פקודת הלויים, דהיינו ההוראה לפקוד את בני לוי הכשירים לעבודהופירוט תפקידיהם, מחולקת בין שתי פרשות: בסוף פרשת במדבר, פקודת בני קהת, ובתחילת פרשת נשא – פקודת בני גרשון ובני מררי.
כפי שראינו בדוגמאות רבות במהלך השנה וגם כאן, ההסבר לנקודת החלוקה בין פרשות הוא מהותי-רעיוני, ואינו נובע משיקולים של גודל הפרשה בלבד.
בדוגמה שלפנינו: פרשת נשא ארוכה מפרשת במדבר ב-13 פסוקים, ואילו היו מכלילים את פקודת בני גרשון ובני מררי בפרשת במדבר, היתה פרשת במדבר ארוכה מפרשת נשא בדיוק באותו שיעור, כך שההבדל בגודל אינו משמעותי.
הפרדת פקודת הלויים לשתי פרשות, קהת בראשונה וגרשון ומררי בשנייה, מסבה את תשומת הלב להבדלים בין המשפחות. הכותרת של מפקד בני קהת היא: "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם". הכותרת של בני גרשון: "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם", גם, משמע תוספת לעיקר. אצל בני מררי הנוסח הוא: "בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם", ללא נשיאת ראש כלל. המבנה מצביע על מידרג: בני קהת ראשונים במעלה, אחריהם בני גרשון ולבסוף בני מררי.
הדבר מובן גם מתוך התפקידים שלהם: בני קהת נושאים את כלי המשכן. על עבודתם נאמר: "זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים". בני גרשון נושאים את היריעות שהן המשכן עצמו, ככתוב: "ואת המשכן תעשה עשר יריעות", וכן: "וּמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן בְּאֹהֶל מוֹעֵד הַמִּשְׁכָּן וְהָאֹהֶל...". על עבודתם נאמר: "זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא". בני מררי – נושאים את הקרשים שהם רק בסיס המשכן, ככתוב: "ועשית את הקרשים למשכן", וכן: "וּפְקֻדַּת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי מְרָרִי קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו". על עבודתם נאמר: "וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם לְכָל עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד".
רמת הקדושה החמורה שבעבודת בני קהת מתבהרת בפסוקים האחרונים של פרשת במדבר, החוצצים בין פקודת בני קהת לפקודת בני גרשון שבראש פרשת נשא. על הכהנים מוטלת האחריות לכסות את כלי הקודש לפני שבני קהת באים לשאת אותם. אם לא יעשו הכהנים מלאכתם אמונה, ובני קהת יגעו או אפילו יראו את כלי הקודש, הם עלולים להענש בכרת ומיתה ועל כן נצטוו הכהנים "אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם". עבודה במתח גבוה מחייבת זהירות יתירה ו"בידוד" ממגע עם הקודש החשוף.
גרשון היה הבכור מבין השלשה ולכן במפקד הכללי הוא נמנה ראשון. אבל בפקודת עבודת המשכן, מקדימים את בני קהת ואף מפרידים אותם, מפני שהם עוסקים בקודש הקודשים ודרגתם גבוהה מזו של גרשון ומררי.
כרגיל בתורה ובתנ"ך כולו, הבכורה אינה מעניקה גדולה. אף על פי שאין בתורה סיפור המסביר מדוע נבחר הבן השני, קהת, למשימת הקודש הגבוהה יותר, יש להניח שהיתה העדפה למידות ולאישיות של אבי המשפחה ובניו, על פני הבכורה שאינה מעידה על מעלתו האישית של האדם. שני מנהיגי הדור, משה ואהרן, אף הם בנים למשפחת קהת, וגם מי שהעיז לערער על מנהיגותם, קרח בן יצהר בן קהת, היה מן הקהתים.
