יש חילוקי דעות רבים ומגוונים בתוך הציבור, והאחדות נראית רחוקה מהשגה, אבל אולי אנחנו נמצאים במרחק קצר מאוד ממנה.
ניסיונות רבים כבר נעשו להגדלת האחדות בעם ישראל ובין מנהיגיו הרוחניים מאז תחילת שיבת ציון ואולי אפילו לפני כן, אבל אני רוצה לגעת בנקודה בתוך הציבור הדתי לאומי, ועל ההשפעה של הדבר על נסיונות האיחוד שנעשים כיום.
היה נכון לצפות שהיום, בעידן שהתקשורת קלה כל כך, ההיכרות בין צדדים אידאולוגיים שונים תהיה טובה ורציפה, דבר שיאפשר לתחושת קרבה ואחדות להיווצר עם הזמן, במקום תחושת הריחוק הטבעית. למרות זאת, לעיתים נראה שחלקים מסוימים מהציבור רק הולכים ומתרחקים זה מזה, בלי תקווה לשיח משותף, הדדי וקרוב בעתיד הנראה לעין.
כחלק מהתחושה הזו, גם מהצד הליברלי וגם מהצד השמרן נשמעים קולות שקוראים להבחין בין שני ציבורים או יותר בתוך הציונות הדתית – יש מי שרוצה לחלק בין האורתודוקסים המודרניים והציוניים הדתיים, יש מי שמחלק בין חרדלי"ם לדתיים לאומיים, ויש גם מי שרוצה להבחין בין אנשים שחיי החול מרכזיים בתפיסת עולמם אל מול אלה שהקודש הוא המרכזי עבורם. אני לא רוצה לעסוק כרגע בשאלה האם החלוקה הזו נכונה או לא, או האם נכון בכלל לחלק את הציונות הדתית. אני רוצה קודם כל לנסות להבין את המתרחש במציאות.
ניקח כדוגמה את הציבור המשתייך לבית המדרש של ישיבת מרכז הרב הוותיקה, זו שהנהיג הרב צבי יהודה קוק זצ''ל.
לפני כמאה שנה, בתוך התהליכים של תחילת הגאולה, קם הראי"ה קוק זצ"ל וחידש השקפת עולם מתאימה לדור, שכלל לא היתה נפוצה לפני כן. השקפה שמתאימה למציאות בה עם ישראל נמצא בארץ ישראל וקם לתחיה רוחנית. במקביל לו פעלו עוד תנועות ציוניות, אך בהקמת המדינה נשאו כולם דגל משותף, המודה בכך שתקומת מדינת ישראל היא דבר מבורך שנעשה בהשגחה אלוקית. כמו כן כולם הכירו בקיומו של עולם חול מתחדש, ולא חלקו על הצורך ביציקת משמעות יהודית תורנית לתוכו.
בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה, המשיך את דרכו של אביו כאשר עמד בראש ישיבת מרכז הרב ולימד את תורתו הגדולה. סביב הרצי"ה התאספו מספר תלמידים שלמדו וצמחו תחת הנהגתו, כאשר היה ברור לכולם שהוא המוביל, המלמד והמכריע בסוגיות העומק המשמעותיות. כאשר נפטר הרצי"ה, התגלה באופן די הגיוני שלא כל בני הישיבה מסכימים על כל פרט, מה גם שלא כל מי שלמד ולימד בבית המדרש של מרכז הרב היה תלמיד אך ורק של הרצי"ה. עם השנים, הלכו והתבררו הדעות המגוונות והצדדים השונים בציבור התלמידים, אך התחושה היא שהמהלך עדיין לא נגמר.
תורת הרצי"ה רחבה מאוד, צדדים רבים יש בה, ומקום לתכונות נפש רבות. אבל אנחנו עדיין נתונים בוויכוח – אלה אומרים: 'אנחנו ממשיכים את דרכו של הרב', ואלה אומרים: 'אנחנו ממשיכים את דרכו'. כל צד מנסה להוכיח ולבסס את דרכו כדרך בה נכון לצעוד. המהלך הזה אמנם הכרחי כדי שהדרכים יתקיימו לאורך זמן, אבל יש גם חיסרון בדבר. כשאדם עסוק בחידוד ההבדלים וביסוס דרכו הפרטית, הוא לא באמת פנוי לשמוע את חברו ולהכיר בלגיטימיות של הדרך האחרת. הדבר נכון גם לגבי הדרכים האחרות הקיימות בתוך הציונות הדתית, ואולי גם בכלל עם ישראל.
בעיני, כדי ליצור שותפות בין הדרכים השונות, כדי לחוש שיש הרמוניה בין הדרכים ולא חלילה התנגדות, עלינו להיות בטוחים קודם כל בלגיטימיות של עצמנו, כל אחד בדרכו הפרטית. עלינו לגרש מתוכנו את הפחד מהדעה האחרת, את התחושה שאם לא נוותר ניבלע בתוכה או ניעלם. במקום להתמקד במלחמה על צדקת דרכנו, כל אחד בדרכו, עלינו להתעסק בעיקר בחיזוק וביסוס שלה כחלק ממארג הדרכים לעבוד את ה' בארץ ישראל, תוך בטחון בכך שזו דרך נכונה ויציבה, ואם פשוט נחיה על פיה היא תמשיך להתקיים ולהתפתח. עם ביטחון גדול בדרכנו, ועם הבנה שמי שחושב אחרת לא בהכרח מאיים עלינו, נוכל לשמוע גם את דרכם של חברינו ולהכיר במקום שיש לה בעולם.
יש לעם ישראל בשורות גדולות לבשר לעולם, יש לנו דברים גדולים שאנחנו יכולים לתקן יחד. זו עלולה להיות החמצה גדולה אם נשקע בוויכוחים החשובים בתוכנו ונחכה שהקב"ה ירים אותנו למקומנו הראוי לנו. לעומת זאת, עם ביטחון גדול בטוב שיכול להגיע, נוכל לעשות יחד דברים גדולים וטובים, ולבשר את בשורת הגאולה לעולם כולו.