סומכים בשעת הדחק

זו הייתה הפעם הראשונה שמוישי ברגר בן ה־19, המתנדב כמגיש עזרה ראשונה, נחשף למוות. "עבדתי כמו מכונה", הוא אומר. "נשארתי במירון בשבת שאחרי האסון, ורק במוצ"ש, כשהשתתפתי בהלוויות שנערכו במקום, עברתי התמוטטות. עד אז הגוף לא קלט מה הוא עבר. חזרתי הביתה והתחלתי לבכות כמו תינוק. לא היה לי כוח לישון, לדבר, לאכול. בראש היו כל הזמן אמבולנסים, ריצות, צעקות, לחץ... ממש הייתי שם", הוא נזכר.

מוישי הוא חסיד ספינקא. אמו המבוהלת התקשרה לאדמו"ר, שדיבר עם מוישי ואמר לו שכך אי אפשר להמשיך והוא חייב ללכת לטיפול. "הרב'ה המליץ על מוטי כהן מעמותת 'בית חם', ולמרות שלא רציתי, עשיתי מה שהוא ביקש. בפגישה הראשונה עם מוטי לא יכולתי לדבר. הוא שאל אותי מה קרה ופשוט בכיתי במשך שעה ארוכה. ישבנו יחד עד אחת בלילה, ושם הבנתי שעברתי טראומה לא נורמלית".

"הרסת לי את החיים"

ברגר נסע למירון בל"ג בעומר בשנה שעברה עם חברים, ובזמן האסון שהה ליד התזמורת של תולדות אהרן. "לא ידענו כלום", הוא מספר. "יש לי תעודת מע"ר, עשיתי קורס של יומיים וזו כל ההכשרה שלי. חבר שהוא חובש הגיע אליי בבהילות ואמר: מוישי, יש לך תעודת מע"ר, נכון? אתה חייב לעזור לי, קח אפוד הצלה ובוא איתי". מוישי מצא את עצמו מבצע החייאות בשניים מההרוגים באסון. "היה שם בלגן נוראי", הוא משחזר. "לחובש אסור לקבוע מוות, רק רופא יכול, ולכן עשינו החייאות לכולם גם כשכבר ראינו שאין מה להציל. לא הצלחתי להחיות אף אחד מאלה שעשיתי להם החייאה, וזו הרגשה נוראית, כואבת ועצובה". לאחר שעשה החייאה במשך עשרים דקות לשניים מההרוגים, הוא לא היה מסוגל להמשיך. "עליתי למעלה לשתות משהו. ניגשה אליי אישה ששאלה אם ראיתי את הבן שלה. אמרתי לה שתראה לי תמונה שלו, אולי אזהה, וכשהיא הראתה לי את התמונה ידעתי שמדובר באחד מהנערים שניסיתי להחיות ללא הצלחה".

מה אמרת לה?

"שאם אראה אותו אומר לו שיבוא. כמובן שלא יכולתי ולא התכוונתי לבשר לה את בשורת האיוב".

כאמור, לאחר שחזר לביתו עבר מוישי טלטלה נפשית, עם תסמינים גופניים ומנטליים. בהוראת האדמו"ר הוא נפגש עם מוטי כהן, המטפל מטעם עמותת 'בית חם', בכל יום באותו שבוע. באחד הימים הללו הוא התקשר אל החבר שביקש ממנו לבוא לעזור בהחייאות. "אמרתי לו: "הרסת לי את החיים! תעזור לי לבנות אותם".

ככה אמרת לו?

"כן. למה, זה שקר?" הוא שואל בכאב. "היה לי כעס לא נורמלי עליו! תביני, הוא בן 30, חובש בכיר, נשוי, אבא, והוא קיבל תמיכה ממד"א. אני בחור בן 19 עם תעודה של עזרה ראשונה. איך אני אמור להתמודד עם זה?" החבר הגיע ושאל, "איך אני יכול לעזור?" ואז החל לבכות וסיפר שגם הוא לא ישן ולא אוכל. "הלכנו לים, דיברנו והוא עזר לי ככל יכולתו".

