יהלום את האירוע

שביל הזהב

הנה שוב ל"ג בעומר מאחורינו, פסקה המגפה והחלה עונת החתונות, עונה שתמיד מעוררת בי מחשבות. לפני שלוש שנים וחצי זכינו ושני ילדים שלנו התחתנו בפער של פחות מחודשיים זה מזה. פתאום תקופה כזאת של תכונה לקראת שמחות, אווירה של התחדשות. פלא. והפלא הזה כרוך גם בהוצאות רבות, ומחפשים את שביל הזהב, מכובד ולא ראוותני, יפה ולא מנקר עיניים. אירוע צנוע יהלום את האירוע, ומנסים שיהלום בלי יהלום.

מיד אחרי החתונה הראשונה, זו של בתנו הבכורה, עוד לפני שהבן שעמד להינשא בעקבותיה מצא אולם – הוזמנתי בעצמי לחתונה. הכרתי את המשפחה, משפחה קשת יום, שקועה בחובות, ועושה כל שלאל ידה לנצח את מלחמת החיים הזאת, מן היד אל הפה, ולפעמים מן הגמ"ח אל הפה. הגעתי לאולם ונפעמתי – מקום יפה, גינה רחבת ידיים, הכול בטעם טוב, והיה לי ברור על פי מצבה של המשפחה שגם המחיר שווה לכל נפש. מיהרתי לסמס לאשתי: "לא ייאמן, נראה לי שהתגלגלתי למקום מושלם – ממש יפה, ובטח המחיר מצוין". "נהדר, תבדוק מחירים", כתבה לי. בדקתי. אכן לא ייאמן: המקום היה יקר מאוד, כמעט פי שניים ממה ששילמנו עבור החתונה הראשונה. ואני יודע – אין להם. אין להם לשלם, אין להם איך, אין להם מעגל משפחתי שיסייע, כל זה אין. אבל פתאום הבנתי מה כן יש להם – יש להם אקדח חברתי מוצמד לרקה, אקדח שמאיים שמי שלא יעמוד בסטנדרט המצופה ייכנס לפה של החברה, והם החליטו לשלם את כל מה שאין להם כדי לא להיכנס לפה הזה.

אולי הגיע הזמן שהחברה תעשה אתחול מחדש לסולם הערכים הזה שמעמיד אנשים בפני אין ברירה, וגם נותן לגיטימציה לאולמות האירועים להעלות מחירים בלי חשבון – הרי האקדח החברתי טעון היטב, והם המרוויחים. ועל הדרך – עוד משהו טוב שאפשר ללמוד מאחינו החרדים.

כשנחרב האולם

שנה וחצי אחר כך גילינו שאפשר אחרת. באה הקורונה ולא השאירה ברירה. חתונות של אלף איש הצטמצמו לשלוש מאות, אחר כך למאה, אחר כך לחמישים, ובשיאה של המגפה - לעשרים ואפילו למניין אנשים. נדמה היה שחרב העולם וחרב האולם, אבל החורבן הזה התגלה כמזקק שמחות.

כל מי שהיה בחתונת קורונה יודע מצוין על מה אני מדבר. זו הייתה שמחה מדויקת. כל אחד מהנוכחים שימח בשביל מאות אנשים שלא פה. לא מילאו את האולם המוני מוזמנים של "לא נעים", לא הגיעו אנשים כדי לאכול ארוחה דשנה, לשלשל צ'ק וללכת. הייתה שמחה שלא תישכח. פתאום חצרות של בתים הפכו לגני אירועים, וזה היה פשוט. פשוט נפלא. פתאום לא צריך את כל הפאר וההדר, ואם בימים של עשרה מוזמנים הצלחת לאלתר עוד קפסולה של עשרה אצל השכן משמאל, עשרה אצל השכן מימין ועשרה ברחוב – כבר הגעת לארבעים והרגשת בר־מזל, חתונה מרובת משמחים. והיה משפט שחזר שוב ושוב בכל אירועי הקורונה: "מי צריך מאות מוזמנים? תראה איזו שמחה". כמו בתחומים נוספים, הקורונה הזאת, שאמללה אותנו ונטלה חיי אדם, גם לימדה אותנו מחדש פרופורציות ופשטות, והחזירה את השפיות לשיגעון.

הבטחנו לעצמנו לזכור את זה, לחגוג אחרת גם כשיוסרו ההגבלות. בסדר, לא מניין אנשים, גם לא עשרים, אבל אין שום צורך באירועים המוניים, ובטח לא נוצצים בהגזמה. אנשים יבינו, הרי קיבלנו שיעור כואב בפשטות.

