"אני נאבק חזק כדי שלא יורידו שעות בחינוך הדתי"

מורה מבית ספר מקיף במרכז הארץ סיפרה פעם בהתרגשות למפמ"ר מחשבת ישראל במשרד החינוך, הרב ד"ר יוחאי רודיק: "הרב יוחאי, אתה לא מתאר לעצמך, שלוש בנות ניגשו אליי ואמרו שהתחילו לשמור שבת בעקבות הלימודים במחשבת ישראל".

רודיק לוקח איתו את המשפט הזה עד היום: "הסיפור הזה מראה עד כמה לימודי האמונה השפיעו על הבנות באופן משמעותי, ואתה לא יודע איפה התוכן פוגש את התלמידים", הוא מסביר. "אני מנסה להוביל בענווה את הנושא של אמונה ומחשבת ישראל, מדובר בתפקיד מאוד אחראי".

מ־2,000 לומדים ל־15,000

הרב רודיק חולל מהפכה בלימודי מחשבת ישראל, וגרם לקפיצה חסרת תקדים בהיקף הלומדים. "כשנכנסתי לתפקיד היו 2,000 תלמידים שלמדו את המקצוע, כיום לומדים כ־15,000. היה מאמץ לא פשוט מצידנו להפוך את מחשבת ישראל למקצוע חובה. במשך עשרות שנים למדו בחמ"ד כחובה מקצועות כמו מתמטיקה ולשון, ודווקא המקצועות הללו של מחשבת ישראל ולימודי אמונה לא היו חובה, רק בחירה".

לדבריו, השינוי החל ברפורמה במתכונת הלימודים, בתכנים הנבחרים ובהגשתם לתלמידים בצורה נגישה ומושכת יותר: "מה שמתחולל אצל התלמידים בעקבות ספרים שהוצאנו, כמו 'אמונה וגאולה' ו'מפגש שבת', הוא נפלא. שמנו במרכז את העולם של התלמידים, עם נושאים כמו משמעות החיים ואמונה בשעת משבר, שמאוד רלוונטיים מבחינת התלמידים והתלמידות, בשונה מחומר הלמידה שהיה לפני כן, שעסק בדרך כלל במקורות חז"ל, רמב"ם ורב סעדיה גאון".

את בסיס תוכנית הלימודים במחשבת ישראל בנה הרב רודיק על גבי ניסיון מרתק שעבר: "לימדתי שיעור קבוע במשך שלוש שנים בקיבוץ עין גדי ובקיבוץ קליה. במפגשי דתיים וחילונים שעשינו מטעם 'אל עמי' המרכז לא היה המקור של הלימוד, אלא התלמיד. על בסיס שיעורים אלו הכנתי את התוכנית". בעקבות כך זכה בשעתו הרב רודיק בפרס שר החינוך והתרבות ליוצרים בתחומי התרבות היהודית. "אחד הדברים שהכי מרגשים אותי הוא כשאני שומע שאפילו תלמיד שיושב בחוף דוגית בכינרת עם בגד ים, קורא את חוברת הכיס שהוצאנו ביחד עם צוות 'בשביל הנשמה'".

מה דעתך על המגמות הנוכחיות להפחתת לימודי הקודש במערכת החינוך?

"אנחנו במלחמה על הבית, נאבקים מאוד מאוד. לא יפחיתו שעות במחשבת ישראל, אני נאבק חזק כדי שלא יורידו שעות בחינוך הדתי. אצלנו בחינוך הדתי אנחנו משתדלים להכיל מגוון של דעות, ומצד שני הכיוון הרוחני הוא מאוד חזק. אנחנו דוחפים חזק מיזמים שמצליחים בהרבה ישיבות של לימוד דף יומי, רמב"ם יומי ולימוד אמונה".

יש טענות שמשנת הרב קוק מאוד מרכזית בלימודי מחשבת ישראל, לעומת תורות אחרות שעוסקות יותר בפרט.

