סערה במליאת הכנסת
סערה במליאת הכנסתצילום: דני שם טוב דוברות הכנסת

השיח הציבורי בישראל זוכה לקיתונות של ביקורת על שפה תוקפנית ואלימה, ולפעמים רגע אחרי שמסתיימת הביקורת אנחנו עצמנו נוקטים בשפה תוקפנית לא פחות.

ד"ר אלי פרידמן, ראש חטיבת התקשורת בחוג ללימודים רב תחומים במכללה האקדמית אשקלון, חקר את התופעה, את השיח הציבורי בישראל, מאפייניו, הסיבות לו והדרך לחולל בו שינוי. שוחחנו אתו על המחקר.

"רצינו לבדוק עד כמה, במקום כמו ישראל שבו תרבות השיח מאופיינת בהתבהמות עד כדי אלימות מילולית שמשקפת מאפיינים חברתיים של חברה משוסעת, עד במקום כזה סטודנטים מרגישים שאכן זה מה שמאפיין את השיח, ואם הם היו רוצים משהו אחר ואם יש מודל אחר שהיו רוצים לראות", מספר ד"ר פרידמן.

"בנינו שאלות על בסיס מודל של דמוקרטיה דיונית, שמציע מרכיבים לדיון שמאפשר הכלה של דעות שונות ומצד שני רצון להעלות נושאים ולשקול ערכים של צדדים שונים ולהגיע לפתרונות ישימים. מצאנו שהסטודנטים הישראלים אכן מאפיינים את השיח הקיים כאלים ומתלהם, למרות שהם לא למדו משהו על דמוקרטיה דיונית, יש להם מודל לדיון מעמיק יותר ומכיל יותר". בהקשר זה מציין פרידמן כי יש לזכור שכל אחד מאותם שהשיבו לשאלות הוא בעצמו חלק מהשיח הנחקר.

על עצם קיומו של המחקר שאלנו את ד"ר פרידמן אם אכן ניתן לקבוע שהשיח השיראלי הוא אלים, או שאולי מדובר בהלקאה עצמית שבה התבוננו בעצמנו במראה וראינו בה מפלצת של אלימות, בעוד המציאות בשטח אחרת לגמרי, וברחוב הישראלי דתיים וחילוניים, ימניים ושמאלנים חיים את אותם חיים, מתנהלים יחד, קונים באותן חנויות ועובדים יחד. אולי בכל זאת אנחנו רק מכפישים את עצמנו?

על כך משיב ד"ר פרידמן ואומר כי אכן אנחנו חיים יחד ומחקר שבוחן את תרבות הדיון בתרבויות שונות מגלה שאמנם אנחנו מאופיינים בשיח "מכסח" ועם זאת יש בישראליות מאפיינים מיוחדים מאוד כמו תרבות הפרגון, שהיא מילה ישראלית שאין לה תרגום משום שהיא אינה קיימת בתרבויות רבות אחרות.

אנחנו מעירים בהקשר זה שהרחוב הישראלי גדוש עמותות חסד וארגוני חסד, דתיים וחילוניים, שדמותם של תורמי הכליה מואדרת ומהווה מופת חברתי, האם כל אלה אינם מלמדים שאנחנו קצת מחמירים על עצמנו כשאנחנו מבקרים את השיח הפנימי בישראל?

"מבחינת עשייה והתנהגות יש בנו הרבה הדדיות וכל ישראל אכן ערבים זה לזה", אומר ד"ר פרידמן ומוסיף כי "מצד תרבות הדיבור אנחנו בבעיה". על כך שאלנו אם השיח הישראלי הסוער שמתויג כמתלהם אינו מעיד על איכפתיות מעתידה של המדינה, והרי איש אינו רוצה עם אדיש לעתידו ולמדינתו.

"חלק מהעניין של הדיון הסוער הוא האיכפתיות והעובדה שחשוב לנו המקום", מסכים ד"ר פרידמן ומוסיף כי לאור מסקנות המחקר הוצע מתווה לקיומו של שיח מתון ורגוע יותר. "הצענו רעיון שכאשר יש דיון סוער בכל נושא, ולא רק בין ימין לשמאל, חשוב מאוד לפני שניגשים לסוגיה שכל צד יוכל לבטא את הזהות החברתית והפוליטית שלו ויקבל לגיטימציה מהצד שמנגד. אנחנו לא רק דנים על הסוגיה, אלא בוויכוח אנחנו פוסלים את האחר ולפעמים גם רואים בו בוגד. חשוב שיהיה בסיס לשיח משותף".

עוד מוסיף פרידמן ומעיר כי "לתקשורת יש איזושהי אחריות לנושא הזה. חלק מהדיונים המתלהמים קורה באולפני התקשורת וגם מה שקורה בכנסת קורה באופן הזה כי יש מצלמות, ורייטינג מגיע בעקבות ויכוחים סוערים. ערוצי התקשורת צריכים לקחת אחריות ולאפשר לצד השני לגיטימציה".

עם איזכור אחריותם של כלי התקשורת שאלנו את ד"ר פרידמן אודות אחריותן של הרשתות החברתיות על השיח בכלל העולם המערבי. שיח זה מאופיין בהקצנה ובחידוד מחלוקות על מנת לזכות בהתייחסות ברשת. "נושא הרשתות החברתיות הוא אתגר אחר ומאוד בעייתי, כי תוכן קיצוני יזכה ליותר שיתופים, לייקים ודיונים סוערים, מה שעוזר לפייסבוק טוויטר ושאר הרשתות. יש לחברות אינטרס שדברים אלימים יותר יקבל עוד במה. האינטרס של החברות הוא שנהיה מול המסך כל היום וזה מה שמצמיד אותנו למסך. אני לא יודע מה הפתרון לכך, מעבר ליתר מעורבות ממשלתית".