הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד צילום: הר ברכה

השכר והעונש הכתובים בתורה מיועדים לכלל ישראל בעולם הזה, והם מגיעים בדרך הטבע. כי לו היו באים בדרך נס, היו מבטלים את הבחירה החופשית, ובני האדם לא היו זוכים להיות שותפים בתיקון העולם.

וכן מבואר בפרשת בחוקותיי, שהשכר המובטח לישראל כשילכו בדרכי ה' ובתורתו יבוא בדרך הטבע: הגשמים ירדו בעיתם, הארץ תיתן את יבולה בשפע, ויהיה לנו צבא חזק שיצליח לנצח את אויבינו ניצחון מוחץ. וכן הקללה באה בדרך הטבע באמצעות בצורת, מחלות ואויבים.

אילו המגמה הייתה נס, הרי שעדיף היה להישאר במדבר ולאכול את המן שירד מהשמיים, כפי דעת המרגלים. אולם התורה ציוותה את ישראל להיכנס לארץ, לעסוק בתורה ועל פי הדרכתה לעסוק ביישובו של עולם, ומתוך כך לזכות בברכה גדולה, עד שידינו תהיינה עמוסות בעבודה מרוב שפע.

הנהגת ארץ ישראל בלא ניסים

במצב המתוקן בארץ ישראל אין נזקקים לניסים, שכן בזכות לימוד התורה והדרכתה את חיי המעשה - הקדושה מתגלה בדרך הטבע, וכך מתגלה האמונה באופן הנעלה ביותר. הניסים שהיו לישראל במצרים ובמדבר נועדו לגלות את יסודות האמונה והתורה, ולהדריך לאורם את ישראל לחיים השלמים בארץ ישראל. אבל אין זו ההנהגה הראויה לכתחילה. לכן עם הכניסה לארץ הניסים הגלויים התבטלו. המן כבר לא ירד מן השמיים, הנעליים והבגדים חזרו להתבלות, עמוד האש והענן והבאר הפסיקו ללוות את ישראל, ומשה רבנו נצטווה לפקוד את כל הגברים מגיל עשרים היוצאים לצבא, כדי להכינם לכיבוש הארץ בדרך הטבע.

הסוברים שעיקר גילוי ה' הוא בנס מתנכרים לאמונת הייחוד, ובלא דעת טוענים בעצם שכביכול הטבע מנותק מה', וחוטאים בכפירה ובעבודה זרה. זהו שאמרו חכמים (כתובות קי, ב): "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א־לוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א־לוה. שנאמר (ויקרא כה, לח) 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לא־לוהים'... כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים". זאת משום שבחוץ לארץ הקדוּשה אינה מתגלה דרך הטבע, אלא רק במה שמעבר לטבע. אולם בארץ ישראל, ארץ הקודש, על ידי מצוות יישוב הארץ מתגלה הקדושה בטבע.

זהו שאנו אומרים בכל יום בפרשת "והיה אם שמוע" (דברים יא, יג-כא), שאם נעסוק בתורה ועל פי הדרכתה נקיים את המצוות ונעסוק ביישובו של עולם, הגשם ירד בעיתו והארץ תיתן את יבולה, ונזכה לברכת ה' במעשה ידינו ונאכל ונשבע. ואם לא נשמע בקול ה', הברכה תסתלק מהארץ, ונֹאבַד מעל הארץ הטובה.

ארבעה מלכים

וכן למדנו במדרש (איכה רבה פתיחתא ל): "ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה. ואלו הם: דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו.

דוד אמר: ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם, ונענה לו הקב"ה וסייע בידו.

עמד אסא ואמר: אני אין בי כוח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה הורגם, ונענה לו הקב"ה והרג באויביו.

עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה הורג באויביי, ונענה לו הקב"ה והרג באויביו.

עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה, אמר לו הקב"ה: אני עושה, שנאמר: 'ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור'".

בין דוד המלך לחזקיהו

לפי הסוברים שהנס עדיף, חזקיהו הוא הגדול שבמלכים, שנעשה לו נס גדול, ואילו דוד קטן שבכולם, שכל מלחמותיו היו בדרך הטבע, על ידי גבורתו וכישרונו. אולם האמת הפוכה. אמונתו של דוד ממלאת ומקדשת את כל ישותו, והטבע שסביבו כולו אומר שירה לא־ל חי, ומתוך כך הוא נושא תפילה לה' לגילוי אורו בכל מרחבי המציאות, וכל כוחותיו מתעצמים, והוא יוצא לקרב ומנצח.

ואילו אמונתו של חזקיהו במה שמעבר לטבע, ולכן היא אינה מאירה כראוי את החיים בארץ. לכן לא נשא אישה (ברכות י, א). לכן לא אמר שירה לאחר שנגאל (סנהדרין צד, א). בימיו החלו נביאי ישראל, מיכה וישעיהו, להתנבא על החורבן הממשמש ובא, וקראו לתקן את החטאים שבין אדם לחברו, לבער את שחיתות השרים (ישעיהו א). אולם במקום להתמודד עם התיקון העמוק של חיי החברה והמעשה, חזקיהו ניסה למנוע את הרעה על ידי הכרחת העם להתחזק בלימוד התורה - בעיקר בתחומים שאינם עוסקים בהדרכת חיי המעשה. "נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה יידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואישה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה" (סנהדרין צד, ב). אבל זה לא היה לימוד תורה שמדריך כראוי את חיי החברה והמעשה. הוא לא מילא את החיים בתוכן, ולכן דברי התורה נותרו "צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם" (ישעיהו כח, י). עובדה שמיד בדור שלאחריו הצליח מנשה להסית את העם לעבודה זרה ולעוולות שבין אדם לחברו, ונחתם גזר דינם לחורבן ולגלות.

