במקום הרס בבולדוזרים, גנץ עבר לשיטת החניקה האיטית. רכבי יהודים נחסמים בדרך לחומש
במקום הרס בבולדוזרים, גנץ עבר לשיטת החניקה האיטית. רכבי יהודים נחסמים בדרך לחומש צילום: ישיבת חומש

מאז ספטמבר 1935, כשחוקקה המפלגה הנאצית את חוקי נירנברג השטניים, כל אזכור או הטיה של המילים "אין כניסה ליהודים" פורט על הנימים הטראומתיים ביותר של הנפש היהודית.

די בכך שבעלים רדיקלי בבית קפה בעיירה נידחת בגרמניה יתלה שלט כזה, או ניאו־נאצי משולהב בארצות הברית יניף סיסמה דומה – והשד יתעורר שוב מרבצו. ממשלות יתנצלו, חשודים ייחקרו וייענשו וארגונים בינלאומיים יגנו. להוציא חריג אחד: במדינת ישראל, כך מסתבר, הוראות רשמיות של צבא ההגנה שלה לחיילים פחות או יותר בנוסח הזה, מתקבלות בשוויון נפש.

מלחמת החורמה שהכריזה ממשלת ישראל נגד ישיבת חומש מאז הירצחו של תלמיד הישיבה יהודה דימנטמן הי"ד אינה בגדר סוד, ואפילו לאבסורד הזה התרגלנו. אך מסמך רשמי שהועבר לכלל החיילים בגזרה, ונחשף כאן לראשונה, מגלה מדיניות של אפליה ממוסדת נגד יהודים שמתחילה בשר הביטחון ומחלחלת עד לחייל העייף במחסום. ההוראות החמורות לא נותרות כאות מתה על דף נייר צה"לי אלא מיושמות בקפידה, כפי שמעידים תלמידי ישיבת חומש.

דף ההנחיות, מעוטר בסמלי היחידות המחזיקות את הגזרה, זוכה לכותרת "בד"ח חסם רכבת", ובתוכו מתווה מפורט לחייל העומד במחסום שנקרא על שם תחנת הרכבת העות'מאנית בסבסטיה המנחה אותו כיצד עליו לנהוג ברכבים המבקשים לעבור. חשוב לציין שהמחסום עצמו הוא חידוש של החודשים האחרונים, מאז הירצחו של דימנטמן, ומטרתו לחלוש על כביש הגישה לחומש.

ההוראה הראשונה לחייל מנוסחת בדיוק כך: "מפקד מחסום מזהה רכב בעל לוחית זיהוי צהובה מגיע לחסם, מכריז למתעד להתכונן/ לפרוס דוקרנים, מוודא אם הנוסעים ברכב הינם יהודים או ערבים". לבירור המחריד הזה יש השלכות ברורות מאוד: "במידה והנוסעים הינם יהודים, יש לוודא שנוסעי הרכב מאושרים ברשימת העולים לחומש וכן לוודא שהרכב הינו מאושר מעבר ברשימה", מצווים החיילים בדף הפקודות המתנוסס על העמדה. "רשימת העולים" המדוברת היא קבוצה מצומצמת של שלושים מבחורי הישיבה שעוד מורשים לעלות אל ההר, וגם זאת באמצעות מספר קטן מאוד של רכבים המותרים לכניסה, שהולך ונגרע עם כל עבירה על חוקי ההפרדה שרכב כזה עובר.

ומה לגבי רכב של אזרח ישראלי, שזכה להימנות עם הגזע הערבי המפואר? כאן תופסת את מקומה של מדיניות החסימה גישה אוריינטלית ומכניסת אורחים כמיטב המסורת המקומית. "במידה והנוסעים ערבים־ישראלים", לשון הפקודה, "עולים בקשר... ובמידה והציר נקי למעבר – מבקשים אישור ממפקד הגזרה. אם יש אישור רכב ליווי ממוגן בגזרה, מבצעים את הנסיעה איתו, אם לא – יש אישור לעבור". כלומר, האפשרויות במקרה של רכב של אזרח ערבי־ישראלי המבקש לעבור בכביש הגישה לחומש ולכפרים שסביבו נעות בין ליווי אקסקלוסיבי של רכב צבאי ממוגן ובין כניסה חופשית באופן עצמאי.

