חגיגות ירושלים נראות כמתוחמות לאזורים גיאוגרפיים מסויימים או לאוכלוסיה מגזרית מסוימת.
מה גורם לכך? על כך שוחחנו עם ד"ר חנן יצחקי, ראש התכנית לתואר שני בזיכרון ומורשת במכללת אפרתה, הסבור כי האשם מוטל בין השאר על אופן ניסוח חוק יום ירושלים שרק המליץ על אופן החגיגות ולא הורה עליהן, בניגוד לחוקים מקבילים שנחקקו לימים אחרים.
בראשית דהברים מציין ד"ר יצחקי כי לבד מערבי שירה ופעילויות בתנועות הנוער ובתי הספר המגזריים, אכן נראה שיום ירושלים אינו מגיע לערים אחרות. "יום ירושלים הוא יום שעבור מרבית האוכלוסיה הוא חלק מההיסטוריה, והשאלה עד כמה מכניסים את ההיסטוריה לתודעה הקולקטיבית". בהקשר זה הוא מצין כי יש אירועים היסטוריים כמו פסח חנוכה ויום השואה שהתקבעו חזק בתודעת הקולקטיב, והגורמים לכך הם המנהגים והפעולות המאפיינים ומאפיינות את היום לצד החוקים שנחקקו סביב הימים הללו.
"כשיש יום שבתון ביום העצמאות זה נכנס לתודעה, כשביום השואה יש התגייסות של כלי התקשורת עם תכניות ושירים מותאמים זה נכנס לתודעה. לעומת זאת ביום ירושלים אין חוק מחייב. הכול בגדר אפשרות והמלצה".
יצחקי משווה בדבריו את חוק יום ירושלים לחוק נוסף שנחקק באותה תקופה, יום הזיכרון ליצחק רבין ובו נקבע כי הדגלים יורדו לחצי התורן, יתקיים טקס לזכרו ליד קברו, בבתי הספר יתקיימו אירועים סביב חשיבות הדמוקרטיה וסכנת האלימות ועוד. לעומת זאת בחוק יום ירושלים, אליו חברו הרב חנן פורת ומוטה גור, נציגי הציונות הדתית ומפלגת העבודה, הכול בגדר המלצה ולא מעבר לכך.
ברוח זו נקבע בחוק שביום ירושלים ראש הממשלה מוסמך להורות על טקס, שר החינוך מוסמך לקבוע בבתי הספר אירועים, ראש הממשלה רשאי לקבוע סמלים וכיוצא באלה. ביום ירושלים הדברים בגדר המלצה שיתכן ונקבעה על מנת להגיע להסכמה בין שני המחוקקים, אך בפועל הדברים נותרו תלויים ללא קיבוע ותלויים ברצונו של ראש ממשלה, שר חינוך ומנהלי מוסדות חינוך בכל מקום ומקום. במציאות שכזו יכול תלמיד לעבור 12 שנות לימוד בבית ספר שבו הנושא לא העסיק את המנהל או שאפילו היה מנוגד לעמדתו ולכן מעולם לא נחגג ולא צוין היום הזה.
ברבות השנים ולנוכח היעדר חקיקה מחייבת הפך היום לבעל מאפיין פוליטי, על אף שבבסיסו אמור היה לרכז אליו את הציבור ממפלגת העבודה וימינה.
להערכתו של ד"ר יצחקי הסיבה לעיכוב בחקיקת חוק יום ירושלים היא תחושת האופוריה שאפפה את העם לאחר המלחמה והעניקה את ההרגשה שאין צורך בכפיית חגיגות על מהלך משמח כל כך. התקווה הייתה שכשם שבפסח אין חוק המחייב לחגוג וביום כיפור אין חוק המחייב לצום ובכל זאת מרביתו של העם חוגגים וצמים, כך יהיה גם ביום ירושלים, אך המחלוקת הפוליטית, בעיקר לאחר האינתיפאדה ובהמשך לאחר רצח רבין הרחיקה את היום מחלק ניכר של העם.
עוד מעיר ד"ר יצחקי ומעריך כי גם מאפייני צעדת הדגלים מסייעים להרחקה זו. כל עוד השירים המושמעים הם שירים המזוהים עם המגזר הדתי, יהיה קשה לשאר חלקי הציבור להתחבר לאירוע. בנוסף, הוא סבור, גם הסיסמאות העולות מהמצעד העובר בסמטאות הרובע המוסלמי מחזקות את התחושה הזו.