במשך אותו שבוע סייע מוטי כהן למוישי להבין מה קרה, לעכל את החוויה ולעבד אותה. "מוטי בעיקר הקשיב והשתתף בצער. הייתי צריך לצעוק החוצה את מה שעברתי. הייתי בטראומה קשה, הרגשתי שאני חי מבחינה פיזית אבל לא מבחינה נפשית". אחרי שבוע של טיפול הצליח מוישי לחזור לישיבה, לישון ולאכול. "לא חזרתי לעצמי לגמרי, אבל הייתי במצב הרבה יותר טוב. הפגישות עם מוטי סייעו לי באופן חד וברור והפכו אותי מקצה לקצה. עדיין היו לי סיוטים בלילה על דם ואמבולנסים ומשטרה. עד היום אני לפעמים מתעורר מסיוטים ושומע צעקות, אבל המצב השתפר מאוד".

אחרי שלושה וחצי חודשים חזר מוישי למירון. "מוטי אמר לי: עברה חצי שנה, סע למירון". בפעם הראשונה הוא לא היה מסוגל לעלות למתחם בכלל; בפעם השנייה הוא נכנס לציון, אבל במקום האסון עוד לא ביקר.

לפני זמן קצר מוישי התארס וחייו חזרו למסלולם, אולם הוא מעיד שלעולם לא ישוב להיות כפי שהיה לפני האסון.

"היום, כשהקושי והזיכרון עולים, אני לא בורח", הוא משתף בכנות, "אני נותן לזה לעלות ויודע שזה רגע קשה אבל הוא יעבור, ושיש לי כוח להתמודד איתו. אני יודע שאם צריך שיחת עידוד, אפשר להתקשר ולהיעזר". את האם שחיפשה את בנה, שהתברר שאיבדה באסון שניים מבניה, הוא הלך לנחם בשבעה. "היא זכרה אותי. בכינו אחד עם השני והיא סלחה לי. היה לי מאוד חשוב להגיע", הוא אומר.

גם אוניברסיטת תל אביב התגייסה לסייע

הסיוע הנפשי שהוענק למוישי ברגר הצעיר ניתן בידי מטפל של עמותת 'בית חם', המעניקה סיוע לבעלי התמודדויות נפשיות, בעיקר במגזר הדתי והחרדי. העמותה עוסקת בנישה טיפולית פחות מדוברת במגזר החרדי, אבל כפי שיתואר בהמשך – משמעותית מאוד ומעניקה מענה, לעיתים מציל חיים, בהיקפים נרחבים. העמותה מפעילה כיום שש מרפאות לבריאות הנפש ברחבי הארץ, בערים בני ברק, ירושלים, אלעד, מודיעין עילית, בית שמש ואשדוד. המרפאות עומדות בסטנדרטים של משרד הבריאות, מפוקחות ומלוּות על ידיו, והמטופלים יכולים לקבל בהן שירות מאנשי מקצוע מוסמכים כמו פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים. למרפאות שיתופי פעולה עם כל קופות החולים, המרכז הרפואי שיבא תל השומר וגופים נוספים. כמחצית מתקציב הפעילות ממומן על ידי תמיכות שונות של המדינה.

אחד מהשירותים העיקריים של העמותה הם קווי ייעוץ ותמיכה לאנשים שנתקלים לראשונה בבעיות בתחום בריאות הנפש. את הקווים מפעילים עובדים סוציאליים של העמותה. האסון במירון הביא את פעילות העמותה לנקודת קצה מבחינת הביקוש הרב מצד מעגלים רחבים של נפגעים, בני משפחה ומשתתפי ההילולה באותו ערב, שמצאו עצמם מתמודדים נפשית עם הטראומה ברמות שונות של פגיעה ונזקקו לסיוע.

הרב אריה מונק, מנכ"ל 'בית חם', מספר על ההתגייסות של עובדי העמותה למבצע הסיוע הנרחב לפני שנה בדיוק. "אסון מירון היה אסון בקנה מידה לא נורמלי: הציבור החרדי איבד עשרות מבניו בלילה הקדוש במקום הקדוש הזה, וכמובן שהיינו המקום הראשון שאנשים שחוו מצוקה נפשית פנו אליו".

