אולי דווקא ברגעים הקשים הללו, כשהמציאות מטיחה בנו תמונות קשות של מי שהיה תקוות הימין עבור רבים והפך עצמו סמל לשקר, עלינו לעצור לרגע ולנסות להסתכל על התהליך מתחילתו, אי אז עם כניסתו לפוליטיקה לפני עשור בדיוק.
ב־2012 החל משהו חדש שסחף רבים בימין ובציונות הדתית. השיח התמקד בארץ ישראל ועם ישראל ותורת ישראל שיקבלו מחדש את כבודם. השאיפה הייתה הרמת הכבוד הלאומי, החזרת העוצמה לצה"ל ובעיקר צדקת הדרך.
נפתלי בנט התנגד לדרכו של נתניהו שהיו בה גם פשרות - הסכם חברון ונכונות לסגת מחבלי ארץ נוספים, הגדלת בית המשפט העליון והפיכתו לריבון וכן חזון שתי המדינות. הוא התנגד לדרך הליכוד שהביאה את הגירוש מגוש קטיף, התנגד לדרכו של ברק שהבריחה אותנו מלבנון עם זנב בין הרגליים, התנגד לממשלת אולמרט שהפסידה במלחמת לבנון השנייה הפסד ערכי ומוראלי.
בנאומים חוצבי להבות חזר ושנה המנהיג החדש כי לא ארץ נוכרייה לקחנו, ולא ברכוש נוכרים מָשַלנו. היה געגוע לדוד המלך ולחנה סנש, למשה רבנו, ליהודה המכבי וליוני נתניהו. השאיפה הייתה לבנות דמות ישראלית מחוברת למקורותיה, לשורשיה ולעוצמות שישיבו את הניצוץ לעיניים. הפה דיבר והצליח להעביר לעולם כולו, בעברית ובאנגלית, תפיסה יהודית ישראלית ערכית.
השיח הזה הביא רבים רבים להאמין בדרך. חילונים, מסורתיים ודתיים שביקשו כבוד לאומי ומסורת וערכים. שהתלהבו מהעובדה שאין חשש ובושה לדבר על תורת ישראל וארץ ישראל ועם ישראל בכיכרות הערים. גם המתנגדים העריכו. הרשתות הראו לנו בתחילת הדרך מדד בלתי אפשרי ובו למעלה מ־80% מהשיח בדפי הסושיאל הוא חיובי וטוב. רחובותיה של קריית ארבע וגם של תל אביב חיבקו גם אם לא תמיד הסכימו. אוטופיה.
בחדרים הכי פנימיים שבהם נרקם החלום, בשלב הראשון, השיח היה ערכי. רצו לתקן עולם. להביא תוכניות מדיניות שיוכיחו שאפשר לבקש שלום בלי למסור סנטימטר. שאפשר לקיים שיח חד־משמעי בעד התנחלויות אך שאיננו גזעני ומתנשא. להתחבר לציבור החילוני בלי להקטין או להסתיר את הכיפה. לדאוג לכלכלה, לתעסוקה, לתורה ולהתיישבות באותה נשימה וכוונה. כך התקבלו אחים חילונים ומסורתיים ודרוזים לצד דתיים למפלגה ששמה הבית היהודי - בית רחב בהרבה ממה שצויר בדמיוננו.
לא מעט שאלו אותי אם הרגשתי במהלך הדרך את השינוי. אז בהסתכלות לאחור ובחוכמת הדיעבד אני יכול להצביע על הבחירות השניות של הבית היהודי כנקודת המפנה העיקרית. לצד עיבוי מטה הבחירות והעוסקים הרבים במלאכה (לעומת מיעוט העוסקים בבחירות 2012), ב־2015 מפלס השנאה לשותפה הפוליטית 'תקומה' שבר שיאים. המטרה הייתה לזרוק אותם, בטענה שהם חוסמים את הדרך לעם ישראל. אני זוכר כבר אז ויכוחים רבים שהיו בינינו, שבהם הייתי כמעט עמדת יחיד בעד החיבור. היו לי שיחות באמצע הלילה עם נפתלי מחד ועם הרבנית מלמד מאידך באמצע הקמפיין, כדי לנסות ולאחות את הקרעים.
הזלזול המופגן לא הועיל, והסיבה העיקרית שהקרע לא גרם לפילוג המפלגה בסופו של דבר, הייתה החשש מנפילת מנדטים. בבחירות הללו המפלגה לא הצליחה לשחזר את הישגיה עם שנים־עשר המנדטים. שמונת המנדטים הקיימים גרמו לכך שלא הייתה אפשרות אמיתית להיפרד מהחלק החרד"לי ולהישאר מפלגה ראויה. מה גם שחלק מחברי הכנסת של הבית היהודי היו בעצמם שייכים לאותו הציבור.
בחוכמת הדיעבד, זה היה השלב שבו נגמרה האידיאולוגיה והחל הרצון לשלוט בכל מחיר. בשנת 2018, במהלך מתוזמר היטב, הרגיש בנט שהסרת הגידול החרד"לי תסייע לו להתפתח. גם אז הוא אמר דברים קשים וברורים מאוד על יחסו לציונות הדתית. הוא רצה במפלגה דתית קטנה וכנועה לצידו כמפלגה לאומית ימנית. שיחה אישית ארוכה מאוד שקיימנו אז, כנה ואמיתית, גרמה לי לצאת בפעם הראשונה נגדו ולכתוב את המאמר 'שלום אח'.
אך גם שם זה לא נגמר. ההתרסקות שלו בעקבות הנפילה ההיא הבהירה לו שדרך המלך לא תהא אפשרית עבורו. ההנהגה בכל מחיר עברה הפעם דרך בגידה בבוחריו, בהבטחותיו ובמחנה הלאומי. בנט טען שלא תכנן את חבירתו לשמאל, אך המציאות לימדה - וכך גם שיחות רבות שנעשו עם אלה שישבו עימו בחדרי חדרים חודשים לפני הבחירות - שהדבר היה מתוכנן צעד אחר צעד. הוא לא איש שמאל, הוא פשוט רצה לשלוט. כיוון שלא הצליח עם הימין, בחר בשמאל. בדרך לשם הוא שיקר לנו בלי למצמץ. בפומבי - בטקסטים ובארכיון שכולם מכירים, ובשיחות אישיות ארוכות ומשכנעות הוא אף שיקר בצורה גסה פי כמה. הוא והסובבים אותו.
בנט פצע קשה את החלום, פציעה שייקח זמן רב לשקם. יש כאן אמון שנפגע, וציבור מדהים שבנט ניסה לצמוח על גבו בצורה פוגענית ובחוסר אכפתיות משווע. הוא הפך לצמח מים נטול שורשים (דימוי שלו באחד מנאומיו לנתק של הנהגה) שהציבור ברובו, מימין ומשמאל, בז לו.
התשובה לבנט, לצד החובה המוסרית להתנגד לו ולדרכו, חייבת להיות בהצגת אלטרנטיבה מחדש לחלום שהציג. החלום נכון, האיש שאחז עיניים בשמו הוא השגיאה. ציבור ענק עדיין מתאווה ומייחל לחזון יהודי רחב, שיש לו מקום חשוב בפוליטיקה הישראלית, בימין הישראלי ובציבוריות הישראלית.
***