באותם ימים כתבתי בשיר עם חנן בן ארי: "עוד מעט זה הכול ייגמר, ואני מבקש, אם אפשר, שבבוקר אחרי שתלכי – לא נהיה שוב אותו הדבר". זה לא היה רק שיר, זו הייתה תפילה עמוקה, ובכל שיעוריי על הקורונה ניסיתי לחשוב בקול – איזה דבש אפשר להוציא מן הסלע הזה, מה כאן הולך להשתנות. אני זוכר סוג של שיעור בשניים עם הרב חיים נבון. אני נואם בלהט על לקחי הקורונה ומה יכול להשתנות, והוא מחייך אליי חיוך של בעל ניסיון ואומר: "צר לי, ההיסטוריה מלמדת שכלום לא ישתנה, אל תצפה". בכל זאת ציפיתי, אבל שם משפחתו מקנה לו יתרון.

זה רעיון יפה, אולם...

לפחות בכל הנוגע לשמחות שלנו, ולכל הפחות באשר לטווח הקצר – הרב חיים נבון צדק. כלומר, אפילו הוא טעה, המצב באולמות לא נשאר כשהיה, הוא רק החמיר. אנשים דחו אירועים, אנשים בעיקר הרגישו שלקחו להם ומגיע להם – וכך נוצר ביקוש עצום לאולמות ולגני אירועים, ובעלי האולמות מכירים מצוין את חוקי ההיצע והביקוש של עולם העסקים. וכמו שהבטיחה לנו הגמרא על עקבתא דמשיחא: "היוקר יאמיר". פעם לא הבנתי, "המחיר יאמיר" צריך לומר. עכשיו הבנתי – היוקר יאמיר, מה שכבר היה יקר ילך ויאמיר.

המחירים נוסקים לשמיים. אלה שיש להם – משלמים. ואלה שאין להם – ודאי משלמים. לא די שאין להם, עוד ירשו לעצמם להיכנס לפיותיהם של אנשים? זה כבר מותרות לאדם בינוני, כל שכן עני. ובכל חתונה כזאת אני נזכר במשפט של חז"ל: "והצנע לכת – זו הכנסת כלה", וחושב אולי כדאי לחרוט את התקווה הנאיבית הזאת בפתחו של כל אולם.

געגועים לרבן גמליאל

פעם זה היה כך, בדיוק כך, אבל לא בחתונות, כי אם בהלוויות. האווירה החברתית הייתה כזאת שמשפחה לא יכולה להרשות לעצמה הלוויה שלא תעמוד בסטנדרטים גבוהים. שכרו להקת מקוננות שיודעת לעשות עצוב, הביאו ספדן - קצת יקר, אבל כל הידוענים לוקחים אותו, מדבר כאילו הכיר מקרוב, איך שמסיים להספיד הרחבה מלאה דמעות. הטישואים כמובן נשלפים אחד אחד, רכים כמשי בחבילות אישיות, מי מסתפק בחבילה של שישיות? והכי חשוב – התכריכים. תכריכים מזהב, אחרת איך תסתכל למלווים בפנים. ואוי לה למי שתבוא לבושה בזהב – זה היום של המת. באמת. וכשמשפחה אחת הרימה את הרף, המשפחה האחרת נתנה פייט, וככה, תעשייה שלמה סביב הלוויית המת, עד שהבועה התפוצצה.

הגמרא מעידה: "בראשונה הייתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו, עד שהיו קרוביו מניחין אותו ובורחין" (מועד קטן כז, ב). כן, בדיוק כך, כבר לא מצטערים על אובדן חייו של קרוב משפחה, כי כל הדאגה נתונה לאובדן הכלכלי. וכשמשפחות קורסות בשל המחיר המופקע, אנשים מתחילים לקבור את קרוביהם קבורת חמור בצידי הדרכים, ומספרים שנעלם, יצא לשליחות, שהתגייס למוסד, שלא חזר. העיקר לא לפשוט רגל. כמה עצוב. אבל היה שם איש אמיץ שניצח את השיטה. איש אמיץ ועשיר יש לומר, רבן גמליאל הנשיא: "עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו ויצא בכלי פשתן, ונהגו העם אחריו לצאת בכלי פשתן". היום זה כל כך פשוט לנו, אפשר לערוך הלוויה צנועה, אף אחד לא מת מזה. אבל זה לא קרה מעצמו. הייתה מהפכה.

שביל הזהב

התלבטתי לפני כתיבת הטור הזה, מודה. יש לנו עוד ילדים לחתן, בעזרת ה', ולא נכון לצאת בהצהרות. לחתונה, כמו לטנגו, צריך שניים, ובדרך כלל הרבה יותר משניים, ובשביל שלום בית וקשר טוב צריך לבוא לקראת, ושביל הזהב גם הוא עשוי מזהב. ובכל זאת כתבתי, מפני שזו לא הצהרה, זו תפילת תקווה ואמונה שיום אחד השיטה תשתנה, לציבור יימאס, והוא יחזור לשמוח בפשטות. כלה נאה וחסודה – כמות שהיא.

לתגובות:liorangelman@gmail.com

***