ארצות הברית סוערת כבר ימים ארוכים בעקבות טיוטת פסיקה של בית המשפט העליון שנחשפה, המבקשת לבטל את הזכות שניתנה למדינות לאפשר הפלה. הוויכוח שם עתיק יומין, והוא מזמן הפך למאבק פוליטי בין רפובליקנים לדמוקרטים ובין שמרנים לפרוגרסיביים. בסבב הזה, כל צד מקצין את עמדותיו: אלו אוחזים בעמדה של זכות מוחלטת, הגורסת שכל מה שאישה רוצה לעשות בגופה ההריוני תעשה, ללא קשר למצב העובר, ואלו אחוזים בעמדה שאסור לה לעשות דבר, שכן הפלה כמוה כרצח, וברצח אין כל מקום להתחשבות בנסיבות.
כמו הרבה דברים שמיובאים לארץ, ניתן היה לצפות שגם הוויכוח הזה יגיע בסופו של דבר לישראל. הנחה זו אינה חסרת יסוד. בלא מעט נושאים ישראל עוקבת מבחינה תרבותית אחרי ארצות הברית, ובשנים האחרונות יש לא מעט אנשים וגופים שדואגים לייבא את שיח השמרנות והפרוגרסיביות האמריקני לארצנו. ואומנם, כבר נשמעו בכלי התקשורת כאן כמה קולות בכיוונים הללו, עם הטרמינולוגיה המוקצנת של רצח לעומת זכות מוחלטת. אך נראה שקולות אלו לא הצליחו בסוף לעורר את הסערה ולהדליק את אש הוויכוח. הסערה שמתחוללת בארצות הברית מסרבת להגיע לישראל, ולדעתי זה לא רק בגלל שבשבועות האחרונים יש לנו אירועים דחופים יותר להתעסק בהם. אם יו"ר הקואליציה לשעבר כמעט מוטטה ממשלה על סוגיית החמץ, בקלות היה ניתן לעשות רעש גדול על נושא ההפלות.
מסתבר שלא כל דבר אמריקני מתאים לישראל. סוגיית ההפלות יושבת על הבדל קריטי בין התרבות האמריקנית המבוססת על אדני הנצרות ובין התרבות הישראלית המבוססת על המסורת היהודית. כידוע, הנצרות בגרסתה הקתולית אסרה הפלות באופן מוחלט. אולם לא כך סברה היהדות. בתפיסת ההלכה היהודית, ששורשים לה במשפט הקדום, עובר המתקיים במעי אמו אינו שווה במעמדו לאדם חי. במקרא, הריגתו מחייבת קנס כספי בלבד. בהלכה המשנאית, אם עובר מסכן את חיי אמו, הרי שחייה קודמים לחייו, והורגים את העובר כדי להצילה. זהו הטעם לכך שהפלה איננה רצח.
אין זה אומר, כמובן, שלעובר אין בכלל מעמד של חי. הלכה היא שעל עובר, ואפילו קטן ביותר, מחללים את השבת, שכן פיקוח נפש דוחה את השבת. התפיסה היא שהעובר הוא אדם במעמד ביניים – לא איבר רגיל מאיברי האם, אך גם לא אדם שלם. ככל שהוא גדל ברחם אמו, כך הוא הולך וקונה מעמד עצמאי של אדם, עד ליציאתו מן הרחם והפיכתו לאדם שלם. זהו בסיס ההבחנה הידועה בהלכה בין עובר הקטן מארבעים יום (שאז מתחילים להתפתח איבריו), שהפלתו קלה ואפשרית יותר מבחינת ההלכה, ובין עובר שמתחת לגיל שלושה חודשים ועובר שכבר נכנס לשליש השני של ההיריון, שהדיון בעניינם מחמיר יותר, אך עדיין מאפשר הפלה במקרים מסוימים.