איך הצלחתם לתת מענה לכל כך הרבה אנשים?

"הרחבנו את המוקד שלנו ופעלנו להרחיב את גיוס העובדים הסוציאליים והפסיכולוגים שייתנו מענה", עונה הרב מונק. הוא פנה לאנשי מקצוע בתחום הטיפול הנפשי דרך כל הפלטפורמות האפשריות, כולל בערוצי הטלוויזיה, בבקשה שיתגייסו לעזור ולתת מענה בקווים. "הקמנו שלוש קבוצות ווטסאפ של 700 אנשי מקצוע, דתיים ושאינם, יהודים ושאינם, ושילבנו את כולם בקווים. גם אוניברסיטת תל אביב התגייסה לעזרה: הם העניקו הדרכות לצוותים שלנו ועזרו להחזיק את הצוותים, שגם הם עצמם חוו קושי נפשי גדול". הפניות היו רבות: נפגעי חרדה, אנשי כוחות ההצלה שהתרסקו נפשית, אנשים שטרם איתרו את יקיריהם ומשפחות הפצועים וההרוגים.

מוטי כהן שהוזכר לעיל הוא עו"ס קליני וסמנכ"ל 'בית חם'. כהן אחראי, בין היתר, על קווי הייעוץ של העמותה. "הקווים שלנו היו מוצפים בליל האסון ובימים שאחריו", הוא משחזר. "נפגעי הטראומה התחלקו לשלושה מעגלים – אלה שהיו במקום וחוו את הסטרס, לחץ שהנפש לא מורגלת אליו בכלל; בני משפחה וקרובים של ההרוגים שבמשך שעות היו בחרדה נוראית וחוסר ודאות; והמעגל השלישי - הציבור כולו שראה סרטונים, שמע סיפורים והכיר שמות. אנשי המקצוע שנתנו מענה שייכים בעצמם למעגל השלישי וחוו במידה מסוימת את המציאות הקשה של המטופלים. מכיוון שכך, היה להם קשה יותר לתת מענה, אך יחד עם זאת הם הבינו טוב יותר את מה שעובר על המתמודדים".

אתה זוכר חלק מהפניות שהיו באותו לילה?

"היו המון סיפורים: אישה שמתקשרת ומספרת שהיא לא נושמת מרוב חרדה כי היא לא מוצאת את הבן שלה, אנשים שמתקשרים ממירון ומבקשים עזרה כי 'אני לא מרגיש טוב, יש לי בחילות ואני לא מסוגל לחזור הביתה'. ילד בן 12 התקשר בבוקר, סיפר שהיה במקום ולא נרדם כל הלילה. הוא לא מרגיש טוב ולא יודע מה קורה איתו". במקרה הזה היה צורך לדבר עם האם, שלא הבינה כלל את המצב ולא הראתה אמפתיה כלפי הילד. כהן מספר על פונה נוסף, חובש שהגיש עזרה ראשונה והיה מלא ברגשות אשמה על שלא עשה מספיק כדי להחזיר דופק ונשימה: "יכולתי לעשות יותר", אמר, ושיתף שהרגיש שיש לו אחריות על המוות של מי שלא הצליח להציל. היו שהתקשרו עם פלשבקים ורעידות חזקות ואמרו: "אני אדם נורמלי ולא מבין מה קורה, אני נמצא בבית ופתאום רואה הבהובי אמבולנס על כל הקיר".

מהו פלשבק?

