעוד בבית הספר לסיעוד בלניאדו בנתניה במשך שלוש שנים. "ראיתי בסיעוד סוג של שליחות, לעזור לאנשים ולהיות שם בשבילם. כל הקטע של הנתינה מאוד משך אותי, וגם התחום הרפואי לא היה זר לי בגלל הסוכרת".
סוכרת// בגיל ארבע וחצי, חודש בלבד לאחר שעלתה ארצה, אובחנה עם סוכרת נעורים. "זה היה בום בשבילי ובשביל ההורים שלי, אחרי האופוריה של העלייה לארץ. פתאום את לא יכולה לאכול סוכר, את צריכה להזריק לעצמך, את לא מרגישה טוב ולפעמים מאושפזת. אבל לאט לאט הדברים התאזנו, והיום הסוכרת היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי".
אברך// כזוג צעיר התגוררו בני הזוג חברוני ברעננה, סמוך לישיבה, וכעבור שנתיים עברו לגבעת שמואל. "יהונתן ביקש ללמוד את התורה הגדולה, ולמד בכולל של אברכים בבית המדרש הקהילתי בגבעת שמואל".
החצי השני// יהונתן, בן 27 במותו. השבוע יצוין יום השנה הראשון לפטירתו באסון מירון. "בחיר ליבי, בעל אוהב, רגיש ותומך, ואבא מדהים לבנות. הייתה בו המון מסירות נפש לתורה ולכל דבר שעשה. החיוך הנסוך על הפנים והפשטות שלו כבשו את ליבי".
הנחת// שלוש בנות. הבכורה שיר ציון חוגגת בימים אלו שבע שנים. הבת השנייה נחלה בת חמש, והקטנה, מלכות, בת שלוש. "הן כל עולמי. בנות עם שמחת חיים ואנרגיות מטורפות".
פרידה// האירוע האחרון שחגגה המשפחה יחד בהרכב מלא היה יום הולדת שש לשיר ציון, ארבעה ימים בלבד לפני האסון. "עשינו לה מסיבת יום הולדת משפחתית עם בלונים ועוגה. ההורים שלי ושלו הגיעו. אחר כך הבנו שזה היה סוג של פרידה ממנו".
המחלה// עבדה כאחות במיון כללי בבית החולים מעייני הישועה. חודשיים אחרי לידת בתה הקטנה אובחנה כחולה במחלת הסרטן. "זה היה הלם. עברתי כימותרפיה במשך כמעט ארבעה חודשים אינטנסיביים. ההתמודדות הייתה לא פשוטה, נשרו לי השערות, הייתי חלשה ולצד כל זה הייתה לי תינוקת קטנה שדרשה את שלה".
יחד// "כשהבנו שיש לי סרטן יהונתן בהתחלה בכה המון, ואז החליט להתפלל ולהתחזק באמונה. בתקופת המחלה הוא תמך בי בטירוף, פינק אותי במה שרק אפשר במסירות גדולה והיה שם בשבילי. קיבלתי המון עזרה מיהונתן, מהמשפחה ומהקהילה המדהימה שלנו".
תודה// לאחר ההחלמה, בחנוכה לפני שנתיים וחצי, נערכה מסיבת הודיה על רפואתה. "יהונתן נעמד לדבר ופשוט פרץ בבכי. דמעות של אושר חנקו את הגרון שלו והוא לא הצליח לדבר. זה היה בכי של התרגשות והודיה עצומה. אף אחד לא היה צריך כבר מילים".
תשמור על עצמך// בליל ל"ג בעומר לפני שנה קיים בית המדרש הקהילתי בגבעת שמואל הדלקת מדורה משותפת לקהילה. "יהונתן רקד ושמח שם עם הבנות. הוא היה באורות". אחר כך החליט שהוא נוסע להילולת הרשב"י במירון בהסעה של הקהילה. "בדרך הם שרו ורקדו בהתלהבות. ההודעה האחרונה הייתה ב־12 ורבע בלילה, כשכתבתי לו 'תשמור על עצמך' והלכתי לישון".
