אברהם ששון ומרדכי כהן (דוד שלי, אחי אמי) היו ילדים בני 7 ו-9 במלחמת העצמאות, כשגורשו משכונת ילדותם 'נחלת שמעון', מול 'שמעון הצדיק'.
74 שנים אחרי הגירוש, ו-55 שנים אחרי שהשכונה חזרה למדינת ישראל, סיירתי איתם בנתיבי השכונה, למסע רווי נוסטלגיה בשכונה היהודית שנמצאת בשנים האחרונות במוקד ההתפרעויות הפלשתיניות
בכ"ח באייר תשכ"ז, כשהודיעו על שיחרור העיר העתיקה, אמא שלי, תקוה ע"ה, היתה מאושרת. לא רק בגלל שיחרור הר הבית – אלא כי במלחמה שוחררה גם השכונה בה נולדה וגדלה – נחלת שמעון הצדיק.
אני הייתי אז בן 8, בכיתה ב'. יש לי זיכרון מעורפל כילד על השמחה של אמא שלי (אבא שלי לא היה בבית. כמו רוב הגברים במדינה מדור לוחמי תש"ח הוא עדיין שירת במילואים). היא לא ידעה כמובן שהשכונה שוחררה יום קודם – בכ"ז באייר, כשצה"ל השתלט על כל מזרח ירושלים, למעט העיר שבין החומות שהמתינה עוד יום לשיחרורה.
אני מכיר היטב את הבית שאמי גדלה בו. הייתי שם פעמים רבות. הפעם הראשונה הייתה לפני 55 שנה – מיד אחרי מלחמת ששת הימים. הלכתי עם אמא, סבתא והדודים, לראות את הבית שאותו לא פקדו 19 שנה. אני זוכר את ההתרגשות האדירה של אמא ושל כל המשפחה.
אמי נפטרה בדיוק לפני 10 שנים. לקראת יום שיחרור ירושלים יצאתי לסייר בשכונה עם צעיר האחים שלה, מרדכי כהן, ועם אברהם ששון, אף הוא יליד שכונת 'נחלת שמעון'. נלווה אלינו ה'פרלמנטר' של השכונה, ח"כ איתמר בן-גביר, שהקים במקום לשכה עשויה אוהל, כדי להגביר את הביטחון במקום – מה שהוכח כנכון. בזכות נוכחותו יכולנו לטייל בשלווה במקום, בלי לחשוש. "באתי לכאן כי ראיתי יהודים במצוקה", מספר בן-גביר. "ברגע שבאתי לכאן המצב הביטחוני השתפר". לאורך כל הסיור מקשיב בן-גביר בשקיקה לסיפורי הוותיקים בשכונה היהודית, עליה פרס את חסותו.
מוטקה כהן, האח הצעיר של אמי, בן 83. הוא נולד בז' באדר תרצ"ט, פברואר 1939 – הצעיר מבן תשעה אחים ואחיות. האח הבכור, יונה כהן ז"ל, היה שנים רבות כתב 'הצופה' בכנסת. מוטקה שירת במשמר הכנסת, ובשנים 1989-1994 היה מפקד משמר הכנסת. לוחמי המשמר שאיבטחו אותנו בזכות הנוכחות של ח"כ בן-גביר, בקושי נולדו כשהוא כבר היה המפקד.
אברהם ששון, בן 81, היה בן 7 כשתושבי השכונה גורשו ממנה. הוא נולד בבית ("אז לא ילדו בבית החולים. נולדתי בבית") בשכונת נחלת שמעון בי"ג שבט תש"א, פברואר 1941, ילד שמיני לחמישה אחים וחמש אחיות.
שכונת נחלת שמעון, השכונה היהודית הסמוכה לשייח ג'ראח, ממערב לכביש ההיסטורי ירושלים-שכם (בניגוד לשכונת שמעון הצדיק ממזרח לכביש), הוקמה בשנת 1891 כחלק מתהליך היציאה מהחומות, עבור משפחות עניות שלא היה בכוחן לשלם דמי שכירות. התגוררו בה בני עדות שונות, כמו עיראקים – משפחתה של אמי - תימנים, חאלבים וגאורגים (גורג'ים). לכל עדה היה בית כנסת משלה. בתקופת המנדט גרו בה ובבתי נבון שמצפון למערת שמעון הצדיק הסמוכה, כמאה משפחות יהודיות. היחסים בין תושבי השכונה לבין שכניהם הערבים, לאורך כל השנים, היו תקינים.
המפגש בין שני ותיקי השכונה, שעזבו אותה בהיותם ילדים קטנים במלחמת העצמאות, ואנוכי בן הדור השני שגדל בצל הסיפורים, הניב פרץ של זיכרונות.