"בעברית המושג נקרא חודרנות. כאשר אדם חווה משהו חזק במיוחד, הנפש לא מסוגלת להתמודד איתו ורוצה לחזור לשם כדי להבין מה קרה באותה סיטואציה. זה קורה גם מבחינה קוגניטיבית: המוח מקבל המון אינפורמציה ודיסאינפורמציה בצורה מבלבלת ומתעתעת ולא מספיק לסנן ולעבד את הדברים. גם הרעידות והחרדות שאנשים חווים אחרי טראומה מגיעות מהנפש שמנסה להשתחרר מהלחצים. לא מדובר בהתקף פסיכוטי, אבל אדם מרגיש שהוא חוזר לחוויה ההיא בלי שום שליטה. הוא רואה מראות, שומע קולות ומריח ריחות. אנשים נורא נבהלו מפלשבקים שחוו לראשונה בחייהם. כשקיבלו מאיתנו הסברים על מה שהם עוברים, הם נרגעו מאוד".

איך טיפלתם בפונים הרבים?

"בארבעים ושמונה השעות הראשונות אדם עדיין נמצא בחוויית הסטרס הקשה. במצב כזה לא עושים התערבות טיפולית ותהליכית מעבר ללהיות איתו, לנרמל את החוויה ובעיקר להקשיב. אחרי ארבעים ושמונה שעות רבים מתחילים להירגע, ואז אפשר להתחיל בהתערבויות טיפוליות, שאפשר לקיימן גם בטלפון. כמובן שהיו אנשים שגם אחרי שלושה וארבעה ימים עדיין היו בתוך הסטרס כאילו הם עדיין בתוך הזירה. זה מאוד אינדיבידואלי. אם אחרי חודש ומעלה יש תסמינים, נדרשת התערבות טיפולית ממושכת יותר וזה מוגדר כפוסט טראומה".

וידוי או נשמת כל חי

כהן מספר שקווי הייעוץ של העמותה הצליחו לתת מענה כמעט לכל פנייה, למרות שלא טיפלו באירוע בקנה מידה כזה לפני כן. "המענה המיידי יכול לחסוך המון קשיים בהמשך הדרך", הוא מסביר, וממשיל את הדבר להחייאה: "אם אדם מאבד את ההכרה ומקבל החייאה בדקות הראשונות, הנזק המוחי יהיה מינימלי. גם כאן זה כך: אם יש מישהו שמחזיק איתך את חוויית הלחץ הקשה, הסיכוי שלא יהיו אחר כך השלכות ארוכות טווח גדול יותר".

איך מנרמלים חוויה נוראית כזאת?

"מאוד חשוב לומר לאדם שהתגובות שלו ומה שהוא חווה זה נורמלי. כל חוויה היא נורמלית באירוע לא נורמלי. היה אדם שסיפר שהוא נכנס הביתה ודפק את הראש בארונות הבית כי לא היה יכול לשאת את מה שקורה לו. הוא היה נורא מתוסכל – 'אני אדם נורמטיבי, מה עובר עליי?' כשאמרתי לו שזו תגובה נורמלית, הוא שאל: 'אתה בטוח?' יחד עם החזקת החוויה ביחד איתו, הסברתי לו מה הוא עובר, וזה עזר לו להבין שזאת תגובה הגיונית למה שהוא חווה".

לאחר כארבעים ושמונה שעות, כשהאדם נרגע קצת, מסביר כהן, אפשר כבר לעשות מעין ונטילציה: "משחזרים את הפרטים הטכניים: איך נסעת למירון, מאיפה יצאת, מה ראית בדרך, כמה זמן עבר עד האירוע. מתרכזים בעובדות, לא במחשבות וברגשות. המוח קיבל כמות אינפורמציה עצומה בבת אחת ובבלבול, והשחזור הזה עוזר לאנשים לעשות סדר. הם מספרים על מה ששמעו וראו כששכבו בין הלכודים: זה אמר וידוי, השני נשמת כל חי, היו שהבטיחו הבטחות, בכו. אנחנו משחזרים איתם פרט אחרי פרט".