"קודם כול אני מאמין, וגם הרב קוק האמין, שכל אחד צריך למצוא את הדרך שלו בעבודת ה', כפי שכתב באורות התורה שישנם שיצאו לתרבות רעה כי בגדו בתכונת נפשם. לכן ברור שאם דרך ההתחברות של האדם היא דרך רבי נחמן, בבקשה. אבל נכון שהדבר הכי דומיננטי אצלנו הוא משנת הרב קוק. שואלים אותי רבות: למה אתה עושה מינון כל כך גדול של הרב קוק? אולי תכניס דברים מרבנים במזרח אירופה? ותשובתי היא שדבריהם מאוד חשובים, אבל מה שחודר ללבבות של הנוער זו משנת הרב קוק, רבי נחמן וחב"ד, וזה מה שאנחנו מכניסים, לימוד שבונה את האמונה".

לבנות את הישיבה בצורת בית המקדש

אצל הרב רודיק, הדומיננטיות של משנת הרב קוק בולטת בכל מקום שבו הוא משפיע, בפרט במשרד החינוך ובאולפנת חורב שבה הוא מלמד כבר כארבעים שנה. אך גולת הכותרת של שיחתנו היא ספרו החדש שעליו עמל עשרות שנים: 'חיים של יצירה – ישיבת מרכז הרב לדורותיה, חינוך, הגות ומעש', בהוצאת מוסד הרב קוק, שיצא לעילוי נשמת הרב אלישע וישליצקי זצ"ל.

"הבשורה שלי בספר היא שיֵדעו שמרכז הרב היא לא רק גוש אמונים, הפגנה נגד המיסיון או יום ירושלים. היא קודם כול ישיבה שרואה עצמה כהנהגה הרוחנית של הצמחת תלמידי חכמים לעם ישראל", מחדד הרב רודיק. "במבוא לספר הגדרתי זאת כך: הרגשתי שאני מתעד עולם שהולך ונעלם, כי האדם הצעיר משישים תלמידי הרב קוק זצ"ל שראיינתי היה בן 85, והמבוגר בן 95. אלמלא הייתי מראיין אותם, העולם לא היה יודע את סיפורם. ישיבת מרכז הרב היא פרק בתולדות היישוב של ארץ ישראל - הן היישוב הישן והן היישוב החדש, כולל המעורבות של הישיבה במחתרות, בהגנה ובעיקר בערך המרכזי של לימוד התורה.

"במשך שנים הייתי נוסע בלילות לראיין אנשים מכל הארץ, חלקם כבר לא שמעו טוב. ראיינתי כמובן את כל הגדולים כמו הרב משה צבי נריה, הרב קאפח, הרב שאר ישוב כהן והרב מאיר גורדון שעלה ארצה מרוסיה כסטודנט. שאלתי פעם את בנו של אחד מראשי המכינה לישיבת מרכז הרב שנקראה 'תורת ירושלים', האם יש לך מכתבים מתקופת הרב קוק? ענה לי: אני לא יודע, אבל אחפש. לאחר זמן אמר לי: מצאתי מכתב בתוך מזוודה בעליית הגג, אבל אני לא יודע אם יש לך עניין בו. ראיתי את המכתב ונדהמתי: מכתב אורגינלי של בן יהודה לרב קוק. ויש כמוהו כנראה עוד אנשים שלא מודעים למכתבים עם החשיבות ההיסטורית שיש להם".

