שאלה חשובה המעסיקה את המחקר ההיסטורי־הלכתי היא אם הגותו של הראי"ה השפיעה עליו בבואו לפסוק הלכה. או בניסוח רחב יותר, האם יש אצלו "הלכה ציונית"? האם הוא מקל כפי שיש לצפות מאישיותו הנוחה לבריות?
א. תיקון היישוב
השיקול של חיזוק היישוב היהודי בארץ, בהיותו מצווה דאורייתא, עמד לנגד עיניו, אך בכל סוגיה הלכתית הוא דן כיחידה סגורה, ורק לאחר המסקנה הוסיף את המשימות של חיזוק היישוב. כך היה אפילו בוויכוח שלו על מנהג הקטניות, כשהתיר שמן שומשומין שהופק ללא מגע במים. בפולמוס עם בד"ץ חסידים בירושלים שאסרו את השמן (בד"ץ פרושים, שהיה המרכזי והחשוב בעיר, לא התערב בזה) כתב:
"והעיקר אומר לכבוד מעלת תורתם, שראוי לנו להחזיק כל דבר שנעשה בתיקון היישוב ההולך ונבנה בימינו בחסדי ה' יתברך, ובזה שיצא בכשרות ממין זה החדש של שמן שומשומין המשומר יתחזקו ידי המתעסק בהמכונה החדשה ויהי לו רווח... יראו עוד אנשים שהעניינים המתיילדים בארץ הקודש לטובת בניינה מוצאים חיזוק מצד רבנים ובתי דינים, ויהיו דברי תלמידי חכמים נשמעים יותר, ויתקדש על ידי זה שם שמיים. ואם היה ח"ו שום נדנוד של איסור בדבר - חלילה לי לבקש להקל משום תיקון היישוב" (אורח משפט סי' קיא).
כלומר, למרות שמדובר במנהג אשכנזי שיסודו בחומרה, ולא בדין הגמרא - לא היה הראי"ה מתיר אותו ללא בסיס הלכתי איתן. אומנם בתוך דבריו מצביע הראי"ה על חיזוק יישוב הארץ ודעת קהל אוהדת כלפי הרבנים, אך הבהיר שאילו היה בזה אפילו "נדנוד" איסור לא היה מקל בגלל אהדתו ליישוב! כלומר, אידיאולוגיה – גם חשובה מאוד – אינה חלק מהדיון לגופו של פסק.
ב. היתר המכירה
הישוב היהודי בכלל והחקלאִי בפרט היו במצב קשה במיוחד מתחילת חידוש היישוב היהודי בארץ. אשר על כן, גדולי הפוסקים באירופה בזמן ההוא, ובראשם רבי יצחק אלחנן ספקטור, עם רבי שמואל מוהליבר, רבי יהושע טרונק ורבי שמואל קלפפיש, התירו למכור לקראת שמיטת תרמ"ט (1889) בתנאים מסוימים את השדות שבארץ ישראל לנוכרים כדי שאפשר יהיה לעבד אותם בשמיטה. הראי"ה לא היה זה שהמציא את ההיתר, ורק משמיטת תר"ע והלאה הפך לראש המדברים בעניינו. הוא עצמו סבר מתחילה להחמיר, ורק כשראה את המצב הכלכלי החמור – הקל. ודוק: לא התחייה הלאומית הייתה השיקול ההלכתי, אלא שעת הדחק, שהיא שיקול אצל כל הפוסקים לדורותיהם, כמעט בכל סוגיה הלכתית.
לא זו בלבד, אלא שבהלכות שמיטה החמיר בכמה עניינים יותר מכמה פוסקים שהיו לפניו, ושינה מהמנהג שנהגו במשך שלוש השמיטות שקדמו, להתיר גם מלאכות דאורייתא על ידי יהודי. בשל כך היה מושא לביקורת קשה מחוג הפועלים העבריים, שראו בזה פגיעה בעקרון העבודה העברית.
ג. חליבה בשבת
כשפנו חברי קבוצת רודגס אל הראי"ה בשנת תרצ"ד, סברו שמכיוון שהוא מתייחס "בחיוב רב, בידידות ובהתלהבות ליישוב החדש", ימצא היתר לחלוב בשבת על ידי יהודי. גדולה הייתה אכזבתם משאסר להם בתוקף וכתב: "אין שום דרך כי אם לחלוב בשבת על ידי נוכרי, כמו שעשו אבותינו מעולם". עוד הוסיף כי "אי אפשר ליישוב יהודי שלא יימצאו בתוכו גם נוכרים אחדים לפי ההכרח של איזה דברים המותרים להיעשות בשבת ויום טוב דווקא על ידי נוכרים, וחוקי תורתנו הקדושה הם בוודאי יותר חזקים באין ערוך מכל מנהגי בדאות שבדאו להם אנשים, והם חיינו ואורך ימינו ויסוד תחייתנו על אדמת הקודש". במילים אחרות – אי אפשר שאידיאולוגיה של עבודה עברית ("מנהגי בדאות") תאלץ את הפוסק להורות שלא כהלכה. מי שסבור שכך בונים את היישוב – מתכחש לאמת שיסוד תחייתנו הוא קיום התורה ומצוותיה. כנגד רבנים שהתירו לחלוב בתנאים מסוימים, ובהם הרב עוזיאל, טען הראי"ה ש"אין להם יסוד בהלכה למעשה נגד ההוראה המקובלת בישראל שהחולב הוא מחלל שבת דאורייתא". איסור זה, שגם החזון איש היה שותף לו, סלל את הדרך לאוטומציה בחליבה, שפתרה למעשה את שאלת השבת.