כך מסביר זאת ר' אפרים מלונצ'יץ, בעל ה"כלי יקר":
"והקרוב אלי לומר בזה שרצה הקדוש ברוך הוא להראות שכבוד חכמים ינחלו כדי ללמד דעת את העם שיכבדו את לומדי התורה ולקרוא לקדוש ה' מכובד לקדשו בכל דבר שבקדושה, כדרך שמנה את קהת תחילה בעבור משא דבר ה' אשר אתו. ואילו היה נותן הארון לגרשון הבכור הייתי אומר שבעבור הבכורה מנאו תחילה ולא הייתי תולה החשיבות במשא הארון על כן מסר הארון אל קהת ומנאו תחילה וידעו הכל ליתן כבוד לתורה וללומדיה...
כוונתו להורות שכתר תורה הפקר לכל, ועל כן לא ניתן הארון אל הבכור שלא יהיה תפארתו לומר אני ראוי לכתר תורה יתר מזולתי אלא הכל שוין בה... כי אל הבכורה אין זוכה כי אם מי שנולד ראשונה אבל לתורה הכל זוכין".
בשני היבטים שונה תפיסת התורה את הסדר החברתי ורעיון השוויוןמהתפיסה המוצהרת של החברה הליברלית בת זמננו.
האחד, התורה נותנת לגיטימציה להבדלים במעמד ובתפקידים בין בני אדם, משפחות, שבטים ולאומים. היא אינה מקבלת עקרון של שוויון הכופר בצורך בהבחנות אלה. דבר זה ניכר בפרשתנו מן ההבדל הברור בין שלש משפחות הלויים ותפקידיהן.
חשוב לציין, שתפיסת השוויון הפשטנית הרווחת בחברה בת זמננו היא מוטעית. גם בחברה המודרנית והשוויונאית ביותר יש הבדלים עצומים בין בני אדם, בין חברות ובין לאומים. אופן ההווצרות של הבדלי המעמדות ואופן הארגון שלהם שונה מזה של התורה ושל חברות מסורתיות אחרות, אך האנושות לא השתחררה וכנראה גם לא יכולה להשתחרר מן השונות והבידול בין בני אדם. התרסקות הנסיונות הקומוניסטיים ודומיהם והמחיר היקר שגבו בחיי אדם מעידים על כך היטב. הדברים טעונים ביאור והרחבה מעבר לקוצר המצע כאן.
ההיבט האחר של היחס בין שוויון למידרג הוא, שכאשר מדובר על הבדלים שבמהות, כגון היכולת לעלות במעלות של לימוד תורה, מידות טובות וקדושה, בזאת אין זכויות עודפות לאיש, והכל שווים לפני המקום. כך גם לגבי היכולת להגיע להישגים ביצירה, כלכלה, מדע וכל תחומי העשייה האנושית הבחירית, אלא שהשוויון הזה הוא רק בפוטנציאל. לגבי המימוש –בני האדם נבדלים זה מזה על פי מעשיהם. מי שיגע ויתאמץ, יזכה לסיעתא דשמיא ויוכל לגדול, להתעלות ולהשיג. אבל מי שידרוש השוויה רק מפני ש"כל העדה כולם קדושים" יידון כקורח ועדתו. דבר זה נלמד ממעמדם של בני קהת בתוך משפחות הלויים.
אחד המקומות המובהקים שבהם באה לידי ביטוי השניות ביחס לערך השוויון הוא בהבדל בין בית המקדש לבית המדרש. בית המקדש כל כולו מדרגות ומעלות של קדושה, זו לפנים מזו וזו מעל לזו. בית המדרש מסודר כחצי גורן עגולה והכל שווים בו, דברו של כל אחד נשמע וההכרעה בו לא נעשית בזכות אבות או מעמד, אלא בהצבעת הרוב. מעמדו של חכם בבית המדרש אמור להיקבע אך ורק על פי הישגיו בתלמודו.
ויתור על אחד המוקדים של השניות הוא עיוות של המציאות ואי הבנה של טבע האדם. עלינו למצוא את האיזון הנכון שבין שני המוקדים, ולתת לכל אחד מהם את משקלו הראוי בהקשר המתאים.
בברכת ירושלים במועדיה
--
הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג