מנחם רהט
מנחם רהטצילום: באדיבות המצולם

1. "ככל שגדלה אמונתי באלוקים – גדלה שייכותי לציונות". אמירה מדהימה זו, שיוצרת את המישוואה הפלאית הזו: אמונת אומן תמימה בבורא עולם, משמעותה הזדהות עם הרעיון הציוני - נאמרה לפני 103 שנים.

היא יצאה בשנת 1919 מפיו הלמדני של גאון ישיבות ליטא באותה תקופה, רבי אברהם אליהו קפלן זצ"ל, מגדולי תנועת המוסר בדורו, שזכה לעמוד בקשרי מכתבים תורניים נלבבים עם ענקי דורו: מרן החפץ חיים, רבי מרדכי אפשטיין מסלבודקה, רבי איסר זלמן מלצר מסלוצק, רבי אריה לייב ברוידא מקלם, רבי יחזקאל סרנא מסלבודקה-חברון ואחרים מאריות עולם הישיבות דאז. השבוע, ביום ט"ו באייר, מלאו 98 שנה להסתלקותו בחטף, והוא רק בן 34 שנה – ממש בגיל בו נקרא לישיבה של מעלה גם אביו רבי אברהם אליהו קפלן זצ"ל (שבנו נקרא על שמו).

רבי א"א קפלן (השני) מייצג קבוצה גדולה של תלמידי חכמים מן הזן החרדי, ענקי הרוח והדעת, שהזדהו לחלוטין עם התנועה הציונית, ועם מייסדה בנימין זאב הרצל, מפני שראו בה חבל הצלה שנשלח משמים לפרוץ עידן האתחלתא ולהצלת עם ישראל. רבים מהם ראו בהרצל את דמותו של מלך ישראל בן זמננו. כך למשל רבי שלמה כהן, זקן רבי וילנא, מחבר ההערות לש"ס 'חשק שלמה' המודפסות על הדף, יצא לרחובה של וילנא עם ספר תורה בחיקו, פיזז עימו מול פניו של הרצל ובירך נכחו 'שחלק מכבודו לבשר ודם', ואף הסביר פשר התנהלותו: "הנה לפנינו מלך ישראל!".

2. כיום השתנה בעולם החרדי היחס כלפי הציונות והרצל, כנראה מתוך תיסכול עמוק על שדווקא היהודי הלא חרדי הזה הביא לעם ישראל את בשורת גאולתו. ועל בסיס התיסכול צומחים גם הבורות ואי הכרת העובדות. את חוזה המדינה הפכו החרדים ל'הוזה המדינה' והפיצו כלפיו גוזמאות ושקרים: "הוא היה מתבולל", "הבן שלו היה כומר", "הוא היה אנטישמי", ועוד המצאות מדומיינות שאין קשר בינן למציאות.

כך למשל מסתובב באחרונה ברשתות החברתיות קליפ שבו 'חושף' אורי זוהר – האיש שהיה ונשאר פרחח ילדותי – ש"הרצל רצה לנצר את העם היהודי". אורי זוהר שכח לספר שאיש לא היה יודע על כך, אלמלא הוא עצמו סיפר על כך ברוב יושרתו ביומנו האישי, והוסיף שזו היתה משובת נעורים שגויה. שנזכיר אנחנו לאורי זוהר את משובות הנעורים שלו, כאשר לא הותיר עבירה שלא התנסה בה?

למרבה הצער הדברים פושטים גם במחננו. לא מכבר שלח לי ידיד סרוג, יוסי א', יהודי אמוני בכל רמ"ח ושס"ה, את הסרטון המכפיש: 'פשעי' הרצל, גירסת אורי זוהר.

3. אבל גדולים של ממש בישראל, חשבו אחרת. למשל רבי אליהו קפלן, העניק לו את התואר המכובד: "מורנו הגדול", והסביר כי הוא היה ראשון שהשמיע קבל עולם מתוך זקיפות קומה יהודית את צמד המלים: 'עברי אנוכי': עד הרצל היינו "לא עם, לא עדה, כי אם עדר כבשים שמובלים לשחיטה... או תולעת שנרמסת לאורך הדורות... עד שקרא הרצל לבני עמנו: 'אסירים, צאו! אשר בחושך, היגלו!'" – דברי הגרא"א קפלן.

4. ההיסטוריון והאספן משה נחמני אמר השבוע, לרגל יום הולדתו של הרצל, י' באייר, כי כל הנאצות השקריות מושתתות על כפיות טובה ובורות: "כפיות טובה - כי בזכות הרצל ניצלו רבבות יהודים מהשמדה. התנועה הציונית שחולל, הניעה אותם יהודים לעלות ארצה מבעוד מועד. ובזכות הרצל ניצלו רבבות מהתבוללות. למשל, מקס נורדוי, ממנהיגי הציונות, היה אחד מיני רבים שעמדו כבר עם רגל אחת מחוץ לעולם היהודי, ואילולא החזירה אותם הציונות למחנה ישראל, הם היו אובדים לנצח.

"והבורות היא הן ביחס להרצל, שגדל בצילו של סבא חרדי, ובעצמו גילה זיקה חמה מאוד ליהדות ולמסורת, והן בהכרת ההיסטוריה של יחס הציבור החרדי בארץ כלפיו. בחיי הרצל, החרדים בארץ אהבו והעריצו אותו, ואף ראו בו גואל ומושיע. הם הצטערו, כמובן, על אורח חייו החילוני, אולם הדבר לא פגם בהערצתם אותו. רוב החרדים בארץ, ובהם רבנים חשובים בעדה האשכנזית והספרדית, תלו תקוות מרובות בפעילותו הציונית, וכשנפטר – הספידו אותו ברוב עם בבתי הכנסיות ברחבי הארץ".

הסיבה שאין בידינו הרבה סיפורים על גילויי הערכה של הישוב הישן כלפי הרצל, אומר נחמני, היא בגלל סיבות פוליטיות: פחד מהשלטון התורכי שבצילו ישבו יהודי ירושלים.

נחמני: "כשהרצל הגיע ארצה לביקור, בשנת תרנ"ט (1899), הביקור התקיים בלי שמץ חגיגיות, בגלל פחד מהשלטון שראה בהרצל איום פוליטי. הרצל הלך עם קומץ מלווים לבית הכנסת 'החורבה' בעיר העתיקה, ושם נפגש עם רבי שמואל סלנט, רבה המיתולוגי של ירושלים, הרב המזוהה ביותר עם הישוב הישן. פגישה מכוננת זו נערכה תחת מעטה כבד של חשאיות, מפחד השלטון. "...אבל מחוץ לירושלים – שבין חומותיה שררו פחד מהתורכים ואימה מהקנאים - העזו החרדים בארץ להפגין את אהבתם והערצתם להרצל. וכשהגיעה כשהגיעה הבשורה המרה על פטירתו של הרצל, לאוזני רבי שמואל סלנט, הוא "בכה בכי רב". הרב סלנט קרא לאחד מעוזריו והטיל עליו שליחות סודית (כדי שקנאי ירושלים לא יכעסו): לשלוח טלגרמה של תנחומים למשרד הציוני בווינה.

"אבל מחוץ לירושלים לא הסתירו החרדים את אהבתם והערצתם להרצל. ניקח למשל את המושבה פתח תקוה, מושבה חרדית שהוקמה בידי אברכים מהישוב הישן בשיתוף עם עולים מהונגריה. מנהיגי המושבה הצטרפו לתנועה הציונית, והיו מלאי הערצה כלפי המנהיג הציוני. עד כדי כך, שכשהרצל נפטר רצו שכל הילדים שיוולדו באותה שנה, יקראו להם 'הרצל'! בפועל ההחלטה לא התקבלה, אבל אפשר ללמוד ממנה עד כמה דמותו של הרצל היתה יקרה לכולם, ל'חופשים' ולחרדים כאחד".

5. בימינו, ימי ירידת הדורות, נגררים אפילו סרוגים תועי דרך, אחר התיסכול החרדי, ושוכחים שההיפך הוא הנכון: "ככל שגדלה אמונתי באלוקים – גדלה שייכותי לציונות", כפי שהתבטא הגרא"א קפלן בהספד על הרצל.

(מובא באדיבות השבועון 'מצב הרוח')