סבי המנוח, חכם גרשון כהן זצ"ל, היה החכם והמלמד של ילדי השכונה (על שמו רחוב המלמד בשכונת הר-נוף בירושלים). אברהם מצביע על פתח ה'כותאב' – התלמוד תורה של סבי, חכם גרשון. על שמו רחוב המלמד. זה על שמו. זו הפעם הראשונה שאני רואה היכן היה ה'חדר' של סבא שלי.
אברהם ששון מגלה לי עובדה שלא ידעתי: שנה לפני המלחמה סבא שלי הפסיק ללמד ב'חדר', ובמקומו בא חכם חיים עבאדי. "האחים שלי למדו אצל חכם גריב", אומר אברהם, הוגה את השם הערבי של סבא שלי. "אני כבר למדתי אצל חכם חיים עבאדי".
רוב הבתים בשכונה, כמו הבית שבו גדלה אמא שלי, תפוסים בידי משפחות ערביות, שמולן נערך בשנים האחרונות מאבק משפטי מצד היהודים, רווי מאבק אלים בשטח מצד הערבים.
מתוך הבית של אמא שלי, בו היא גרה עד גיל 17, משתרגים ענפי עץ התות ההיסטורי, שמוזכר בשם הספר שדודתי לאה גולדברגר פירסמה השנה: 'בצל התות והתאנה'. את התאנה לא ראינו. עץ התות גם עכשיו מטיל צילו על כל הסביבה.
"גם אבא שלי, גבריאל ששון, הוא יליד שמעון הצדיק", מספר אברהם. "סבא שלי דניאל ששון היה המוכתר של שמעון הצדיק, האחראי על הקבר. כמוכתר השכונה, היתה לו סמכות לתת אישורים לבחורי ישיבה לקבל פטור מהצבא. פעם אחת שני צעירים עבדו עליו. הוא נתן להם אישור, אבל השלטונות גילו את הזיוף ואסרו את סבא שלי בסראיה הישנה, בעיר העתיקה, קרוב לשער השלשלת. סבא חלה שם בטיפוס ונפטר. אבא שלי התייתם בגיל 10.
"אבא התחתן בשמעון הצדיק עם אמא שלי, סופי, שעלתה מבומביי שבהודו. הם גרו תקופה מסויימת בבית ישראל, ואז אבא קנה מגרש בנחלת שמעון ובנו בית. חלק מהאחים שלי נולדו בבית ישראל. אני ועוד שלושה אחים נולדנו בנחלת שמעון".
הבית של אברהם ששון, מסתבר, היה מול הבית של סבא שלי. הבית כיום לא קיים. הוא פוצץ במהלך מלחמת העצמאות, וכיום בנוי במקום בית בן 5 קומות. "אבא שלי ראה מפוצצים את הבניין", מספר אברהם, "ואז הוא אמר 'תן לי את הנפש - והרכוש קח לך'".
כאן הפתיע אברהם ששון את ח"כ בן גביר: "אתה זוכר את מתילדה?" הוא שואל אותו. מסתבר שמתילדה, אחותו הצעירה יותר של אברהם, היתה המזכירה של הרב מאיר כהנא הי"ד, ואחרי שכהנא נרצח היתה המזכירה של תנועת כך. "בטח זוכר, היא היתה המזכירה האגדית", אומר בן-גביר לששון. "אז המזכירה שלכם נולדה כאן, בנחלת שמעון", אומר ששון לחבר הכנסת שקבע את לשכתו בנחלת שמעון.
"אני זוכר את מאיר אחיך", אומר אברהם למוטקה (מאיר, לימים העיתונאי והסופר לענייני תעופה מאיר כהן ז"ל, נפטר לפני מספר חודשים). "המומחיות שלו היתה לקחת גלגל של אופניים ולגלגל לאורך כל המגרש".
"זה אני הייתי", משיב מוטקה, ונזכר ששניהם, מאיר ומרדכי, גלגלו ביחד את גלגל האופניים.
"את ברית המילה שלי עשו כאן בבית הכנסת", מצביע אברהם על הבית שמעל ה'חדר', מול הבית של סבא שלי. "היו שלושה בתי כנסת", משלים מוטקה. "של החלבים, של הגורג'ים – בו אנחנו התפללנו – ושל התימנים". גם לאשכנזים היה בית כנסת, מרוחק יותר.
"את עאוני הרועה אתה זוכר?" שואל אברהם את מוטקה, ומספר: "הרועה הערבי עאוני היה עובר עם העיזים והכבשים, ומוכר לנו חלב. אמא היתה יוצאת עם כד וממלאת אותו בחלב".