הצלת חזקיהו בזכות דוד

גם הנס שאירע לחזקיהו, בזכות דוד אירע, שנאמר (מלכים ב יט, לד): "וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי". אמרו חכמים (ברכות י, ב): "אפילו בשעה ששיגר לו הקב"ה שלום - מר הוא לו", כי ניצל בזכות דוד ולא בזכות שהרבה תורה. גם השלום שזכה לו היה חלקי, שכן ערי יהודה נחרבו על ידי סנחריב, המוני יהודים נהרגו ונלקחו בשבי, ורק ירושלים ניצלה.

הייתה אז הזדמנות שחזקיהו ימשיך בדרכו של דוד ויביא גאולה לישראל - כפי שאמרו חכמים (סנהדרין צד, א): "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג" - אלא שאבדה השעה כי לא אמר שירה. ולמה לא אמר שירה? כי תורתו עסקה בעיקר בכבוד שמיים, בכבוד המקדש, בהלכות טומאה וטהרה, ופחות בבניין הארץ והאומה, בחינוך לעשיית צדק ומשפט, חסד ורחמים, המצוות שעל ידן דבר ה' מתגלה בכל מרחבי המציאות.

למרות זאת נותרה מחזקיהו, המלך הצדיק, מורשת גדולה לדורות - שבזכות הדבקות בתורה, דבקים בנצח ושורדים. וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין צד, ב): "חובל (נשבר) עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות". זו המורשת של תורת חוץ לארץ, שיש בה דבקות ומסירות נפש ואמונה במה שמעבר למציאות העכשווית. אמונה שלבסוף תגיע גאולה לישראל על ידי משיח שימשיך את דוד המלך ויגלה את דבר ה' בכל מרחבי המציאות.

מדוע לסמוך על היתר המכירה

לאור זאת נתייחס לשאלה: מדוע ההדרכה הראויה לחקלאים היא לסמוך על היתר המכירה ולהפקיע את חובת השביתה בשביעית, ולא לסמוך על הברכה שהבטיחה התורה לשומרי שביעית, שנאמר (ויקרא כה, כ-כא): "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו. וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים"?

תשובה: ההבטחה נאמרה למצב שמצוות השביעית מהתורה, וכפי שכתבו הסמ"ע (חו"מ סז, ב), הגהות יעב"ץ וחידושי חתם סופר (על גיטין לו), פאת השולחן (כט, ג), ישועות מלכו סי' נג, מהר"י ענגיל, מרן הרב קוק (אגרת תקנה) ועוד (ושלא כדברי חידושי הרי"ם לגיטין שם, וחזון איש שביעית יח, ד).

הברכה בשביעית בדרך הטבע

בנוסף, התורה לא הדריכה את ישראל לסמוך על הנס, אלא הברכה עבור השביעית צריכה להגיע כבר בשנה השישית - "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית". ביארו חכמים שישראל יחסכו שש שנים מיבולם, וכך יהיה להם בשנה השביעית מה לאכול (ספרא שם, פנים יפות שם).

כלומר, כאשר כל ישראל יושבים בארצם כתיקונם, כל שבט בנחלתו, חובת השביעית מהתורה, ואז הברכה באה בדרך הטבע. שכן מתוך לימוד התורה בשביעית, כלל הציבור לומד לחסוך שש שנים כדי לשבות בשביעית, ומתוך הלימוד לחסוך לומדים לדחות סיפוקים, לשלוט ביצר התאווה והעצלות ולהיות חרוצים, ומתוך כך זוכים לחסוך גם כדי להשקיע ולפתח את הארץ, עד שאין קץ לברכה הצומחת מקדושת השביעית.

יסוד אמונת ישראל

אם נתעמק, נמצא שיסוד האמונה תלוי בזה. הסוברים שהעניין האלוקי מתגלה בדרך נס, במה שמחוץ לעולם, אינם רואים ערך גדול בעבודת האדם לפרנסתו, ואינם מוצאים פגם בכך שציבור גדול נזקק לכספי תמיכה מהמדינה וכספי תורמים פרטיים, כי ממילא הכול תלוי בה', ואם ה' ירצה, גם בלא עבודה אפשר לזכות לרוב ברכה. לכן הם גם נוטים לסבור שהשובתים בשנה השביעית יזכו לברכה בדרך נס. לכן גם אינם רואים ערך בלימוד המדע ובפיתוחו, מפני שהוא עוסק בטבע ולא במה שמעבר למציאות. אולם כתב הרמב"ם שלימוד חוכמות הטבע הוא לימוד מעשה בראשית. וכפי שאמר הגר"א, שככל שיחסר לאדם יד אחת בחוכמות, יחסר לו כנגד זה מאה ידות בתורה.

עתה אפשר להבין את חשיבותה ומרכזיותה של מצוות יישוב הארץ, שכן מצווה זו מכריחה אותנו ללמוד תורה באופן הנעלה, העמוק והמדויק ביותר, כדי להדריך את עבודתנו ביישוב הארץ על פי מצוות ה', וכדי לקדש את חיינו כאן בארץ הקודש.

לשאלות הלכתיות: ask@yhb.org.il

***