התחלה// נולד בקריית ארבע להוריו הרב משה והרבנית מרים לוינגר ז"ל. בגיל שש היה אחד מהילדים שנכנסו עם אמותיהם בניסן תשל"ט לבית הדסה בחברון. "זה היה במוצאי יום השואה. היינו עשר נשים וקצת יותר משלושים ילדים, הגדול היה קצת יותר מגיל בר־מצווה. היו חיילים בחזית הבניין, לכן הגענו באמצע הלילה דרך רחוב תחתון יותר. הביאו משאית ועליה העמידו סולם, וככה נכנסנו לבית הדסה. ביקשו מאיתנו הילדים להיות בשקט כדי שהחיילים לא ישימו לב".
בלי חשמל ומים// כמובן שתוך זמן קצר גילו אותם החיילים. "הם לא ידעו מה לעשות. כבר היו בעבר ניסיונות להיכנס לבית הדסה, רק שהפעם היה מדובר בנשים וילדים קטנים. תוך חמש שעות זה הגיע לראש הממשלה מנחם בגין, שהחליט להעלות את העניין לישיבת הממשלה. שם התקבלה ההחלטה שלא לפנות אותנו, אבל להשאיר אותנו בתנאים מינימליים כדי בסופו של דבר נעזוב. היינו בלי חשמל ומים ובלי שירותים".
שמחת הילדים// "בתור ילד היו במצב הזה שני יתרונות: לא הייתי צריך ללכת לבית הספר ולא הייתי צריך להתקלח. פעם בשבוע הצבא היה מביא לנו מכַלֵי סולר ריקים שהיו מרתיחים. מכניסים את הילדים לתוך מכל אחד עם סבון וחופפים, משם למכל השני עם מים נקיים ואז תולים אותנו לייבוש. לא מזמן פגש אותי אחד החיילים ששירת בבית הדסה באותם ימים. הוא הופתע לגלות את עורי הבהיר, הוא זכר אותו כהה יותר רוב ימות השבוע".
צהבת// אחרי שלושה חודשים בבית הדסה הרבנית לוינגר, שהייתה אחות במקצועה, גילתה שהעיניים של אחד הילדים צהובות ויש חשש לצהבת. היא ביקשה להביא את רופא הילדים מקריית ארבע, אך מפקד האוגדה דאז, פואד, סירב מחשש שאם הרופא ייכנס, הוא יסרב לצאת. במקומו הוא הביא את הרופאה המחוזית מירושלים. היא בדקה את הילד ואבחנה אותו כחולה צהבת, שהיא כידוע מחלה מידבקת. "היא התריעה שבתנאים הסניטריים ששררו במקום, הוא עלול להדביק את שאר הילדים וחלילה לגרום למוות".
נשארים// המצב הרתיע את הרבנית לוינגר והיא כינסה את הנשים, שבסופו של דבר קיבלו החלטה להישאר במקום. "הרופאה הייתה המומה. היא אמרה לפואד: או שאתה מפנה אותם או שאתה מחבר אותם למים וחשמל. בהחלטה של רגע הוא החליט לחבר את בית הדסה למים וחשמל. תוך כמה ימים הותקן במקום תא שירותים. מאוד נהניתי מהשירותים הללו. במשך שמונה ימים היו לי שירותים פרטיים. כל השאר נאלצו להסתפק בתא השני. אני הייתי הילד עם הצהבת".
עוברים לאברהם אבינו// למרות השיפור בתנאים, עדיין נאסרה כניסת אנשים נוספים במשך שלושה־עשר חודשים. בליל שבת פרשת אמור בשנת תש"מ, כשהבחורים מישיבת ניר רקדו ושרו שירי שבת בפתח בית הדסה כמדי שבת, חוליה של מחבלים פתחה לעברם בירי ורצחה שישה בחורים. בעקבות הפיגוע הממשלה קיבלה החלטה לחדש את היישוב היהודי בחברון ובכללו את בית הדסה. "לא יצאנו משם, נשארנו גם כששיפצו את הבניין. בהמשך עברנו למבנה קטן שבנו בעבורנו ליד בית הכנסת אברהם אבינו, שאז עוד היה דיר עיזים".