זהו לא סופה של החרפה. בסופו של מסמך הכניעה מופיע סעיף אחרון וחשוב למדי, הפוקד על החייל בחסם רכבת להבהיר ליהודים שמעיזים להפר את גזירות תחום המושב מה עלול לעלות בגורלם. "אם המתיישבים עולים רגלית על הציר ונעים לכיוון חומש, יש לחדד להם שלא יאובטחו משום שהם עוברים על החוק ומסכנים את עצמם, ועל כן אנחנו לא נסכן את כוחותינו", לשון הפקודה. נזכיר את שנכתב לפני כמה שורות: אזרח ערבי־ישראלי, שלכאורה כפוף גם הוא לחוק הישראלי, המבקש לעבור, יזכה לליווי צמוד של רכב ממוגן צה"לי. רק יהודים יופקרו לגורלם. לפחות ניתן להתנחם בעובדה שאותו צה"ל שמסכן את טובי לוחמיו בג'נין למען שלום אזרחי האויב, יודע לעיתים להציב גבולות ולעמוד על שלומם וביטחונם של הלוחמים.

אם לא די בהוראות המשפילות והמקוממות כפי שהוצגו עד כה, מנסחי הפקודה טרחו גם להוסיף הנחיות שהן בבחינת לעג לרש: "עם זאת, במידה ומתפתח אירוע מבצעי יש לתפעל אותו ולהגן על המתיישבים בכל מחיר". בכל מחיר, אלה המילים. בדיוק כפי שברצח יהודה דימנטמן הי"ד הגיעו הכוחות לתפעל את אירוע פינוי גופתו של המתיישב בכל מחיר.

מסמך הפקודות הצה"לי נחתם, כמיטב מסורת "בנחישות וברגישות" האטומה מימי גוש קטיף, בבקשה הבאה לחייל: "יש לגלות איפוק, בגרות, קור רוח וממלכתיות אל מול התושבים וקריאותיהם".

"אני זוכר בבירור לפחות עשר שנים שבהן לא היו חסימות בדרך לחומש", מעיד שמואל וונדי, מנכ"ל ישיבת חומש. "המחסומים התחילו מיד אחרי הפיגוע שבו נרצח יהודה דימנטמן הי"ד. בהתחלה היו מחסומים נושמים, לא בדיוק בדקו והיה עוד אפשר לחיות עם זה, אבל בתקופה האחרונה זה הפך להיות בלתי נסבל". וונדי מתאר כיצד תלמידי הישיבה רואים בעיניים כלות רכבים בעלי לוחיות רישוי צהובות ונוסעים ערבים־ישראלים עוברים את המחסום בקלילות מדי יום, בעוד הם עצמם נאלצים לצעוד ברגל קילומטרים רבים עם ציוד לשהייה ממושכת. האישורים שניתנו להם, כשלושים במספר, אינם מספיקים לכלל בחורי הישיבה, ובטח שלא לאורחים ולתלמידי תיכון שבאים לבדוק אפשרות של לימודים בישיבה בשנה הבאה.

האבסורד במדינה היהודית הגיע לשיא כאשר חלק מהר"מים שהגיעו למחסום ללא אישור מעבר לרכבם הזדהו בשם מוחמד. החיילים הנבוכים התלבטו רגע אחד כיצד לנהוג, אך בסוף עמדו בגבורה עילאית במשימה והותירו אותם בחוץ. וונדי מספר שבמסגרת מאמצי ההתנכלות, רכבים בעלי אישור אשר נתפסו על ידי החיילים מסיעים תלמידים שלא מהרשימה - נגרעו מרשימת הרכבים המאושרים וצמצמו עוד יותר את צינורות הקיום של הישיבה. נכון להיום הישיבה מתנהלת על בסיס מסירות נפש וניסים, אחרי שהבסיס הלוגיסטי שלה נגדע על ידי השלטונות.

"אחרי שראו שהריסות עם בולדוזרים לא מרתיעות אותנו ואנחנו ממשיכים, עברו לשיטת החניקה האיטית", מסכם וונדי, ומבטיח שהוא וחבריו לא יישברו. וזה בעצם כל הסוד: בוויכוח שבין איילת שקד לבני גנץ על הריסת חומש שקד אומנם תמשיך לנופף בעובדה שהישיבה לא נהרסה, אך בשטח גנץ ימשיך לחנוק אותה ביסודיות, כששוב הוא מוכיח מי בעל הבית האמיתי ביהודה ושומרון.

תגובת דובר צה"ל: ''צה"ל מטיל מגבלות תנועה במרחב היישוב המפונה חומש, בהתאם להערכת המצב הביטחונית השוטפת ולהנחיות הדרג המדיני''.

שלמה פילבר
שלמה פילבר צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

בן צור, סע!

