בלי אקסטזה

בחתימתו של ספר הקדושה והמצוות המחוללות אותה, ספר ויקרא, נצבת פרשת "אם בחוקותי תלכו". הפרשה מתארת את הברכה הגדולה והשפע הרב שיבואו לעם ולארץ בזכות קיום המצוות, ואת ההיפך, ח"ו, אם לא ישמרו – פרשת התוכחה. התוכחה מסתיימת בשני פסוקי נחמה ותקווה.

וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה':

אחרי חתימת הברכה והקללה, מופיע פסוק החתימה של ספר הקדושה והמצוות כולו:

אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה.

בכך מסתיים ספר ויקרא.

אבל רק לכאורה. אחרי החתימה הגמורה והסופית כביכול, מופיעה לפתע פרשה נוספת, כביכול הוסיפו "נספח" לספר. פרשה זו מתארת תחום שלם בהלכה, שנפרס בתורה-שבעל-פה, במשנה ובתלמוד, במסכת ערכין ובמסכת תמורה.

פרשה זו כוללת את דיני ההקדשה: מה דינו של אדם שהקדיש את ערכו לה', או את בהמתו, או את שדהו. מה מתוך זה הופך להיות חלק מעולם הקודש באופן שאי אפשר לפדותו ולהמירו, ומה ניתן לפדיון בכסף והוצאה לחולין. בפתיחת הפרשה ישנו תמחור כביכול של ערכי האדם: כמה שקלים צריך אדם לשלם להקדש כשהתחייב לתת את ערכו, תוך פירוט ערכם של צעיר, מבוגר, זקן, איש ואשה.

תמיהה גדולה היא, מדוע נדחתה פרשת ערכין ותמורה אל מעבר לחתימה החגיגית של הספר: פסוקי הברכה והקללה ומילות החתימה שצוטטו לעיל.

נציע פתרון לחידה זו בעקבות פירוש הרש"ר הירש:

אכן, פרשה זו היא נספח לספר ויקרא. ספר ויקרא עוסק במצוות ובחובה לקיימן כדי ליצור קדושה באדם, בחברה, בעם ובארץ. הדרך לקדושה עוברת דרך מצוות ומעשים טובים בחיי המעשה. אין בכל ספר ויקרא קריאה לשום פעולה שיש בה חריגה מסדרי החיים. אין נזירות בספר ויקרא ואין נדרים בספר ויקרא. הם מצויים בספר במדבר ויש לדון בשני הנושאים האלה, מדוע שובצו שם, כל אחדבמקומו.

יוצאת מן הכלל הזה פרשת ההקדשות, הערכין והתמורה שבסוף הספר, זו שמעבר לחתימתו. התורה השאירה פתח לאדם לחרוג מן הדרישות הקבועות, ולהוסיף תרומה מיוחדת מעצמו, לתרום את ערכואו חלק מרכושו להקדש, מעבר לנדרש ממנו על פי דין. המסר של הפרשה הזאת הוא שגם החריגה שמעל ומעבר מוסדרת בתוך כלים מאד מוגבלים ומדויקים: אדם המבקש להקדיש את עצמו, את כל ערכו לה', מוגבל לתרומה כספית של חמישים שקלים לכל היותר, ותו לא. אם הוא תורם את רכושו, אזי במקרים מסוימים, כגון בבהמה טהורה הניתנת להקרבה, אינו יכול להתחרט ואינו יכול להמיר בבהמה אחרת. אבל כאשר מדובר בבהמה טמאה או בנכסים אחרים, שדות או בתים, ניתנת אפשרות לפדות ולגאול את השדה והאחוזה.

מצד אחד, התורה יוצקת את הרצון לנתינה והקדשה להתחייבות ממונית בעלת תוקף משפטי. מן הצד האחר, היא תוחמת אותו להיקפים מוגדרים ומוגברים.

אין בפרשה זו שום ביטוי של התלהבות ושל הערכת יתר לאדם התורם. אדרבה, יש תחושה חזקה מאד של צמצום, הגבלה ודיוק. כביכול נעשה ניסיון להניח רסן על הנפש לבל תפרוץ למרחקים ולמרחבים ללא גבולות. אין מקום לאקסטזה, אין צורך בפזרנות יתר, בהקרבה עצמית או במסירת הרכוש למקדש. זו אינה הציפיה של התורה מן האדם. התורה מכירה בצורך של האדם להתרומם מעבר לגבולות החוק ולהוסיף נופך משלו – אבל היא מתנה זאת בעמידה במגבלות של דין וסדר.

אי אפשר לומר שאין בכלל מקום בתורה לאש-קודש. חלילה מלומר כן. מספר תהילים ועד סידור התפילה ועולם הפיוטים, מספרי הנביאים דרך אגדת חז"ל, מספר הזוהר ועד החסידות הבעשט"ית, יש מרחב עצום, אינסופי כמעט, של רוחניות שמעבר. אולם היא לעולם תהיה תחומה בגבולות הדין, החוק והמצווה, ולעולם, חוץ מאשר במקרים חריגים ביותר ויוצאי דופן, לא תצדיק שבירה של סדר החיים הנורמלי לאורך זמן. נזירות מוגבלת לשלושים יום. החסידות מחויבת לדקדוק הדין.

ההיבטים הללו של עבודת ה' מצויים במקומות אחרים בתורה שבכתב ושבעל-פה. ספר ויקרא מוקדש כולו לעולם הנורמטיבי. אבל גם הוא פותח בחתימתו פתח לעולם שמעבר. צוהר צר ומוגבל, ובכל זאת, ניבט דרכו עולם ומלואו.

דברים אלו נכתבים במוצאי ל"ג בעומר. ודי ברמיזה זו למבין.