אבא// הרב משה לוינגר ז"ל. "האהבה לארץ ישראל זרמה בעורקיו. מיד אחרי מלחמת ששת הימים שכר את מלון פארק בחברון ולאחר מכן היה מבוני קריית ארבע".
אמא// הרבנית מרים לוינגר ז"ל. "היא גדלה בארצות הברית בסביבה גויית ולמדה בבתי ספר רחוקים מיהדות. ברבות הימים, כדי לשמר את דתיותה, ההורים שלחו אותה לבני עקיבא - שם הפכה להיות ציונית נלהבת. זמן קצר לאחר מכן עלתה לארץ ולמדה סיעוד בשערי צדק אצל ד"ר וולך. מאוחר יותר הרב ולדמן, שהכיר אותה מהסניף בניו יורק, שידך בינה ובין אבא שלי. גם אצלה הנושא של ארץ ישראל היה בלב ובנפש".
ישיבה במעצר// עם החזרה לשגרה, החל ללמוד בבית הספר ממ"ד בנים בקריית ארבע, ומשם עבר לישיבה לצעירים בירושלים. "באותם ימים הישיבה הייתה הזרוע המבצעת של גוש אמונים. באחת הפעמים יצא אוטובוס מהישיבה לפעילות והמשטרה עצרה את כל הבחורים. הרב וייס ראה ערך גדול לא רק בלימוד אלא גם במעשה".
ספרא וסייפא// בהמשך למד במשך שנה במכינה הקדם־צבאית בקשת, בשנה הראשונה להקמתה. בסיום אותה שנה עבר ללמוד בישיבת ניר בקריית ארבע, ובה למד במשך תשע שנים, שבמהלכן התגייס לצבא ושירת כלוחם בגבעתי.
החצי השני// יסכה לבית זאב. "היא עשתה שירות לאומי במדרשת חברון באותה שנה. במהלך המצור היא שכנעה את האחים שלה, תשעה במספר, לבקש מההורים לעבור משילה לחברון כמתנת אפיקומן. האבא, שהיה נגר במקצועו, ניסה להגניב את המשפחה ברכב המסחרי שלו. המשטרה ניסתה לעצור אותם, אך יחד עם תושבים נוספים הצלחנו למלט אותם פנימה. כך הכרנו. בהמשך פעלנו יחד למען ארץ ישראל". בשנה הראשונה התגורר הזוג הצעיר בקריית ארבע, שנה נוספת בשכונת רמת ממרא (החרסינה), ומאז הם מתגוררים בחברון.
גאולה בחברון// במשך למעלה מעשרים שנה הוא משמש איש חינוך בבית הספר היסודי בקריית ארבע, ובמקביל מקדיש את זמנו לגאולת בתים בחברון. "הרבה שנים חשבתי שכבר סימנתי וי על המשבצת האידיאולוגית, בתור ילד בבית הדסה, אבל כמשפחה עברנו לבית הדסה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה ומשם לתל רומיידה. לפני כשבע־עשרה שנה, אחרי הפיגוע הרצחני בסמטת הגיבורים, הוקמה עמותת 'הרחיבי מקום אהלך' העוסקת בגאולת בתים בחברון. החברים ביקשו שאצטרף לפעילות. ממשלת ישראל היא שהייתה אמורה לעשות את המהלך הזה, או קק"ל, אבל המציאות אחרת. הממשלה עושה את ההפך ומעכבת את גאולת הבתים שנקנו כחוק. במסגרת הפעילות שלנו אנחנו עושים לא מעט חוגי בית, מירוחם בדרום עד קריית שמונה בצפון, כדי לגייס תרומות לקנות את הבתים. ברוך ה', הרבה מאוד יהודים נרתמים".