אצל בנימין נתניהו כל מפגש עם מצלמה מתוסרט עד הפרט האחרון ומבוצע בכישרון משחק מבריק. השבוע גם היו לו הזדמנויות שבהן כל התפאורה שיחקה לטובתו: גדוד כתבים וצלמים שממתין לו בבית המשפט, כניסה דרמטית כשהוא מוקף בפמליה וצעידה מהירה ובוטחת אל מקומו באולם בית המשפט המחוזי בירושלים. נתניהו קטף את ההזדמנות, ועשה איתה את הטוב ביותר. הוא נכנס בסערה, העיף מבט לעבר נחיל העיתונאים שהקיף אותו בשאלות, אך סובב את פניו והמשיך למקומו בהתעלמות אלגנטית. ואז, שני צעדים אחרי מפח הנפש העיתונאי, הוא שב וצודד את גופו בחיוך מנצח. "In your face", הטיח בדמון התקשורתי האמורפי שאיתו הוא מתגושש מיומו הראשון בפוליטיקה, ושהוביל אותו בסופו של דבר אל ספסל הנאשמים. בפניו, ובפניה של הפרקליטות.

לנתניהו היו מספיק סיבות לחגוג השבוע, ולעלוב בזחיחות באויביו המושבעים. בפעם השלישית ביקשה השבוע התביעה לשנות סעיפים בכתב האישום, אך הפעם הזאת הייתה הכואבת והמשפילה מכול. לא רק בגלל שבמקרה הזה היא לא התבקשה לכך על ידי השופטים אלא ניגשה להתחנן שיתאפשר לה לעשות כן (בקשה שטרם הוכרעה), אלא בעיקר בגלל הדרך שבה זה נעשה והמרכזיות של השינוי הנדרש. החקירה הנגדית של עד המדינה שלמה פילבר על ידי פרקליטו של נתניהו התחילה רע עבור התביעה, וכל יום נוסף שעובר גורם לפרקליטות להתגעגע לקודמו.

כפי שהארכנו בעבר, פילבר הוא העד שעל גבו מתבססת תזת השוחד. הוא מחזיק בזיכרונו פגישה בלשכתו של נתניהו שנערכה ממש עם מינויו למנכ"ל משרד התקשורת, שבה הנחה אותו ראש הממשלה ושר התקשורת דאז להגן על הבעלים של בזק מפני ירידה תלולה מדי ברווחים במסגרת רפורמה שתוכננה. פילבר הוא היחיד שמעיד על קיומה של הפגישה, שאותה נתניהו מכחיש, והוא חזר על עדותו זו בעדות הראשית בחודש שעבר. אבל אז הגיעה החקירה הנגדית וקעקעה את היסודות שעליהם יושב התיק.

מסתבר שפרקליטות המדינה והמשטרה שכחו לבצע בדיקות בסיסיות לפני שקבעו בכתב האישום את מועד הפגישה. החוקרים שניסו לשחזר יחד עם פילבר את מועד הפגישה הגיעו למסקנה שזו התקיימה בסביבות 8 ביוני 2015, כלומר מיד אחרי מינויו לתפקיד מנכ"ל המשרד. כך גם נכתב בכתב האישום. אך סנגורו של נתניהו עו"ד בעז בן צור ערך בדיקת איכונים סלולרית פשוטה, עלעל קצת בתכתובות הווטסאפ של פילבר שנמצאות בחומרי החקירה וחזר ליומן הפגישות של ראש הממשלה דאז, והנה פלא – לא הייתה שום פגישה באותם ימים. פילבר, מופתע או מעמיד פני מופתע, נאלץ להודות שאכן לא מתקבל על הדעת שהתקיימה פגישה במועד הזה.

במשפט העברי מהלך כזה נחשב למלך ההפרכות של עדות. ה"הזמה", קרי שלילת האפשרות שהעד היה במקום ובזמן שעליהם העיד מה שהעיד, מבטלת את העדות באופן מוחלט ואף מחייבת את העד בעונש. זאת בניגוד ל"הכחשה", כלומר עדות סותרת על גוף המעשה, שרק מעמידה את העדות בספק. לו היינו זוכים, היו הדיינים מורידים באותו רגע את העד מדוכן העדים, אך נכון לעכשיו חקירתו הנגדית של פילבר נמשכת בהתאם לחוק הישראלי.

