"אני רק שליחה", סיון רהב מאיר באולפן
"אני רק שליחה", סיון רהב מאיר באולפן צילום: עופר חדד

בכל פעם ששאלתי אם יש שאלות, שאלו אותי על שירין אבו-עאקלה. חזרתי השבוע מלונדון, ובסיומה של כל הרצאה שם הקהל ביקש להבין שוב ושוב מה קרה לעיתונאית של אל ג'זירה.

פעם אחת הייתה זו סטודנטית יהודייה שצריכה להסביר לחברים שלה בקמפוס למה ישראל רוצחת עיתונאים, ופעם אחרת פנסיונרית לונדונית שצופה ב-BBC ולא מבינה מה אנחנו עושים שם בג'נין.

ופתאום הבנתי כמה חשוב לתת להם כלים. בעידן שבו כל אחד הוא עיתונאי ושגריר ומסבירן, אנשים שבאופן בסיסי תומכים בנו צריכים לקבל יותר מידע ועובדות.

אז אפילו שבאתי לדבר על פרשת השבוע, הבנתי שעבורם זוהי פרשת השבוע כעת, וניסיתי כמיטב יכולתי. קודם כל הבעתי צער. אנחנו באמת לא רוצים שחפים מפשע ייפגעו ועובדה שזה מקרה חריג שכל העולם מדבר עליו. מכך אפשר להבין כמה טרגדיה כזו היא נדירה.

המשכנו למהירות שבה הפלסטינים קבעו בנחרצות שצה"ל הרג אותה, בלי הוכחה ובלי נתיחה ובלי חקירה, על בסיס כלום. ישראל לעומת זאת מעוררת הרבה יותר אמון כשהיא חוקרת לעומק, ואף אומרת בכנות שאין לנו מושג. את ההצעה שלנו לחקור ביחד הפלסטינים הרי דחו. ומה עם ההלוויה? גם אני כמוהם חשתי מבוכה מהתמונות של השוטרים, הארון והמלווים. זה בהחלט דבר שצריך לבדוק בתוך משטרת ישראל.

אבל אחרי הפעם השלישית או הרביעית שבה זה היה הנושא המרכזי בשיחה, הבנתי שהפרטים הטכניים האלה לא יעזרו. זה לא הסיפור. האפולוגטיקה והגישה המתנצלת לא יובילו לשום מקום חיובי. אחת הסטודנטיות הבריטיות תיארה לי שהיא הולכת לקמפוס כעלה נידף אחרי אירוע כזה, מפוחדת מהסטודנטים הפלסטינים.

למה בעצם הם לא רועדים ממנה ומתביישים להיות מזוהים עם טרוריסטים? למה לא מביך אותם שאבו-מאזן ספד לשירין ואמר שכעיתונאית היא "העבירה את הסבל של אימהות השאהידים והאסירים"? הרי זו לא איזו עיתונאית אובייקטיבית שהגיעה לסקר את המזרח התיכון. היא הקדישה את חייה לספר לעולם על "הסבל של אימהות השאהידים". מה עם הסבל שגרמו אותם שאהידים ואסירים לאימהות בצד שלנו?

הרי גם אם נדע בוודאות ששירין נהרגה על ידי צה"ל, ההקשר הרחב הוא-הוא מה שחשוב: היא נכנסה לאזור שבו צה"ל פועל נגד מחבלים. זו זירת לחימה. החיילים נמצאים שם כדי להגן על חפים מפשע בתל אביב, בבאר שבע או באלעד. אז גם אם קרתה תקלה (וכאמור, נראה סביר יותר שהפלסטינים שירו ללא בקרה הם שהרגו אותה), צריך להבין באיזו מסגרת היא התרחשה.

מי האויב ומי הצודק. מי הטרוריסט ומי נלחם בטרור. ואם אנחנו כל כך רגישים לחיי אדם באשר הם, איפה ההיסטריה העולמית הזו כש-19 ישראלים תמימים נרצחו ברחובות הערים בשבועות האחרונים? כאן לא צריך חקירה, ברור לגמרי מי רצח אותם, למה רצח, ומי משלם לו משכורת.