מוטקה כהן: "אני הייתי מקבל שני מיל כל יום, כדי להביא מים לעיזים שלו".
דודתי לאה גולדברגר כותבת בספרה 'בצל התות והתאנה': "עאוני הרועה, הגיע בקביעות עם עדרו להשקות את הצאן ולרוות את צמאונם. בהגיעו היה קורא מבעד לשער בקול רם 'מרדכי, מרדכי'. ומוטקה, שעזר לאמא במשימה זו מאז שהיה ילד קטן, דלה מים מהבור ומילא גיגית גדולה במגרש ממול, והעדר התאסף ורווה את צימאונו, תחת עינה הפקוחה של אמא. והרועים שילמו את מה שאמא קבעה, לפי מספר הפחים שנשאבו. את התשלום הכניסה אמא לכיס הרחב שהיה בסינר שלבשה".
אברהם ששון מספר על שכן ערבי בשם פאייז, שהיה מתנכל לבנות השכונה, עד שיהודה שוילי, בן השכונה הגרוזיני ששירת באצ"ל, בחור ג'ינג'י גברתן, תפס אותו והזהיר אותו שיפסיק מכך. אמא אמרה לבריטים באנגלית 'וושינג', 'וושינג' – בגיגית הכביסה היו אקדחים
הזיכרונות מגיעים למלחמת העצמאות.
"את פיצוץ הגשר אתה זוכר?" שואל אברהם. "איך אפשר לשכוח?" אומר מוטקה. "זה היה פיצוץ שהרעיד את כל השכונה".
זו היתה פעולה של הלח"י. על הכביש הראשי, בין שמעון הצדיק לנחלת שמעון, היה גשרון. הלח"י פוצץ שם שיירה של הצבא הבריטי. "היה פיצוץ אדיר", אומר אברהם. "הבריטים הזהירו אותנו לא לצאת מהבית, והחלו בחיפושים מבית לבית.
"בזמן העוצר היה חייל בריטי שסבל כאב גרון. אמא שלי שידעה אנגלית עוד מהודו – דבר נדיר אישה מעדות המזרח ידעה אנגלית - הכינה שתי כוסות תה עם לימון והגישה לו. החייל חשש לשתות שמא היא מנסה להרעיל אותו, ואז אמא אמרה לו 'תבחר כוס אחת'. הוא בחר כוס, ואמא שתתה את התה מאותו הכוס. אז גם החייל שתה מהכוס השניה בלי חשש. למחרת, במהלך החיפושים של הבריטים, החייל הזה נכנס לבית שלנו, וזרק לנו, הילדים, קופסה עם סוכריות מתוקות שקנה במיוחד בשבילנו ב'נאפיו' – השק"ם של הבריטים".
דודתי לאה כותבת בספרה 'בצל התות והתאנה', כי "ערב אחד, ראינו שרות (אחותה, דודתי, שהיתה בלח"י – ח.ה.) מסתודדת עם אבא ופניו הרצינו. תחילה לא אמר דבר. לאחר דקה של שתיקה אמר לבנים: 'הערב אל תקראו פרק בתנ"ך. תלכו מיד לישון...'. חשנו שמשהו נורא קורה, כי אבא עמד על כך שנקרא פרק בתנ"ך מדי ערב לפני השינה. עשינו כדבריו, מתוך הבנה שמשהו מתרחש.
"ואז, בחצות הלילה, הבית רעד כולו מעוצמת פיצוץ קרוב. הבית הואר מאור הלהבה שפרצה, שנראתה בכל האיזור כולו. בטרם ידעו מה קרה בחוץ, נשמעו פסיעות רבות של החיילים – ה'כלניות', שהגיעו מיד לשטח. מפחד הרעידה החזקה שגרם הפיצוץ, נבהלנו והתחבאנו בפינות החדר בתוך השמיכות.
"ידענו בביטחה שזה לא יעבור בשתיקה. רות, שהיתה בלח"י, ידעה מראש על הפעולה, לחשה לאבא באוזן וסיפרה לו, על מנת שיהיה מוכן נפשית ולא יהיה מופתע".
אברהם ששון מגלה שכאשר הבריטים הטילו עוצר על השכונה, הם הציבו גדר באמצע הרחוב (כיום רחוב דלמן), שחצצה בין הבית שלהם לשאר בתי השכונה. המשפחה שלהם נשארה בצד ה'ערבי' של השכונה, עם משפחות נשאשיבי (אוהדי היהודים), חוסייני (שונאי היהודים), ומוחמד אל קודסי. "לא יכולנו לעבור מצד לצד", הוא נזכר. "תקופה קצרה נשארנו בבית".
