בתקופה זו אנו מציינים 40 שנה לעקירת ההתיישבות היהודית מחצי האי סיני. עקירה זו היא למעשה התבוסה הראשונה של מדינת ישראל.
אין אח ורע בהיסטוריה לכך שמדינה מפסידה שטח ב-4 מלחמות ולבסוף מקבלת את אותו שטח מהמדינה המנצחת, עד הסנטימטר האחרון.
ודוק, מצרים הפסידה לישראל את סיני ו/או חלקים מסיני ב-4 מלחמות: במלחמת השחרור נכבשו חלקים בצפון סיני, ובן גוריון הורה ליגאל אלון לפנותם חד צדדית, ולהתכנס אל הגבול הבינלאומי. במלחמת קדש נכבש כל סיני, ובן גוריון הכריז על "מלכות ישראל השלישית", אך נאלץ לפנותו בתהליך שהסתיים תוך 4 חודשים מסיום המלחמה, בשל לחץ המעצמות, כנגד פירוז חצי האי וכניסת כוחות או"ם. אך חשוב לציין כי לא היתה עקירת יישובים בשני הפינויים הנ"ל, וכיבוש השטח היה לזמן קצר ביותר.
במלחמת ששת הימים נכבש כל סיני, ובמלחמת יום הכיפורים נהדפו הכוחות המצריים שפלשו לסיני, וישראל דהרה וכבשה שטחים ממערב לתעלת סואץ עד למרחק של כ-100 קילומטר מהבירה קהיר.
עד שנת 1977 הקימו ממשלות ה'שמאל' בסיני את העיר ימית ו-18 יישובים, והם אלה שנעקרו ע"י ממשלת ה'ימין' של בגין בעקבות הסכם השלום עם מצרים.
נשיא מצרים באותה עת, אנואר סאדאת, הבין כי את מה שהוא לעולם לא יוכל להשיג בשדה הקרב, הוא יכול לקבל בלי טנק אחד על שולחן המו"מ. את ארשת מפקד הצבא הכעוס והנחוש הוא החליף בארשת של סבא נחמד, וזה הצליח לו.
בגין, שהתיימר תמיד להיות הנץ שבניצים, נפל שדוד לרגלי סאדאת, ותוך מספר ימים של מו"מ הסכים לכל דרישות המצרים, דהיינו פינוי כל סיני ועקירת כל ההתיישבות, ועוד הוסיף על כך הגדרה עצמית ואוטונומיה לערביי יו"ש. תבוסה מלאה וכניעה גמורה, תוך מסירה של כשלושה רבעים משטח המדינה. מעניין שהיו מספר ח"כים, לרבות כמה מהשמאל דאז, שהבינו את התקדים המסוכן ונמנעו או התנגדו בהצבעה על אישור הסכם השלום בכנסת.
בראשית שנות ה-90 הבין גם יאסר ערפאת ימ"ש, ארכי-טרוריסט שניסה להשמיד את ישראל בכל דרך, כי אין צורך ואין אפשרות להילחם ביהודים. הכי פשוט להיות נחמד ולהושיט יד לשלום למדינת ישראל, והיא מתמסרת ברצון, ומתעלמת מכל נורות האזהרה. גם אם יש אחר כך ראיות ברורות שכל הנחמדות היא מלאכותית וערמומית, בסגנון הסכם קורייש/חודיבייה, זה לא יגרום למנהיגי ישראל לסטות מ'דרך השלום'. וכך, באמצעות נחמדות, הצליח ערפאת לממש את זכות השיבה שלו ושל כל כנופיית תוניס, אשר הגיעו ליהודה ושומרון על שטיח אדום, וכוננו סמי-מדינה בלב ישראל. דבר שלא עלה בידם משך עשרות שנות לחימה וטרור.
עתה נראה כי לסאדאת וערפאת ישנו תלמיד מצטיין - מנסור עבאס. עבאס, שהוא כנראה הרבה יותר אינטיליגנט מחבריו למפלגות הערביות, מבין שישיג לציבור הערבי בנחמדות ובדרכי שלום, עשרת מונים יותר ממה שיושג באיומים, הפחדות, יללות, שביתות והפגנות. וכך הצליח עבאס לשכנע את אבו-יאיר (הלוא הוא בנימין נתניהו) שאיתו אפשר לעשות עסקים וכי הוא שותף אמיתי ולגיטימי לקואליציה ציונית. בתמורה ביקש עבאס 'רק' הכרה ביישובים לא מוכרים, הכשרת בניה לא חוקית וכמה מילארדי שקלים. לאחר שהוכשר ע"י נתניהו ורבנים מהציונות הדתית, נסללה הדרך של עבאס לקואליציית בנט, והנזק נעשה לדיראון עולם.
לרשימה הנ"ל של נחמדויות אפשר להוסיף גם את האמירויות ובחריין, אשר עלולות לכבוש את ארצנו בנחמדותם. מי יכול למנוע מהמיליונרים של המפרץ לרכוש את אדמות מדינת ישראל? נתניהו לא הכניס בהסכמי השלום שום בלם לסנאריו שכזה. בלי כדור רובה אחד, יכולים האמירתים לרכוש מחר את אדמות כפר תבור, ראש פינה וחדרה מידי יהודים פוסט ציונים או חמדני ממון, אשר אבותיהם גאלו בדם, יזע, עמל ודמעות את ארצנו, ולא העלו בדעתם למסור אותה לידי נוכרים.
הנה כי כן, מעם של סוחרים ממולחים בכ-1800 שנות גולה, אשר לא ידע להחזיק בנשק, הפכנו לעם של לוחמים אשר לא יודע לשאת ולתת. עם שכל הישגיו העצומים בשדה הקרב מתמוטטים על שולחן המו"מ.
עם שאויביו לא יכלו לו בשדה הקרב אך יכבשוהו בנחמדות, לשון חלקלקה וכסף. יותר ויותר מסתבר כי אומת הסטארט-אפ לא יכולה לעמוד מול עורמת הפלאח הערבי שחומד את אדמתה. נקווה שנתפכח, נעמוד על המשמר ונגן על מדינתנו ואדמתה.