הכשר בג"ץ// הבית הראשון שנרכש היה בית השלום ואז בית המכפלה, לאחר מכן בית רחל ובית לאה. לפני כשבוע וחצי חנכו בעמותה את בית התקומה בסמוך לבית השלום. "נודע לנו שהבית עומד למכירה. אנשינו בדקו את המקרה לעומק וברוך ה' הצליחו לעשות את העבודה בצורה מדויקת. ברכישת ארבעת הבתים האחרונים הוכחנו שגם במקרים שהגיעו לערכאות, בכל הפעמים יצאנו כשידנו על העליונה. יש לנו אפילו הכשר של בג"ץ. גם במשטרה יודעים שהכול נעשה כשורה. בגלל החשש לטענות, הכל מגובה בהררי מסמכים, חותמות וצילומים ממצלמות נסתרות. אין שקל או דולר שעובר מיד ליד בלי תיעוד".
אין דין// "במקרה של בית השלום, הערבי פתאום שינה את דעתו וטען שאומנם הייתה קנייה, אך הוא החזיר את כל הכסף. לשאלת השופט לגבי עדות ותיעוד הכספים שטען שהחזיר, הוא ענה 'אצל הערבים, המילה שלנו היא הקבלה הטובה ביותר'. השופט לא קיבל את זה וגלגל אותו מכל המדרגות, אך בגלל האמירה הזאת הוציאו אותנו מהבית, ורק אחרי חמש שנים הצלחנו לקבל אישור לחזור. אף אחד לא נותן את הדין על כך שהוציאו אותנו מהבית שרכשנו בכסף מלא. בישראל הקטנה זה לא היה יכול לקרות. המסמכים נמצאים בטאבו ואצל המינהל האזרחי. עורך דין שמתמצא בתחום יכול לאשר את העניין תוך חצי שעה".
עוול פוליטי// הכניסה לבית התקומה נעשתה במטרה למנוע פלישה ערבית, אך תוך ימים ספורים, בעקבות הסכמה של הצבא להקים עמדה צבאית מעל הבית, התפנו התושבים עד לאישור משפטי. "הבית היה צריך להיות מאושר כבר אתמול. זה לא באמת עניין משפטי, אלא פוליטי".
הנחת// שמונה ילדים. יהודה (25), תרצה (23), חבר בועז (22), יאיר (19), נטע (17), טליה (14), הראל (11) ומשה (3). "משה לוינגר חזר לחברון בשנית".
אם זה לא היה המסלול// "חינוך וארץ ישראל. זה מה שההורים חינכו אותנו. לא חושב שהייתה לי אפשרות למסלול אחר".
במגרש הביתי
בוקר טוב// סדר היום מתחיל בשש בבוקר, בשבע כבר הולך לבית הספר לתפילת שחרית עם התלמידים. לאחר מכן פגישות ושיעורים עד ארבע אחר הצהריים. בהמשך - חוגי בית על ארץ ישראל והדרכות בחברון. "זה דינמי".
פלייליסט// שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. "ארבע אחרי הצהריים; קום והתהלך בארץ".
השבת שלי// "בליל שבת אנחנו סועדים בקרב בני המשפחה ובשבת בבוקר אנחנו משתדלים לארח, אם זה חיילים ואם זה מכיניסטים שמגיעים לחברון. אנחנו פוגשים את עם ישראל בלי לצאת מהבית. אנחנו גם תורמים וגם נתרמים ממה שאנחנו פוגשים. זאת זכות להתפלל כל שבת במערת המכפלה, פתח גן עדן. הרבה דורות חלמו על זה, ואנחנו בדור התקומה זוכים לחיות את זה".
דמויות מופת// "ההורים שלי. לצד הגידול בחברון ולמרות האתגרים, גדלנו בחממה מגדלת, מחנכת ובעיקר אהובה".
מפחיד אותי// "אשרי אדם מפחד תמיד".
משאלה// "כשם שראינו בבניינה ובתקומתה של ירושלים היהודית, כך נזכה בעזרת ה' לראות בבניינה ובתקומתה של חברון היהודית. במהרה ובימינו".
כשאהיה גדול// "בעזרת ה' אמשיך לחנך ולחבר אנשים לארץ ישראל".
לתגובות: yosefpr@gmail.com
***