יום האזכרה לנספי סודאן מצוין ביום ירושלים לזכר כארבעת אלפים מהיהודים העולים מאתיופיה שמתו במהלך המסע ובהמתנה לעלייה במחנות הפליטים בסודאן.
על הדרך לסודן והשהות בסודן לא מרבים היהודים העולים מאתיופיה לדבר. פעם הסביר לי זאת אחד המבוגרים: "על אף הקושי הרב ועל אף שאיבדתי חלק ממשפחתי הגעתי לארץ ישראל הייתה שווה. איני רוצה לספר את הדברים הקשים שעברתי שם כדי לא לפגוע בכבודה של ארץ ישראל".
בכל פעם שאני מזכיר בשכונה בה אני מתגורר את המילה ירוסלם, אור בוהק בעיני אותם יהודי אתיופיה שעלו לארץ ישראל. ירוסלם מילת קסם שהאירה לרבים מהם ונטעה בהם את הכוחות לעלות לארץ ישראל על אף הקשיים הרבים והתלאות הרבות בדרך.
חלקם מספרים כי תיארו את ירושלים כעיר שעשויה כולה מזהב, ואת ארץ ישראל כארץ זבת חלב ודבש שבה אפילו לא יהיה צורך לעבוד.
גם בימינו אחר עלייתם לארץ ישראל הנשים המבוגרות נוהגות להגיע למנהרות הכותל ושם הן משתחוות אפיים במקום הקרוב לקודש הקדשים. כאילו הן אומרות חלמנו וקיימנו. החלום לא התנפץ להם. אמונה בגאולת ישראל והכיסופים לקודש הייתה ונשארה.
האמונה החזקה להגיע לארץ הקודש היא לא רק מה שגרמה להם לעלות לארץ ישראל אלא אמונה זו אף מחזיקה אותם היום לאחר שעלו והשתקעו בארץ.
הם משתלבים במנגנוני המדינה- בכנסת, בזירה הדיפלומטית, במשרדי הממשלה ובצבא. מאידך, הם ממשיכים לשמור על מסורות מיוחדות עד כמה שאפשר.
כך לדוגמא ביום ירושלים. בבוקר הם זוכרים את הנספים שלא הצליחו להגשים את חלומם ולעלות לירוסלם, ובערב מציינים בשמחה את אחדותה של ירושלים.
בימים אלו שיש ויכוח על הזהות היהודית של מדינת ישראל, נלמד מאמונתם של אחינו עולי אתיופיה ששמרו על זהותם היהודית בחירוף נפש תוך ניתוק משאר האחים שבגולה.
נזכור את נספי סודן שרצו להגשים חלומם ולעלות לירוסלם, ונעמיק את הזהות היהודית בארצנו.
הרב אבי שיש - רב קהילת משכן ישראל וקריית החינוך אמי"ת המר רחובות