הספר הנוכחי הוא מהדורה שנייה ומורחבת ביותר, שהכפילה ושילשה את המהדורה הראשונה של הספר שיצאה כבר בשנת תשנ"ה, והיא למעשה עבודת הדוקטורט שלו שמנתה 266 עמודים. "המהדורה הראשונה עסקה בתקופה שעד פטירתו של הרב קוק, וגם שם לא היה כל החומר. המהדורה הנוכחית היא עבודת נמלים של 600 עמודים העוסקים בתקופה שעד אחרי פטירת הרב צבי יהודה קוק. מאז הדוקטורט נוספו המון חומרים. ראיינתי המון אנשים שלא היו בשעתו, והקפתי המון נושאים שלא היו ידועים כמו מי היו התלמידים שלמדו בישיבה. למשל, גיליתי שחיים כהן, שופט בית המשפט העליון, שכלפי חוץ היה נראה אנטי דתי, היה משתתף לא פעם בסעודה שלישית אצל הרב קוק. הוא אף כתב ש'נפשו נקשרה בנפשו'. כמה אנשים יודעים שמפקד האצ"ל דוד רזיאל למד בישיבה או שפנחס רוטנברג, הזקן מנהריים ומייסד חברת החשמל, פעל כדי לגייס כספים לישיבה וביקש לשמור זאת בסוד? אפילו בצדדים הטכניים יש אנקדוטות מעניינות. הבניין של הישיבה תוכנן להיות חלק משכונה שתקרא תל ראי"ה, ובניין הישיבה עצמו תוכנן לכתחילה להיבנות בתבנית של הר הבית והמקדש. אלו דברים שלא ידועים".

בספרו מתייחס רודיק גם למהלך הכרונולוגי של תולדות הישיבה, שלדבריו לא ידוע בציבור. "הפרק הראשון עוסק בשאלה למה בכלל הרב קוק הקים את ישיבת מרכז הרב. מעבר למה שאמר בילדותו שיבוא יום ויעלה להקים ישיבה בירושלים. הלכתי וחקרתי נושאים שאף אחד לא בדק, כמו מה היה ביישוב הישן בירושלים, הן על סמך ספרים והן לפי עדויות של אנשים. גיליתי שהיה אז רפיון גדול, רבנים התבטאו שיש להם מעות להרצות, דברי תורה, ואין להם למי להרצותם".

מנגד מתאר הרב רודיק את העולם החילוני באותה תקופה, שחסרונותיו גרמו גם הם לרב קוק להקים עוד ישיבה בתקופה שבה כבר היו ישיבות אחרות. "הרב קוק רצה שילמדו תורה ביצירתיות, 'לחיים של יצירה הנני קורא'". עוד מתייחס הספר לחוויות היומיום ולסיפורים אישיים של אנשי הישיבה: "מה הביא את אברהם אורליין, שהגיע מחו"ל עם חצי לירה, לישיבת מרכז הרב? מה היה הווי החיים של הישיבה? סיפרנו אפילו על הטיולים שעשו תלמידי הישיבה, ועל תנאי החיים, כמו שמתאר אחד התלמידים שלא הייתה לו מיטה לישון עליה. 'זכיתי לקיים 'ועל הארץ תישן'', הוא אמר".

היו נושאים שנויים במחלוקת שעסקת בהם?

"לא עסקתי במאבקים בתוך הישיבה, כמו דין תורה שנערך בין הרב צבי יהודה לרב יצחק אריאלי. בשעתו ראיינתי את הרב מנחם אושפיזאי זצ"ל, רבה של רמת גן ומתלמידי הרב קוק, והוא ביקש לסגור את ההקלטה כי הוא רוצה לספר לי דבר לא כל כך טוב על רב שלימד בישיבה, ואז אמר לי: בעצם תפתח, היום הכול היסטוריה, זה חלק מההיסטוריה של הישיבה. יש צד כזה. מצד שני, המשפחות של הרבנים והילדים עשויים מאוד להיפגע מכמה סוגיות שעלו שם, ולכן לנגד עיניי עומדים הדברים שאמר לי הרב נריה: 'הרב יוחאי, תדע לך, בספרים שלי לא כתבתי דבר רע על אף אחד'. הרגשתי שלא נכון לי לכתוב את זה מבחינה נפשית. אבל כדי שהספר יהיה הוגן לא התעלמתי לגמרי ועשיתי הפניות לדברים האלה.