מעל ה'חדר' גרה משפחת חקק. "פעם אחת", מספר אברהם, "הבריטים רדפו אחרי איש מחתרת מהלח"י שהדביק מודעות. הוא נכנס לבית של משפחת חקק. האמא הלבישה אותו כמו זקנה, והורידה אותו ליד הכותאב. אחד השוטרים הבריטים, יהודי, שהיה במקום, אמר לחבריו: 'תעזבו את הזקנה הזו, היא משוגעת...'. בבוקר הוא ברח לשכונת בית ישראל וכך ניצל.
"כשהבריטים הטילו עוצר, חכם חיים עבאדי לא היה יכול לבוא ללמד, אז רפאל חקק ירד ל'כותאב' ללמד אותנו".
למוטקה יש זיכרון אחר: "צעירי 'ההגנה' השתמשו בבית הכנסת כמקום ללמוד שימוש באקדחים. אבא שלי, חכם גרשון, ישב כ'שומר' בפתח. באחת הפשיטות של הבריטים, אמא שלי כיבסה בגיגית את הכביסה המשפחתית. הצעירים שהתאמנו בפירוק אקדחים מיהרו להשליך לתוך הגיגית את כל האקדחים. שכשבריטים באו, אמא שלי אמרה להם באנגלית 'וושינג', 'וושינג'. אחרי שהם הסתלקו הוציאו את האקדחים מהגיגית, וחזרו לטפל בהם בבית הכנסת".
ב-כ"ב בטבת תש"ח, 4 בינואר 1948, בשלב הראשון של מלחמת העצמאות, פקדו הבריטים על תושבי שכונות 'שמעון הצדיק' ו'נחלת שמעון' לעזוב במהירות את בתיהם. תושבי השכונה פונו לבית מנדלבאום ולבית ספר אליאנס (כי"ח) ליד שוק מחנה יהודה. "ביום הגירוש העירו אותנו ב-1 בלילה עם הוראה לצאת", נזכר מוטקה כהן. "אמרו לנו 'כל אחד לוקח משהו'. מה אני אקח? לקחתי את הכרית שלי. ב-3 לפנות בוקר, אבא שלי נזכר שהם לא לקחו את ספרי התורה. אבא ואחי יעקב חזרו לשכונה והוציאו את ספרי התורה".
ואברהם מספר: "ביום שבת התחילו יריות על השכונה. אבא אמר לי שהוא לוקח אותי ואת אחותי זהבה לאחיו במחנה יהודה. ירו עלינו מהשטח שבו קיימים היום שלושת בתי המלון. אבא השכיב אותנו על הרצפה והגן עלינו. רעדנו מפחד. עברנו לבית ישראל ומשם לדוד במזכרת משה. מאז לא חזרנו לשכונה. אמא באה למחרת. השאירה את הדברים בבית. חלק מהציוד נלקח לבית ספר שפיצר".
הקרב על אופי השכונה לא תם. העימותים על הבעלות על הבתים נמשכים כל העת. במהלך הסיור, חלק מתושבי השכונה הערבים קוראים קריאות גנאי כלפי איתמר בן-גביר, שלא ממש מתרגש. גם אנחנו לא. ערבי אחד דווקא מספר שכאשר השכנים ניסו לשרוף בבקבוקי תבערה את ביתה של משפחת מושיוב, המשפחה היהודית היחידה כרגע בשכונה, הוא היה זה שהזעיק את מכבי האש וניסה לכבות את האש. "יש משפחה של ערבים שעוזרים למושיוב", אומר איתמר בן גביר, "אבל יש גם הרבה אנשי חמאס. אבל מרגע שבאתי לכאן הם הבינו שהם לא בעלי הבית".
האמנתם שיום יבוא ותחזרו? - שואל איתמר בן גביר את אברהם ומוטקה.
מוטקה: "אני כל הזמן מלא געגועים למקום. בו נולדתי, פה גדלתי. מיד אחרי מלחמת ששת הימים, עם מדים מנומרים, הגעתי עם האחים שלי לראות את הבית".
ואברהם מספר: "במגרש ממול היה עץ פלפל שנקבר באדמה. יום אחד אמר לי אבא שלי: 'אברהם, אם העץ יצמח, אנחנו נחזור'. במלחמת ששת הימים הגעתי לכאן, הסתכלתי על העץ, והנה הוא צמח. קטפתי כמה ענפים, הבאתי לאבא שלי. אבא הסתכל על הענפים ומיד שאל: 'אז אני מבין שהיית בבית'?"