הקו המנחה את המסורת היהודית הוא ההבנה במורכבות וברגישות של הסוגיה גם בעיני אלוקים וגם בעיני אדם. מצד אחד עובר הוא יצור חי, לכך אין להתכחש. ליצירתו שותפים לא רק אביו ואמו אלא גם אלוקים, שהחדיר בו נשמה. הכנסתו של אלוקים למשוואה מפגינה את מעמדו הייחודי של העובר (ולאחר מכן האדם) כנברא בצלם, מה שמעניק לו זכויות מולדות, שהראשונה שבהן היא הגנה על קיומו. מצד שני, ישנה הכרה שחייו של עובר אינם עצמאיים אלא כרוכים בחיי אמו, שמזינה אותו ומעניקה לו את חיותו. מכאן שרווחתה הבריאותית והנפשית, העכשווית וגם העתידית, של האם ואולי גם של המשפחה הרחבה, היא גם שיקול שיש להביא בחשבון. בנסיבות שונות, שבהן קיומו של העובר יפגע קשות בקיומה של האם, חייו יידחו מפני חייה שלה.
כאמור, מאזן השיקולים משתנה כל העת - יחד עם התפתחותו של העובר והפיכתו לאדם שלם יותר, לצד התפתחות המדע והרפואה, המסוגלים כיום לזהות מחלות גנטיות או פגמים אחרים בשלבים מוקדמים ומאוחרים בהיריון. לכן הדיון בהלכה היהודית הוא תמיד מורכב, רגיש לחיי העובר והאם כאחד, ומאוד אינדיבידואלי. מחלוקות בפסיקת ההלכה למעשה כמובן קיימות, אך אין מחלוקת בנוגע למורכבות הסוגיה.
כאמור, גישה זו מיוחדת ליהדות לעומת הנצרות, שהפגינה יחס חד־ממדי לנושא. אולי זו הסיבה שבהלכה התלמודית היתר העיסוק בהפלה ניתן דווקא ליהודים, עד כדי הקביעה שבמקרים שבהם ההפלה הותרה יש לתת את המלאכה דווקא לרופא יהודי. יש כאן כמו קביעה שלרופאים היהודים, במיוחד בימים ההם, הייתה רגישות יתרה לנושא ויכולת הכרעה טובה יותר בשאלה מורכבת שכזו.
בתרבות הישראלית, ולא רק הדתית, ניתנת חשיבות גדולה לילדים. עובדה היא שמספר הילדים הממוצע במשפחה אצלנו הוא הגבוה בין המדינות המפותחות. מנגד, גם הקולות השמרניים מכירים באפשרות ההפלה. לכן אין בארץ קיטוב גדול כל כך בנושא, כפי שקיים בארצות הברית. אפילו שר הבריאות הורוביץ לא דורש לגמרי לבטל את הוועדות להפסקת היריון (אלא רק במקרה של היריון עד שבוע 12), ומנגד, ההיתרים הגדולים ביותר להפלות ניתנו דווקא על ידי פוסקי הלכה חרדים־שמרנים. החברה הישראלית, למעט קיצונים שוליים וזניחים, נעה אפוא בין שוליים שאינם קוטביים כל כך, ומכירה ברובה במורכבות הסוגיה. על מחלוקות צרות שכאלו לא פותחים מלחמת תרבות.
ואולי בזה יש מה ליהדות ישראל והעולם לתרום לאמריקה הגדולה. הפיכת הנושא הטעון והכה־רגיש הזה, העלול לפגוע בבריאותן הפיזית וגם הנפשית של נשים ומשפחות שלמות, לפולמוס פוליטי, והצבתו תחת הכותרת "השמרנים מול הפרוגרסיביים" - הוא שגיאה חמורה. בסוגיה כה מורכבת, טרמינולוגיה קיצונית אינה מקדמת את החברה לשום מקום, אלא רק מצעידה אותה אחורה.
החיים מורכבים. כאלו צריכות להיות גם ההחלטות בעניינם.
***