"פעם מישהו שאל אותי: למה לא כתבת על הפילוג, התפצלותה של הר המור ממרכז הרב? אמרתי לו: אני הגעתי עד פטירת הרב צבי יהודה, על הפילוג תכתוב אתה. אני על־מפלגתי, ברוך ה' מקובל גם בהר עציון וגם במרכז הרב. ברור לי שלרב שפירא נעשה אז עוול, אני יודע שהרב יעקב שפירא ומשפחתו כואבים את הכאב עד היום. אני לא נכנס לעומק הסוגיה, לא מספיק מצוי בה. אבל זה ששכבה בוגרת בישיבה עוזבת, זה פגע בישיבה ובמשפחה של הרב שפירא. לא רציתי להיכנס לכל הסוגיות הרגישות הללו".

שילוב אשכנזים וספרדים לכתחילה

אבל גם ללא הפיקנטריה של נושאים שנויים במחלוקת, הצליח הרב רודיק להביא בספרו לא מעט גילויים ואנקדוטות בעלי עניין. "כתבתי על הדוח שהשב"כ הפיק בראשית שנות החמישים על הרב צבי יהודה קוק, רק כי היה מנוי על 'אלף', המגזין של התנועה הכנענית. אגב, מאוד מעניין התיאור שם על אופיו של הרב צבי יהודה: 'הוא אדם שקט ונעים הליכות. הינו דתי ביותר אך אינו קנאי. הוא מגלה יחס טולרנטי לבלתי דתיים ובזה הוא ממשיך את הקו של אביו המנוח'".

גם אירועים מעניינים בתוך הישיבה זוכים להתייחסות, כמו השאלה מדוע נתמנה הרב חרל"פ בחיי הרב קוק לראש הישיבה, תפקיד שכיהן בו גם לאחר פטירת הראי"ה, ולא בנו הרב צבי יהודה קוק, שהתמנה רק לאחר פטירת הרב חרל"פ. "הרב חרל"פ היה תלמיד חכם עצום שהיה מקורב מאוד לרב קוק ונתמנה על ידו עוד בחייו. אחת הסיבות שהרב מינה אותו בחייו הייתה בשל פעילותו הציבורית של הרב קוק, ולדעתי עקב כך שהרב חרל"פ מבוגר מהרב צבי יהודה, שבאותן שנים מאוד הסתגר כדי להוציא לאור את הכתבים של הרב".

גם נושאים שנוכחים בציבוריות הישראלית היום, כמו אפליה בקבלת ספרדים, מקבלים ביטוי בספר. "הרב קוק ראה לנכון מלכתחילה לשלב תלמידים אשכנזים וספרדים בישיבה. 'הגדולה בצרות היהודים שיש בינינו שתי קהילות עד שכמעט היינו לשני עמים', התבטא פעם על הנושא. אגב, זה היה נכון הן לישיבה שלו ביפו והן לישיבה בירושלים. לדעתי זהו פרט חשוב מאוד לציון במשנת הרב בישיבה".

עצרת ההודיה לציון יום ירושלים שתיערך השבוע במרכז הרב מהווה מאז ועד היום גולת הכותרת של האירועים שקיימה הישיבה, וגם לכך מתייחס הספר. מסיבת ההודיה הראשונה הייתה בבניין הישן של הישיבה ברחוב הרב קוק, והשתתפו בה הרב אונטרמן, ש"י עגנון וזלמן שז"ר. "הדבר שזכור במיוחד מאז היה שחנן פורת, התלמיד שהשתתף בקרב על ירושלים, דיבר ובסוף דבריו הנשיא שז"ר נישק אותו".