צעיר בן 19 סיפר לכהן שהוא התחיל לרדת במעבר ופתאום הבין שמרוב דחיפות הוא עולה למעלה ואין לו איך לצאת. הוא סיפר שמצא עצמו שוכב כשמתחתיו ארבע קומות של אנשים ומעליו חמש קומות. מישהו מעליו לא הצליח לנשום ונתן לו נשיכה חזקה בגב. "הוא תיאר את זה כתחושה של בטונדות שמונחות עליו ולוחצות בלחץ אדיר שלא נפסק. הוא הרגיש שנשברות לו העצמות, והצליח להמשיך לנשום דרך חרך שנשאר לו בין ערמות האנשים". אותו בחור השתחרר אחרי רבע שעה מהזירה וחזר בתחבורה ציבורית לישיבה שלו. במהלך השבת הגיעו הפלשבקים והניתוקים. "הוא סיפר שישב בבית המדרש ופתאום כולם נראו לו אפורים. הוא הרגיש שהוא מבודד. זה קורה כי הנפש לא מסוגלת לחוות את החוויה, ואז מתרחש הניתוק".

האם העובדה שהאסון קרה בל"ג בעומר בציון הרשב"י השפיעה גם היא על המצוקות שאנשים חוו?

"יש אנשים שזה דווקא עזר להם להתמודד", הוא מפתיע, "הם הרגישו שמכיוון שזה קרה במקום קדוש וביום קדוש, זה משהו שמימי וגדול. כמובן שהיו כאלה שזה העצים אצלם את החוויה הקשה והיו להם הרבה שאלות, אבל חלק גדול מהאנשים זה דווקא חיזק". הוא מספר על אדם שאיבד ילד באסון. אותו אדם הרגיש שהעובדה שזה קרה ביום גדול ובמקום קדוש מעידה על הנשמה הגדולה של הילד. "הוא היה קשור לילד הזה באופן עמוק ואמר שזה הילד הכי מיוחד שלו. המחשבה על הקדושה של המקום והזמן, שהעידה בעיניו על גודל הנשמה של הבן, עשתה לו טוב ועזרה לו להירגע".

"בהתחלה פשוט התעלמו מאיתנו"

עמותת 'בית חם' היא מהעמותות הגדולות בארץ שעוסקות בטיפול ובשיקום של אנשים עם בעיות נפשיות, בדגש על המגזר החרדי. "כשהתחלנו את עבודתנו לפני כעשרים שנה, לא היה מקובל בציבור החרדי לדבר על בעיות של בריאות הנפש. מחלות ומשברים כמו דיכאון אחרי לידה, חרדות, אנורקסיה, כפייתיות וסכיזופרניה הושתקו והודחקו", מסביר הרב אריה מונק, מנכ"ל העמותה. "הציבור החרדי חשש לחשוף את הסוגיות הללו, שעלולות להשפיע על שידוכי הילדים וכדומה. כשהתחלנו לפעול בקהילות החרדיות, אנשים סירבו לקבל שירות".

הרב מונק סירב להשלים עם התופעה: "לא מתקבל על הדעת שאדם יסבול מבעיה נפשית, ונוסף על הסבל העצום שהוא עובר - הוא יצטרך להשקיע כוחות שאין לו בהסתרה או בהכחשה. זה מעצים את הסבל הרבה יותר", הוא מסביר. כיום העמותה מפעילה את מערך השיקום הגדול בארץ, הכולל מרפאות פסיכיאטריות ושיקומיות, אבל הרב מונק שמח בעיקר במהפכה התודעתית שהעמותה חוללה בתוך ציבור שלא הכיר את התחום ואף התכחש אליו. "בתחילת הדרך לא רצו לתת לנו במה באף עיתון חרדי, התעלמו מאיתנו".

איך בכל זאת הגעתם אל הציבור?

"כתבנו עיתון בעצמנו", הוא מפתיע. "לקחנו סיפורים אנושיים, אמיתיים וכואבים של מתמודדי נפש וכתבנו אותם בחוברות שנקראו 'מתמודדים שוברים שתיקה'. את החוברות הפצנו במיליון עותקים. התחלנו להכניס לאקלים הפנים־מגזרי את ההכרה שיש אנשים שסובלים מבעיות נפשיות, ושקיים טיפול שיכול לסייע להם בכל כך הרבה רמות". הוא האמין בכל ליבו שאת הסטיגמה שיש בציבור החרדי בנוגע לבעיות נפשיות צריך להפריך כיוון שהיא מעצימה את הסבל, יוצרת דמון שלא באמת קיים ולא מאפשרת לסובלים להבריא ולהשתקם.