האסון// "באזור שתיים בלילה היו כמה צלצולים אבל המשכתי לישון. בארבע לפנות בוקר שוב היה טלפון, עניתי וחמותי אמרה: 'תניה, קרה משהו נורא במירון'. בדיעבד התברר שאחד האנשים בהר מצא את הפלאפון של יהונתן זרוק והתקשר לאבא של יהונתן בצרחות: 'אתם לא מבינים מה קורה פה, קרה אסון'. לא ידענו מה עלה בגורלו". כל אותה העת קיננה בלב המשפחה תקווה לאתר אותו פצוע באחד מבתי החולים.
מחפשים// מאותו רגע החלו חיפושים קדחתניים אחריו. "חוויתי התקף חרדה. הייתי עם דפיקות לב מטורפות ורעד בלתי נשלט בכל הגוף. החברים שנסעו יחד דיווחו שמצאו את כולם חוץ ממנו. התקשרנו לכל בתי החולים בצפון. אנשים יצאו לחפש אותו בכל מקום. היו שמועות מאנשים שאמרו 'ראינו אותו כאן', 'ראינו אותו שם'. זה היה מורט עצבים".
אבו כביר// באיזשהו שלב במהלך הבוקר הרב של יהונתן, הרב דוד טורנר, התיישב בסלון ואמר: "הפכנו כל אבן בהר, בדקנו בבתי החולים, האפשרות האחרונה היא ללכת לבדוק באבו כביר". "גיסי נסע לשם. במשך שעות הוא עמד בשמש הקופחת וחיכה, בסוף נתנו לו לזהות. האסימון ירד לי רק כשחמותי התקשרה וביקשה לדבר על הקבורה".
האובדן// "עברתי שנה מאוד מורכבת ומאתגרת. בפן המשפחתי - לגדל לבד את הבנות, בפן האישי - להיות לבד, ויש גם את הטרגדיה בפן הלאומי. יהונתן הוא בין 45 הרוגי מירון, מדובר באסון האזרחי הגדול בתולדות המדינה. יש לי המון מחשבות על מה היה ומה יהיה. הרבה פלשבקים מאותו יום שישי נורא. זו התמודדות יומיומית עם אין־סוף נפילות ועליות. אני מתפללת שה' ייתן לי כוחות להמשיך הלאה".
הסרטון// הכיפה הסרוגה הלבנה הגדולה של יהונתן בלטה בתמונות מאותו מסדרון צר מלהכיל שבו ניסה ההמון לפלס את דרכו רגעים לפני שנרמס. "לקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי לראות את הסרטונים האלו, והוא באמת בלט שם. למרות השוני בין המשפחות, אחרי האסון נכנסנו לתוך משפחת הנספים ממירון, ועם כל המורכבות וההבדלים בינינו, יש תחושה חזקה של אחדות ושותפות גורל".
צוואה// "יהונתן השאיר אחריו מורשת של פשטות ומסירות לתורה. הוא אהב את התורה והיה לומד מבוקר עד לילה. בד בבד, היה אבא מדהים ומסור לבנות והיה מאיר פנים לכל אחד. הוא היה הולך ברחוב, מברך לשלום בלבביות ומקפיד לומר בוקר טוב למנקה הרחובות או לשכן. יהונתן היה תלמיד חכם עצום ועניו. החלל שהשאיר אחריו הוא עצום".
אם זה לא היה המסלול// "היה לי פעם חלום ללמוד ריקוד".
במגרש הביתי:
הבוקר שלי// קמה בשש וחצי בבוקר, מכינה אוכל לבנות, מארגנת אותן לבית הספר, ואז לפעמים משמרת בבית החולים ולפעמים סידורים וארגון הבית. לישון הולכת סביב השעה 11.
פלייליסט// ביני לנדאו, עקיבא, ישי ריבו.
השבת שלי// "זמן מנוחה מכל השבוע. משתדלת להשלים שעות שינה ולהיות עם הבנות".
דמות מופת// רחל אמנו. "השראה של התמודדות עם קשיים בגבורה גדולה. על אם הדרך, תמיד שם בשבילנו".
מפחיד אותי// "רוע אנושי".
משאלה// "שכולנו נהיה בריאים ושייבנה בית המקדש".
כשאהיה גדולה// "להפוך לאחות מיילדת בעזרת ה'. לסייע בהבאת חיים חדשים לעולם".
לתגובות:rivki@besheva.co.il
***