יופייה של החצר האחורית
בשנתיים האחרונות אני כותב ספר חדש, שעוסק בבן למשפחת פשע, הבן הצעיר במשפחה, שאמו נשבעה להוציא אותו מהמעגל שבו היא עצמה לכודה. חס עליי הקב"ה ואני נולדתי למשפחה שונה בתכלית מן המשפחה שעליה אני כותב, ועל מנת לכתוב כראוי יצאתי לתחקיר. לכשיֵצא הספר לאור בעזרת ה' אשתף במסע מיוחד שזימן לי התחקיר אל החצר האחורית של מדינת ישראל, אבל הפעם תחנה אחת במסע, תחנה קסומה במיוחד – בית השנטי.
אני כותב בספר, בין השאר, על כפר נוער שנאספים אליו נערים מן הרחובות, מן הפשע והסמים, נערים שכל מה שהמילה "בית" מסמלת עבורנו – היא לפעמים מסמלת ההפך עבורם. נסעתי דרומה, עד סמוך למצפה רמון, אל 'שנטי במדבר'. פגשתי את זאביק לייסטן, מי שמנהל בפועל את המקום, ונשביתי בקסם. הילכתי ברחבי השנטי כמו שמהלך האדם על הירח, ספק מהלך ספק מרחף. מהיופי, מפנינת האהבה שהוקמה שם, ומהנס שהמקום הזה מהווה עבור כל כך הרבה נערים. פגשתי באופן בלתי אמצעי בסתם יום של חול נערים ונערות בשגרת יומם. שוחחתי עם כמה מהם. איש לא התכונן למפגש איתי, והמפגש היה אותנטי. אינני תורם, אינני עיתונאי, אין צורך להרשים, אבל הרושם היה כביר. פגשתי נערים שמצאו סוף סוף חיים, מנוחה, אמון בעולם ואמון בעצמם. מודה שהיה לי קשה לצאת משם, ואמרתי לזאביק שאילו היה לי אומץ ללכת ברגע זה עם הלב, הייתי אורז, בא ומשתלב. לא שמישהו הזמין אותי - מסתדרים מצוין בלעדיי - אבל בעולם הדמיון לא צריך לחכות להזמנה.
ילד של אבא
שוטטתי שם עם זאביק, שאלתי המון שאלות, וכשדיבר לקח לי זמן להבין את זה - בכל פעם שאמר "ילד שלי" הוא לא התכוון לאחד מבניו, וכשאמר "ילדה שלי" לא התכוון לבנותיו, אלא לנערי השנטי. הוא לא קורא להם נערים ולא נערות. הם הילדים שלו, ומהר מאוד אתה מבין שלא מדובר בטרמינולוגיה. כך הוא חי את זה, זה לגמרי מבפנים. אני מכיר את דברי חכמים על כל המלמד בן חברו תורה או על המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, שנאמר עליהם "כאילו ילדו". כאילו. רק כאילו. בבית השנטי מחקו את ה"כאילו".
מריומה
את מרים, מריומה, האישה שבעצמה צמחה במציאות לא פשוטה והקימה את בית השנטי – אינני מכיר. אני מניח שגם היום לא הייתי מזהה אותה ברחוב. לא פגשתי בה מעולם ואינני יודע עליה דבר. גם בלי להכיר, התרגשתי מאוד כששמעתי שהחליטו להעניק לה את פרס ישראל. כשלעצמי, בלי כל קשר לבית השנטי, אני בעד להעניק את הפרס לא רק לאיש שעומד בראש, כי אם למוסד כולו. כך לא יזכו בו רק אנשים מקושרים ומעוטרים, ותהיה הכרה בעשייה היומיומית של אחרון השותפים. מדריכה שלא ישנה בלילה ומלווה נערה במצוקה שותפה גם היא לפרס, מדריך שנלחם על נער שכבר לא נלחם על עצמו צריך גם הוא להיות מעוטר. ככה נדאג שהעיטורים יגיעו למי שאוכל את הקש ביומיום האפור. אבל אני לא מחליט, ומעניקים לאישים, והבחירה הזאת הייתה נפלאה בעיניי.
ואז בא התחקיר
לתחקיר של אילנה דיין על בית השנטי התוודעתי במקרה, דרך תוכנית רדיו שעסקה בסערה שמחולל התחקיר הצפוי על מה שבבית השנטי מנסים להסתיר. מודה שברגע אחד נלפתה לי הבטן. הנה עוד מקום מבורך שבעוד רגע יתברר כמה הוא ארור. מיהרתי לשלוח לזאביק הודעה: "מניח שלא קל לכם, שולח חיבוק". אולי מיהרתי לחבק מתוך איזה פחד שאחרי שיתפרסמו הסודות הנוראיים כבר לא יהיה לי אומץ. הוא מצידו הודה לי וביקש שאצפה ואכתוב לו מה אני חושב. צפיתי. כתבתי לו. אביא את זה כאן בלשון רבים, כי במידה רבה אני כותב גם לכם.
פרס ישראל מוענק בזאת
התחקיר על בית השנטי שכנע אותי סופית שמריומה ובית השנטי ראויים לפרס ישראל. כן, אני יודע שתרימו גבה, אבל אני מתעקש – פרס ישראל.
למה השתכנעתי שמגיע הפרס? לא מפני שאינני מאמין לעדויות, אני מאמין לכולן וליבי על המרואיינים. כל ילד כזה שהתאכזב הוא עולם שנחרב וחייבים לשקם, אני באמת מאמין להם. גם לא מפני שאינני חושב שנעשתה טעות בדרך בירור ההתנהלות של אחד המדריכים. אני מאמין, ומי שנפגעה ממנו – מגיעה לה כל התמיכה שבעולם, ומישהו כנראה לא התנהל שם נכון בטיפול בעניין. חבל.
ובכל זאת - פרס ישראל. מפני שהפרס הזה, כמו כל פרס אחר, לא נועד להינתן למושלמים. הוא מיועד לאנשים בשר ודם שמקדישים את חייהם למען שליחות חשובה. ואנשים, כמו אנשים, גם טועים. כשאתה מחנך יהיו גם כישלונות, וכשאתה מרים נערים ונערות מהמקומות הכי נמוכים - יהיו אפילו כישלונות צורבים עם מחירים קשים. חלק באשמתך, אבל לרוב מפני שלא את כולם אפשר להציל. אדייק, לא את כולם דווקא אתה יכול להציל. אתה לא אלוקים.
יכול להיות שהדמות של מריומה טוטאלית מדי, כמו שטענו בתחקיר, יכול להיות שהגזימו. יכול להיות שהיא צריכה עידון והאצלת סמכויות. זה ממש לא משנה. לכולנו יש חולשות. אבל אם תחקיר ארוך שנועד "לחשוף את סודות בית השנטי" פשפש וחיפש ואלה כל הסודות שמצא - זו גם תעודת כבוד גדולה, כבוד על שנים ארוכות של הצלת חייהם של המוני ילדים. תמיד בסיפורי הצלחה יש גם מחירים של מי שהמקום לא מתאים לו. ברור שיש מה לתקן, ואני בטוח שיעשו שם חושבים, אבל אפילו הנערים והנערות בכתבה שהתאכזבו תיארו כמה היו רוצים להיות שם. למקום כל כך גרוע לא מתגעגעים.
הייתי שם. אורח לרגע. ראיתי המון טוב. את הרע צריך לתקן, אבל אסור לתת לו להגדיר מחדש את המקום. הטוב שבו גדול לאין ערוך. הכתבה צעקה את כאבם של המרואיינים, וזה כואב, אבל לא הכול פתיר. אני מבקש לצעוק את כאבם של אלפי נערים ונערות שמצאו מרפא במקום כזה, כדי שלא ישלמו חלילה הם את המחיר. אני זועק את כאבם של אלה שמסתובבים אבודים ברחוב ויזדקקו לבית השנטי בעתיד. אל תהרסו את העתיד שלהם.
הלוואי שזו רק מכה קלה בכנף, שבית השנטי ימשיך בשליחות שלו. בכלל יש לקוות שאנשים שעושים טוב בארץ הזאת לא יחששו שמאחורי כל פרס ישראל מסתתר תחקיר שיהרוס לך את מפעל החיים, לפעמים בכלל את החיים. הלוואי שאנשים טובים לא יגידו "מה לי ולצרה זאת", שלא יפחדו לעשות טוב. האם חשוב שיהיו תוכניות תחקירים? חשוב. חשוב שיהיה מי שיחשוף עוולות? ממש חשוב. אבל, והאבל הזה הכי חשוב, צריך להבחין בין שוגג למזיד, בין כוונות רעות לכוונות טובות. יש מקרים שבהם אנשים ניצלו את מעמדם הרע לרעה באופן שיטתי, שם התחקיר הוא הצלת נפשות. כאן זה פשוט לא המקרה, רחוק מזה.
כששוחטים פרות קדושות כדאי שמישהו יחשוב גם על העגלים שלהן. במקרה הזה - המוני ילדים.
שם רע
כמה קל להוציא שם רע, הא? זה הרי בכלל לא משנה מה בתחקיר, מה העובדות, מה התגובות, כמה אלפים יטריחו את עצמם לראות, כמה מאות יטריחו את עצמם לחשוב שאולי למטבע יש עוד צדדים. אבל כמה מיליונים רק ישמעו את ה"בקרוב: הסודות שבית השנטי מסתיר", וזה יספיק כדי שלנצח בתודעתם יתחבר המקום עם כל מה שלא ברא השטן. ותודה לנחש מגן עדן ולכל בעלי הלשון מאז שנברא אדם הראשון. נשקול פרס ישראל. אל דאגה, מישהו כבר יתנדב לסדר לכם תחקיר.
לתגובות: [email protected]
***