את עמותת 'בית חם' ייסד אביו של הרב מונק, הרב שמואל מונק. "אבי עסק בעבודה עם אנשים בעלי מוגבלויות נפשיות שנים רבות", מספר הרב. "הוא עבד כמכונאי במשך הרבה שנים. דרך עבודתו התוודע לנערים שסבלו מאוטיזם ועבדו בבית מלאכה שסיפק להם תעסוקה. כשאבי נזקק לסיוע של בית המלאכה בנוגע לחלקי מכונה מסוימים, הוא שם לב שחלק מהנערים לא לוקחים חלק בעבודה. כשבירר מדוע זה כך, הבין שאותם נערים לא שיתפו פעולה מכיוון שהרמה של העבודה שהציעו להם הייתה נמוכה יחסית ליכולותיהם". הרב שמואל מונק נתן לקבוצה עבודה מורכבת יותר, וגילה שהם אכן הסכימו לשתף פעולה עם סוג עבודה שתואם את יכולותיהם.

"לאחר זמן מה הוא שוב נתקל באנשים עם מוגבלות נפשית, הפעם במפעל הדפוס חזון פדיה", משחזר הרב מונק. "אבי היה כבר בן ארבעים, וחשב לעצמו: 'עם מה אני בא לקב"ה? עם תיקון מכונות? אני יכול לעזור לאנשים!' הוא החליט לפתוח דרך מקצועית חדשה במפעל חזון פדיה, כמנהל שיקדם את תחום השיקום. כך התחילה הדרך של העמותה והרוח שהתווה לה אבא: היכולת והרצון לראות את המעלה של כל אדם, לבחון מה כוחו ואיפה הוא יכול לתרום. אין אדם שאין לו מעלה ייחודית".

הרב שמואל מונק התמקד בעיקר בשילוב בעלי מוגבלות נפשית בתעסוקה בקהילה. "כשאבא נכנס לתחום, אנשים עם בעיות נפשיות היו עובדים במועדון תעסוקתי בעבודות חד־שלביות. הוא תהה למה הם לא עובדים ומשתלבים בקהילה, והבין שזה מכיוון שהקהילה לא סומכת עליהם. אבא האמין באמת שאם נשנה בתוכנו את ההתבוננות על הנשמות הללו ונראה את יכולותיהן - הן יוכלו להשתלב בקהילה הבריאה". הוא פנה למשרד הבריאות וביקש שיאפשרו לו לעשות פיילוט עם קבוצה קטנה של אנשים בעלי מוגבלויות נפשיות, שבו ינסה לעניין אותם להשתלב בעבודה בקהילה הבריאה. היוזמה, שנקראת 'תעסוקה נתמכת', התחילה עם קבוצה קטנה של אנשים. כיום משולבים בתוכניות הללו מעל 40,000 מתמודדי נפש.

כדי להמחיש את הגישה של אביו, מספר הרב מונק את הסיפור הבא: "פעם אחת אבא הלך עם אחד המתמודדים ברחוב, אדם שסבל מסכיזופרניה קשה. אבא רצה לראות איזו חנות מעניינת אותו. הבחור נעצר ליד חנות של צורפות והתלהב מגביע ופמוט שהיו בחלון הראווה. אבא שאל: היית רוצה לעסוק בזה? והבחור ענה לו: כן! זה חלום שלי מילדות". הרב שמואל מונק פנה לצורף שהכיר ואמר לו: "אני מממן את לימודיו. תלמד אותו את המלאכה". אחרי שלוש שנים הם נסעו יחד לניו יורק לתערוכה שבה מכר המתמודד את יצירות הצורפות שלו. "זו רוח העמותה שאבא הקים: אם נאמין בבן אדם, נוכל להביא אותו למקום שאנו מאמינים שהוא יכול להגיע אליו. אם נתייאש ממנו חלילה, זה לא יקרה".

כיום העמותה עוסקת בתחומים רבים נוספים. איך נכנסתם לתחומים הללו?