חצי שנה לאחר מכן מועצת הרבנות הראשית קבעה את יום ירושלים כיום הודיה. מדובר על אירוע שמאז היווסדו השתתפו בו בכירי ההנהגה בישראל, כמו שר הביטחון משה דיין, מוטה גור, האלוף יונה אפרת, ראשי הממשלה בנימין נתניהו ויצחק שמיר והנשיא עזר ויצמן. לצד זאת, היו בכירים שמעולם לא השתתפו בו, כמו הנשיא אפרים קציר ושמעון פרס. "יום ירושלים הוא אירוע שפעמים רבות היו בו קטעים מעניינים", מספר הרב רודיק. "כך למשל, הרב צבי יהודה גער במנחם בגין שרצה לסגת מסיני. הרב יעקב שפירא סיפר לי שבאחד מימי ירושלים הגיע עזר ויצמן אחרי גמר גביע המדינה ושיתף את התלמידים בחוויות שלו ממגרש הכדורגל, והתנצל שאינו רגיל לדבר בפני בני ישיבות. הנאום שלו עסק ברעיון קצר מהפטרת בר־המצווה שלו: 'הנביא אומר שם לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה', ואני אומר לכם: הדרך לנצח היא גם בחיל, גם בכוח וגם ברוח'. שנה אחרי זה הוא הוזמן שוב לנאום ביום ירושלים, וענה ספק בצחוק ספק ברצינות: יש לי רק דבר תורה אחד, ואותו אמרתי בשנה שעברה".

אירוע מסוג אחר שחיבר את הישיבה לכלל הציבור היה ימי כיפור בקיבוצים. "בשנת תשכ"ה חלה התעוררות בקרב לא דתיים שפנו להנהלת הישיבה, וכך יצאו לקיבוצים מניינים של בחורים בברכת הרב צבי יהודה, שכללו בעלי תפילה ותקיעה בשופר. החל קשר מיוחד. תלמידים כמו הרב יהושע צוקרמן זצ"ל סיפרו כי המפגשים היו מעשירים הדדית".

דגלה של ארץ ישראל הונף בגאון על ידי הישיבה כל שנותיה, והספר נכנס לעומק הדיונים הציבוריים הסוערים של אותם ימים, ימי גוש אמונים. "הייתה דרישה תקיפה של הרב ישראל אריאל לסגור את הגמרות ולצאת אל העם. לעומת זאת הרב פילבר בשם הרב צבי יהודה עמד כחומה בצורה על מעמד הישיבה: רק מילוי הכוס על גדותיה יביא את גלישת התוכן אל החוץ! מהות הוויכוח הייתה האם להמשיך ללמוד בישיבה וממילא אור התורה יקרין, או לצאת החוצה לשטח בדמות תנועה ציבורית ולסחוף המונים".

הספר מסמן את תחומי המהפכה הציבורית שחוללה מרכז הרב, החל מהקמת מוסדות תורניים כמו ישל"צ, מורשה, מכון מאיר, ישיבות ההסדר ועוד, המשך בהקמת מפעל ההתיישבות, פתיחת לימוד תורה לנשים, וכלה במאבקים ציבוריים נגד המיסיון. "מי שקורא את הספר מבין איך החלה המהפכה, בהתחלה עם התלמידים הוותיקים כמו הרב נחום רקובר, הרב יהושע רוזן, הסופר שמחה רז ופרופ' מיכאל צבי נהוראי, ובהמשך עם גרעין גחל"ת של הרב יעקב פילבר, הרב דרורי, הרב שבתי זליקוביץ ועוד, שהחדירו את משנתו של הרב לנוער. אגב, לא כל ניסיון לשינויים צלח. הרב צפניה דרורי בזמנו רצה שנחמה ליבוביץ תמסור שיעור תורה בישיבת מרכז הרב, והרב צבי יהודה לא הסכים שזה יהיה בישיבה. הם קבעו מקום מסוים שבו היא נתנה את השיעור, והתלמידים יכלו להגיע לשם".

התייחסת לנושאים אישיים כמו שידוכים של אנשי הישיבה?

"בהחלט. הרב יצחק שולזינגר, מתלמידיה המובחרים של מרכז הרב, השתדך עם בתו של הרב אברהם חיים צ'צ'יק, שזכה לשמש את הראי"ה קוק. משפחתו של הרב צ'צ'יק הסתייגה מהשידוך כיוון שהתלמיד שולזינגר היה נמוך קומה במיוחד. התייעץ הרב צ'צ'יק עם הרב קוק בנושא, והרב עודד אותו ואמר: מה עדיף, בחור גבוה עם נשמה קטנה, או בחור נמוך עם נשמה גבוהה? נכון, ר' יצחק שלנו אינו גבוה, אבל הוא גדול".

"זה הרב קוק בטלפון"

הרב ד"ר יוחאי רודיק (66) נשוי לחנה, אב לשישה ילדים ומתגורר בקריית משה. אשתו מורה בבית הספר 'נועם'. "אנחנו אנשי חינוך בבית. הילדים שלנו כולם עוסקים בחינוך או בעבודה סוציאלית". הוא נולד וגדל בחיפה בבית מסורתי. אביו שמעון רודיק היה ממלא מקום ראש העיר חיפה. "למרות שאבי ז"ל לא היה אדם דתי בהגדרה, הרב שאר ישוב כהן, רבה של חיפה, קרא לו 'הנציג של החזית הדתית בעירייה', כי הן בעניינים דתיים והן בעניינים אחרים הם באו אליו כדי שיפתור להם דברים. עד היום אני מעריץ את אבא שלי מאוד, הוא לימד אותי הרבה דברים. אבא שלי התגאה בדרך שהלכתי בה. חיינו ב'דו־קיום'", הוא מחייך. "מאוד השפעתי על הבית. אומנם הבית היה כשר, עם נרות שבת, אבל היו הרבה פעמים ויכוחים אידיאולוגיים בכל מיני נושאים". הוא למד בישיבה התיכונית בחדרה אצל הרב שלמה בורשטיין זצ"ל. "הייתי בן בית אצלו, הוא בנה אותי הרבה מאוד".

את שנות הישיבה החל בישיבת הר עציון ושירת כקצין ביחידת חילוץ. לאחר מכן למד שבע שנים במרכז הרב ובמקביל למד לרבנות במכון הרי פישל. הוא קיבל סמיכה לרבנות מהרב אברהם שפירא, הרב מרדכי אליהו, הרב שאר ישוב כהן והרב יעקב פינק. הרב רודיק מעיד כי השילוב בין התפיסות שקיבל בישיבת הר עציון ולאחר מכן במרכז הרב עיצבו את דרכו באופן ייחודי שנותן מקום לפתיחות והכלה על בסיס יראת השמיים ומשנת הרב. "זה נתן בי צד מאוד חשוב של האישיות - היכולת לשלב. ללמוד ספרי קודש ויחד עם זאת לא להיבהל מלקרוא ספרי חול, שני העולמות מפרים אחד את השני. אחד מתלמידי הרב הנזיר סיפר לי שעל אדן החלון היו לו ספרים של פילוסופים זרים שהיה מקריא מהם ומחברם לדברים של הרב באורות הקודש, תופעה שהיום לא תמצא".

כאמור, זה כארבעה עשורים הוא מכהן כמפמ"ר מחשבת ישראל בחינוך הדתי ומלמד באולפנת חורב. בשנים 1994-1985 עסק בסיום תאריו כולל הדוקטורט. בהמשך היה המנהל החינוכי של בית הרב קוק. שני התחומים, הוא מתאר, השתלבו זה בזה בצורה מעניינת. "עבודת הדוקטורט נכתבה אחרי שהקמנו את המרכז התיעודי בבית הרב קוק. בבית הרב עשינו הרבה מאוד פעילויות שקשורות לאישיותו ולמשנתו של הרב קוק, ובאיזשהו שלב עלה רעיון להקים מרכז תיעודי. בין החברים שפעלו בעניין היו הרב מנחם בורשטין, הרב יוחנן פריד והרב אריה שטרן, ושאלנו את עצמנו איך אוספים את החומרים. חלק מאיתנו ישבו בספרייה הלאומית ואחרים בגנזכים.