ד. היחס לחילונים
הראי"ה החמיר שלא להעסיק פועלים מחללי שבת ביקב, כחלק מהמאבק על שמירת השבת במושבות. אומנם פוסקים רבים הקלו ביין שנגע בו מחלל שבת בימינו, אך קוּלות אלה אינן אלא בדיעבד, ואף לא אחד מהם מתיר זאת לכתחילה! נמצא אם כן, שלמרות יחסו החיובי לחלוצים וראייתם כתינוק שנשבה – לא הקל בדין מגע ביין. במילים אחרות – הוא לא הפך דין דיעבד לדין לכתחילה.
ה. גיור
"כמעט לא פגשתי בזמן האחרון רב גדול שיהא יותר מחמיר ממרן הרב קוק זצ"ל. בענייני גירות וגרים – באופן רגיל בתקופת המנדט היו גם כן ענייני גירות שלא הייתה בהם דבקות רבה לשם שמיים, ואלמלי היו נוהגים כפי הוראות מרן הרב קוק, אי אפשר היה לגייר כמעט אף גר אחד! יעוין בספרו דעת כהן שמחמיר גם נגד האור שמח וכל גדולי ההוראה, למרות חיבתו היתרה הנודעת לאהבת ישראל. ועל מי היו סומכין? על הוראות הגאון רבי חיים עוזר, שהיה אנטי ציוני מובהק וגם אנטי 'מזרחי'" (הרב אהרן זסלנסקי, מזכיר הרבנות הראשית, ליקוטי בתר ליקוטי, ירושלים תשל"ג, עמ' ו-י"א. וממשיך להביא עוד דוגמאות להלכות נוספות שבהן החמיר).
חומרתו של הראי"ה בשאלת המניע לגיור באה לידי ביטוי גם בתופעה ציבורית רחבה והרת גורל בגיור בארגנטינה, אירוע שיש לו דמיון רב לימינו. בתחילת המאה העשרים היו צעירים יהודים רבים שרצו לגייר מבנות המקום כדי להינשא להן. הרב שאול סתהון (רבם של יוצאי חלבּ, שכנראה לא שמע על כך שרבנים ספרדים אמורים להקל...) יחד עם הרב אהרן גולדמן הטילו (בשנת תרפ"ז 1927) חרם על מי שיגייר במדינה זו. כשנה לאחר הטלת החרם קיבל הרב סתהון מכתב חיזוק מהראי"ה, שהיה אז רבה הראשי של ארץ ישראל (דעת כהן, סימן קנד). הנימוק פשוט: גיורים אלה היו למטרת נישואין - מה שאסור לכתחילה, וגם לא היו על מנת לקבל מצוות - מה שפוסל אפילו בדיעבד. הראי"ה מוסיף וכותב כי המקבלים גרים כאלה עוברים על איסור "לפני עיוור": כלפי המתגייר - אם הוא נעשה יהודי וכעת עובר עבירות (גם אם יוגדר שוגג); ואם הגיור לא תפס – הרי זה מכשול כלפי כלל היהודים, הנכשלים בנישואי תערובת ועוד. במשך השנים התחזקה שם התנועה הקונסרבטיבית וגם רבו אחוזי ההתבוללות. צערנו על ההתבוללות גדול מאוד, אך לא בכל מקרה אפשר לעצור תופעה זו, וגם לא בכל מחיר.
כשישים וחמש שנים מאוחר יותר נשאל תלמידו של הראי"ה, הרב שאול ישראלי, על אודות גיור באורוגוואי של צעירות רבות שהופנו בידי בני זוגן היהודים. הרב השואל כתב כי מאיימים להחליפו ברב קונסרבטיבי אם לא יגייר. תשובתו של הרב ישראלי הייתה שלא לגייר בשום אופן, והחשש מפני רב קונסרבטיבי אינו מתיר לנו עצמנו לעשות גיור כזה.
הנה כי כן, אין לתלות פסקי הלכה באידיאולוגיה חוץ־הלכתית, ואפילו לא בנימוקים שמחוץ לסוגיה הנידונה עצמה. אי אפשר גם "לנחש" מה תהיה עמדת הראי"ה, כפי שניסו לנחש החקלאים שפנו אליו, וכפי שיש המנסים לנחש היום. בנושא הגיור גם אין צורך לנחש, לאחר שנוכחנו בדעתו המפורשת.
הראי"ה החמיר בסוגיות הלכתיות שהן דאורייתא (חליבה בשבת, גיור), ואילו בדרבנן (שמיטה) או במנהג (קטניות בפסח) הקל, כמקובל בהלכה לדורותיה. כך נוהגים גם ההולכים בדרכו.
המאמר מבוסס על הספר 'קורא לדגל' של כותב המאמר
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***