"כשהגעתי לעמותה לפני עשרים שנה, היו בה שבעה עובדים וחמישים איש שמקבלים את השירות. היום אנחנו 350 עובדים ועשרות אלפי מוטבים. יש הרבה מחלקות נוספות שפתחנו כשראינו את הצורך של הציבור", הוא אומר, ומספר על בחור שהכיר ששם קץ לחייו. "זה מאוד כאב לי. כשניסיתי להבין למה הוא התאבד, הבנתי שזה גם בגלל שלא היה רופא שיטפל בו, מכיוון שלא היו בנמצא מרפאות לבריאות הנפש שייתנו מענה". הרב מונק החליט לפתוח מרפאה ראשונה באלעד. "רבים אמרו לי שלא כדאי שאשקיע בכך כספים כי איש לא יבוא". הוא התלבט אם לבנות מרפאה שבה חדרי ההמתנה בנויים כך שהפציינטים אינם פוגשים זה את זה. "אמרתי לעצמי שאני לא מוכן להנציח את הסטיגמה שפעלתי כל כך הרבה שנים כדי לפרק אותה, סטיגמה שמנציחה את התפיסה שמחלת נפש היא משהו שצריך להתבייש בו. החלטנו לבנות חדר המתנה רגיל".

מאז פתחה העמותה מרפאות בערים רבות נוספות. "היום הגענו למצב שבו אין לאדם חרדי ודתי שום סיבה לסבול: יש טיפול ראוי בקהילה. יש לנו היום 7,500 משפחות בכל שנה שבאות לקבל טיפול".

בחירה עם מחיר אישי כבד

בשלב מסוים החליט הרב מונק לגעת בתפוח אדמה לוהט במיוחד: תחום הפגיעות המיניות בחברה החרדית. "פנתה אליי עובדת סוציאלית קלינית שטיפלה בתחום הזה בציבור החרדי וביקשה שהעמותה תיכנס לתחום כדי לסייע לנפגעים ולנפגעות. שילמתי מחיר אישי כבד על הבחירה הזאת, כולל מכתבי נאצה ואיומים על חיי ועל חיי משפחתי, אבל לא נרתענו וטוב שכך, כי הפגיעה המינית היא הפגיעה הכי חמורה שיכולה להיות".

מדוע היו התנגדויות קיצוניות כל כך?

"מכיוון שבמקרים רבים נדרשת התערבות של רשויות החוק והרווחה, ורבים בציבור שלנו התנגדו לכך מאוד", הוא מסביר. "אבל אמרתי לעצמי שאם הקב"ה שם אותי בעולם כדי לעזור לחלשים, אז חלש שאין מי שיטפל בו - אני חייב להיות שם בשבילו. פתחנו מרפאה ראשונה לטיפול בילדים נפגעי טראומה מינית לפני 12 שנה, וכיום יש לנו מרפאות רבות המעניקות שירות לכל האוכלוסיות, ולא רק לאוכלוסייה החרדית. המהלך הזה חולל מהפך במגזר החרדי, ובעקבותיו נכנסנו לטיפול גם בנשים ונערות מעל גיל 18".

ולסיום, בחזרה אל מוישי ברגר, שמזכיר כי במגזר החרדי ישנו פקטור משמעותי חיובי שיש להביא בחשבון גם כשעוסקים בהתמודדות עם טראומות ומשברים. "אני לא שואל שאלות על הקב"ה. אבי היה שוחט במשך שלושים שנה באמריקה. לפני ארבע שנים הוא נסע לשם וחזר משותק ברגליים כי קיבל את המחלה. לקחתי את זה הכי קשה בעולם, אבל לא שאלתי שאלות על ה'. עם כל הצער, ויש המון צער, הקב"ה הוא שמביא אדם למקום מסוים, והוא שנותן לו כוחות ואנשים שיעזרו לו. ככה אני מאמין ובטוח. האמונה היא הדבר היחיד שיכול לנצח את הפחד, האמונה נותנת לי כוח, יחד עם האנשים הטובים מסביב".

***