"בהמשך הגענו לרב נריה בכפר הרא"ה שאסף הרבה חומרים נדירים בשעתו, וכששאלתי אותו מאיפה יש לו הכול, ענה: 'באתי לבית הרב, הכול היה פרוץ ופתוח. היו שם מכתבים של הרב על הרצפה, לקחתי והייתי כמציל מן הבעירה'". הרב נריה פתח להם את אוצרו הטוב. "בתוך חדר מלא ספרים מהרצפה ועד התקרה, הרב נריה עלה על סולם קטן, הוציא דף ואמר: קחו, תסתכלו. אחר כך הסתכל בעוד דף ואמר: 'את זה אני אשאיר פה'. אחרי עשר דקות הפתיע אותנו: יודעים מה? אתם יכולים לצלם הכול. סחבנו מכונות צילום מירושלים וישבנו שם שלושה ימים, חלק ניכר מהארכיון שלו היה למעשה הבסיס למרכז התיעודי והמקור שממנו התחלתי לפתח את העבודה לספר".

רודיק חיפש בשעתו נושא לעבודת מחקר בדוקטורט בחינוך, ואת הפתרון לכך מצא הפרופ' מוטי ברלב ז"ל, חוקר תולדות הציונות הדתית, שהציע לו לחקור את ישיבת מרכז הרב. "הוא אמר לי: יש עולם שאף אחד לא חקר - תולדותיה של ישיבת מרכז הרב. אני מציע לך ללכת על הכיוון הזה, בפרט שאתה כבר במרכז התיעודי בבית הרב. משם הכול התחיל. בחנתי אם יש לי מספיק חומרים והלכתי על זה. הרגשתי משיכה נפשית מאוד עמוקה למשנת הרב קוק ולישיבה. יש אנשים שכותבים בשביל התואר, אני לעומת זאת התגעגעתי לרגע שאוכל לשבת ולכתוב, הרגשתי שזה מרומם אותי ומפתח לי את האישיות. הלכתי לדוקטורט לא בשביל להיות דוקטור אלא כדי לכתוב על הישיבה".

כשקיבל את הדוקטורט היה מי שיעץ לו להישמר פן התואר האקדמי יפגע השקפתית בהיותו גם רב, "ועל זה אני מקפיד. יש לי הרבה מאוד ספרי חול שנמצאים בבית בקומה למעלה, ואילו בקומה הראשונה יש רק ספרי קודש, כי הם המרכז של הבית. כששאלו פעם את ד"ר יוסף בורג אם המפד"ל היא יותר ציונית או יותר דתית, הוא אמר: אנחנו המקף המחבר. אני חושב שהיום אולי היה צריך לחשוב לא על 'ציונות דתית' אלא על 'דתיות ציונית', שההסתכלות על העולם נובעת מתוך אמונה. מתוך זה אני רופא, מדען או אומן. שהרגליים והלב יהיו נטועים עמוק בעולם של אמונה ויראת ה', ומתוך זה תתבונן על העולם".

את שנות המחקר שלו ליוו גם חששות. "מצד אחד מדובר על מוסד שגדלתי בו, ומצד שני ידעתי שאני צריך לכתוב כמישהו אובייקטיבי. לכן השתדלתי לעשות את הדברים באיזון. מצורת הכתיבה אתה יכול לראות מה צורת עולמו של האדם. באתי לכתוב מנקודת מבט של אהבה". שנים אלו שאבו את הרב רודיק ובני משפחתו לסיפורים סביב ישיבת מרכז הרב. "באחד הערבים כשצלצלו אלינו הביתה, ענה אחד הבנים שלי ואמר: 'אבא יש לך שיחה, אני לא יודע מי זה, אני חושב שהרב קוק'. הנושא היה כל כך טבוע אצלנו בבית, שברור שאם יש לאבא שיחה זה מהרב קוק".

***