שומר_החומות

בֹּאִי הָרוּחַ

ללא רוח, הדגל נופל, קמל ומתקפל. מעכו, יפו, רמלה, חיפה ולוד תבוא הרוח ותרים אל על את כולנו.

הרב איתמר בן יעקב
הרב איתמר בן יעקבצילום: ללא קרדיט

שבועות תשפ"א, אחר הצהריים, ריח העשן עוד באוויר, המתח גם, שיחה ב'סעודה שלישית' של חג עם קבוצת מתנדבים ובחורי ישיבה בחדר האוכל של מכינת 'מעוז' בלוד.

לפתע נכנס אורח, קצין משטרה בכיר, שבראשית אותו שבוע בלילות הקשים והימים המאתגרים, היחסים בינינו, בין הקהילה הצעירה ובינו, ובין הפיקוד הבכיר של המשטרה היו, איך נאמר, מורכבים.

שתיקה לרגע, בבת אחת נושא השיחה משנה כיוון, והשיחה עוסקת בדגלים, שנזכרים בפרשת אותו שבוע- במדבר. הדגלים שבני ישראל במדבר נושאים בגאון. דגל, כך נאמר, צריך מישהו שיתאמץ וירים אותו, לגובה, דגל צריך מקל או עמוד גבוה שיכול לשאת אותו, צריך ידיים שמוכנות למאמץ, ובעיקר צריך רוח, דגל יכול להתנופף אך ורק אם יש רוח. ללא רוח, הדגל נופל, קמל ומתקפל.

לא לחינם בימי זיכרון ובעת צער מורידים דגלים לחצי התורן, לא לחינם בבסיסים צבאיים יש טקסים קבועים ברחבת הדגל. ובטקסי המשואות צועדים עם דגלים. גם קיבוץ נדחי ישראל מתואר בנביא: 'וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל'.

בסיום השיחה, ניגש אלי הקצין הבכיר, וביקש שאת השיחה הזאת ישמעו עוד קצינים ושוטרים באזורנו.
בימים אלה, צפים אצלי הזכרונות, לאחר צעדת הדגלים המקוממת ביום שישי לפני שבועיים, שצעדה ברחובות השכונה, 'שנה למאורעות הכבוד' נכתב בפרסומים בערבית. 'הצעדה עברה בשקט' דיווחו לנו. 'היו יותר שוטרים ממפגינים' הרגיעו אותנו.

אבל איך מתקבל על הדעת שבלב מדינת ישראל הריבונית צועדים אזרחי המדינה ומניפים דגלי אש"ף? וכל זאת לעיני שוטרי משטרת ישראל? איך ייתכן שקריאות הסתה נשמעות ואין פוצה פה? איך אנחנו 'מכילים' הסתה ושנאה שמתגברות?

לשבחם של כוחות הביטחון ייאמר, שבשטח אנחנו מרגישים לאחרונה שינוי מבורך, מרגישים את המאמצים הגדולים, הנחישות וההשקעה, אבל הרוח, 'מארבע רוחות בואי הרוח' הרוח שתרומם, שתניף את הדגלים אל על, שתרומם אותנו להרים את דגלינו, איה הרוח? איך צעדת חרפה כזו מקבלת אישור ועוברת בשקט?
איה הרוח, הריבונות, הכבוד הלאומי? איפה הדגלים? האם קיפלנו אותם?

יום ירושלים מתקרב, והשנה בעזרת ה', כולנו נניף אל על את דגלי מדינת ישראל, דווקא בערים המעורבות, הערים שבהם מתגלה הערבות של כל ישראל ערבין זה לזה, בערבות הדדית ובערבות שהיא מתיקות של מעורבות ואחריות. מעכו, יפו, רמלה, חיפה ולוד תבוא הרוח ותרים אל על את כולנו.

נתרומם מהביקורת והקטנות, נתרומם מהמבט החלקי ומהחסרונות, נרים את המבט, נראה את התמונה הכללית, ונרים דגלים לא כדי לנעוץ את המקלות בעיני אחרים, אלא דווקא מתוך אחריותנו כלב באיברים לבסס את ריבונות מדינתנו להפיח רוח בכל האיברים 'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים'.

ונדע גם, שאחרי שהמצעד מתקפל, נשארים כוחותינו בשטח, להרים את הדגלים בחזיתות הבתים, בחלונות ועל הרכבים, לא רק בימי התשועה אלא כל השנה, עם הרבה הרבה מאמצים, השקעה ובעיקר- רוח.

בהפטרת חג השבועות, אנו קוראים את הפסוקים מיחזקאל הקוראים לנו להבין איך הרוח מחיה את כלי המעשה: 'עַל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים'.
הרוח תנצח!

איתמר בן יעקב
רב קהילת רמת אשכול, לוד