בפרקליטות לא התייאשו, והחליטו שדי בתיקון כתב האישום כך שיכלול פרק זמן רחב יותר כדי להתגבר על המהמורה. אחרי הכול, פילבר עדיין מחזיק בכך שהייתה פגישה כזאת ואותה הוא זוכר היטב (אם כי מעניק לה פירוש אחר מזה של המאשימה), וישנה גם "ראיית זהב" – פנקס ממשרדו של פילבר שבו מופיעות ההנחיות של נתניהו מאותה פגישה כמין תזכיר שערך לעצמו פילבר לאחר שנסתיימה.

אבל אז שוב לחץ בן צור על דוושת הגז, והבקיע את חומות התזה שבנתה הפרקליטות. באותות ובמופתים, לקול אשרוריו הרפים של פילבר, הוכיח בן צור כי הרשימה הפרטית הזאת נכתבה למעשה לאחר פגישה עם אלוביץ', זמן רב אחרי "פגישת ההנחיה" עם נתניהו, ולפני פגישה נוספת איתו. מפגישת ההנחיה - התשתית שעליה הונח תיק 4000 - נותר רק "זיכרון צילומי" של פילבר, נעדר תאריך סביר וראיה חיצונית מכל סוג.

נניח לרגע לנאשם עצמו, וננסה להתבונן בכל המהלך הזה מהזווית של העד, מפני שיש בה סיפור מרתק לא פחות. עוד לפני שהתחילה עדותו, כתבנו כאן על דברי הרהב שבחר לפזר ברשתות החברתיות לקראת קיומה. מאחר שהנחת היסוד הייתה ועודנה שפילבר אינו קוטל קנים באגם, נשאלה השאלה לאן הוא חותר. לחזור בו מעדותו זו איוולת, כמובן, מפני שאז הוא מפר את חלקו בהסכם עד המדינה, ומשכך יהיה חשוף לאישום בסיוע לשוחד. מאידך גיסא, ברור לכול שהוא לא מעוניין לשרת את מטרות הפרקליטות ושתוכן האישומים זר לו. אם כן, כיצד הדברים מסתדרים יחד?

התשובה נמצאת, אולי, בפוסט שהעלה אחיו רגע לפני תחילת החקירה הנגדית, ובהתנהלות שוות הנפש שלו לנוכח הפרכות המופת של בן צור. עמיחי פילבר, האח שגם נכח באולם, העלה בבוקר החקירה הנגדית תמונה מבית המשפט, וצירף אליה את הכיתוב "השקט שלפני הסערה". ייתכן, כמובן, שזהו שימוש לא מוצלח בקלישאה, אך מההיכרות עם הנפשות הפועלות סביר יותר להניח שמדובר ברמז. כלומר, עוד בבוקר התכוננו במשפחת פילבר לסערה.

ההתנהלות של פילבר ביחס לחקירה הנגדית של בן צור רומזת לאותו כיוון. בנוהג שבעולם, אדם שנתפס בשקר מול בית המשפט אמור להילחץ, לגמגם ולנסות להתעמת עם הטענות נגדו. אצל פילבר לא היה אפילו רמז לזה. באדיבות של מפסידים הוא הודה לבן צור כי אכן הוכחותיו לגבי מועד הפגישה הן ברזל ועדותו הראשית היא המוטעית, וחזר על כך כמה פעמים. גם לגבי הפנקס והרשומות שבו, הודה כי תיאור השתלשלות האירועים של בן צור מתקבלת יותר על הדעת והטעות כנראה אצלו.

נוסיף לשתי ההתנהגויות האלה את האינטרס, והתמונה כמעט שלמה. פילבר, כאמור, חיפש את הדרך שבה לא יפר את הסכם עד המדינה, אך בה בעת לא יגיש את ראשו של נתניהו לפרקליטות. הוא בהחלט מצא. מבחינת העובדות היבשות, בלי להחשיב את הפרשנויות שהעניק להן, הוא חזר בבית המשפט על כל מה שהעיד במשטרה. לפרקליטות אין שום קייס נגדו במובן הזה. אבל, בעזרתו האדיבה של הסנגור ושל לוח השנה, כל הפרטים הללו הוארו באור חדש לחלוטין, שרחוק מלהיות פלילי. המטרה הושגה.

האם הידיעה המוקדמת במשפחת פילבר היא ערוץ תקשורת נסתר בינם ובין ההגנה? אין לדעת, ומוטב שלא לחשוד. אך גם בלי זה פילבר, שמכיר טוב יותר מכל אחד אחר את מהלך האירועים, זיהה מן הסתם את חורי הענק שהותירה הפרקליטות בתשתית הראייתית, והרשה לעצמו להעריך שגם עורך דין ממולח כמו בן צור יזהה אותם.

לתגובות: yoniro770@gmail.com

***