בימים הקרובים נציין בהתרגשות את יום ירושלים, יום חגה של העיר שחוברה לה יחדיו. נעלה על נס את גבורתם של הלוחמים שחירפו את נפשם בגבעת התחמושת, בשייח ג'ראח, בהר הצופים ובעיר העתיקה והביאו לאיחודה של העיר לאחר 19 שנים שבהן חומה חצצה בין העיר החדשה לליבו של העם היהודי - הכותל המערבי והר הבית.
אין ספק שמדובר ביום האמור לאחד את עם ישראל סביב העיר ומורשתה ההיסטורית, אך בשנים האחרונות גוברת התחושה כי יום שחרורה של ירושלים הפך ליום חגו הכמעט בלעדי של סקטור אחד, כשאלפי בנות ובני נוער דתיים־לאומיים צובאים על רחובות העיר בהתלהבות רבה, בעוד רובם המכריע של תושבי הארץ מנותקים לחלוטין מהוויית היום, שאינו שונה לדידם מכל יום רגיל נוסף על לוח השנה.
אז מה נשתנה בהוויה הישראלית מאז הימים שבהם אזרחים מכל המגזרים והעדות העלו את ירושלים על ראש שמחתם, ומיטב סופריה ומשורריה מכל קצות הקשת, חילונים כדתיים, דוגמת נתן אלתרמן, שולי נתן, יורם טהרלב, חיים גורי, לאה גולדברג ויהודה עמיחי, הקדישו לה שירי געגוע ואהבה?
לאן נעלם הרטט שאחז בעם ישראל בעת ששולי נתן ביצעה את מילותיה האלמותיות של נעמי שמר בשיר ירושלים של זהב? היכן הדמעות שפרצו מהעיניים בעת ביצוע השיר "הכותל - אזוב ועצבת, הכותל - עופרת ודם. יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם"?
אין ספק שמשהו השתנה לאורך השנים שחלפו מאז שחרורה של העיר מכבלי הלגיון הירדני. במרוצת השנים, ההכרה בסגולתה הרוחנית והלאומית של בירת העם היהודי הייתה לצנינים בעיני אנשי רוח ואקדמיה שביקשו לשוות ליום נופך של לאומנות וגזענות.
כף רגלם של רבבות בני נוער בישראל לא דרכה מעולם ברחבת הכותל, והם לא זכו לעבור בין סמטאות העיר העתיקה שבהן מסרו נפשם הצנחנים, משחררי הכותל לאחר אלפיים שנות ערגה.
במסגרת פעילות ה־OU מגיעים לארץ מדי שנה אלפי בני נוער מצפון אמריקה, מקנדה, מאוסטרליה ומדרום אפריקה. מרגש לראות את בני הנוער הללו, חילונים כדתיים, פורצים לקראת רדת השמש בתשעה באב בשירת אהבה אין־סופית לירושלים ולכותל המערבי. מרטיט לראות את הרגע הראשון שבו הם נפגשים עם כותל הדמעות כשנחלי דמעות פורצים מעיניהם.
והלב נחמץ, כיצד בני נוער שזו הפעם הראשונה שלהם בארץ מרגישים געגוע כה עז לירושלים, כשמנגד מאות אלפים מבני ובנות הארץ נטולי כל זיקה למקום שמסמל יותר מכול את הקשר הנצחי של עם ישראל לארצו?
חובה עלינו להכות על חטא במצב זה. ירושלים, אומר התלמוד במסכת יומא, לא נתחלקה לשבטים, וכבר בעת כניסת עם ישראל לארצו היה ברור למנהיגיו כי ירושלים שייכת לכלל העם.
עלינו כהורים ומחנכים מוטלת החובה להביא את בני הנוער לירושלים, לדאוג לכך שלא יהיו נער או נערה שכף רגלם לא דרכה בעיר, ובכך להנחיל לילדינו את המורשת שקיבלנו מבית הורינו, את החלום, את התקווה, את הגעגוע. הורים יקרים, את החופשה הבאה שלכם תעשו בירושלים. גם תרוויחו חופשה נהדרת וגם תחברו את הילדים למורשת הנצח של העיר.
אנו חייבים לנתק את כבלי הפוליטיקה מירושלים, אם אנו רוצים שהבירה שאליה ערגו אבותינו תישאר העיר שחוברה לה יחדיו. עלינו לחנך את בני ובנות הנוער על מורשתה במשך אלפי שנים, על מסירות נפשם של הלוחמים למען העיר ועל הדמעות שפרצו מעיני החיילים בעת הכרזתו של מוטה גור בקשר "הר הבית בידינו".
ירושלים אינה שייכת לאוכלוסייה כזאת או אחרת. ירושלים שייכת לכלל העם היהודי, בארץ ובתפוצות. עלינו לדאוג להעביר מסר זה לדורות הבאים, אחרת ירושלים תחולק לשבטים, ואנו נאבד את האחדות לנצח.
הכותב הוא מנכ"ל 'OU ישראל'
***