כאב הבטן של האמת

לפני שבוע חווינו אמת מרה שהתגלתה בפליטת פה לא מוצלחת של חה"כ מירי רגב.

ברגע אחד של אמת, גילינו את שמניע את הפוליטיקאים לפעול בדרך כזו או אחרת עבור אוכלוסיות שאינן בפוקוס ביומיום.

יותר מהאמירה האומללה, מעניין להסתכל על הדרך שבה על אף חוסר כאבי הבטן או דווקא כאב הבטן, הצליחו להגיע לפשרה בנוגע לתכנית "חיילים במדים". כאשר הדבר מגיע לחיילים, נראה שאין פרה קדושה יותר העומדת לסכנת שחיטה.

ננסה רגע לדמיין, האם ניתן היה להגיע להסכם הצבעה דומה, לו היה מדובר על ניצולי השואה, על נשים מוכות, "מקרי אונס"? האם אנחנו יכולים לדמיין שבמקרה והייתה עולה הצבעה סביב אחת האוכלוסיות האלה, המחיר (ששולם בסוף) היה בהעלאת אחוז ההשתתפות? האם מי מהאופוזיציה או הקואליציה, היה מוכן להעלות את רף המחיר ולו רק שלא לעמוד במחיר הפסד במליאה?

דומני, שהתשובה ברורה וידועה לכולם. במשך שנים, לא צפינו "שכיבה על הגדר" עבור האוכלוסיות המתמודדות על מצבי קיצון, עוני והדרה. זכורה לי היטב ההצבעה של חברות הכנסת אשר הצביעו כנגד החוק שהן עצמן היו שותפות לו בשל משמעת קואליציונית. לא זכור לי שהתקיים מו"מ סביב העלאת התקציב לחוק. לא זכורה לי חגיגה תקשורתית כפי שראינו השבוע סביב התקציב לתוכנית הלאומית לאלימות במשפחה.

לא בכדי. חיילי צה"ל הקרביים, הם לב ליבו של הקונצנזוס הלאומי. הם תמונת הראי של סדרי העדיפויות התקציביים של מדינת ישראל. קודם כל ביטחון. וביטחון כולל בתוכו את כל המעטפת וההילה שבאה יחד איתו. ובל נטעה, גם כשהיה מדובר על הלומי קרב, אשר אינם נכנסים לתוך הילת הבטחון של ישראל, היינו צריכים איציק סעידיאן אחד שיצית את עצמו, כדי להניע את השינוי המיוחל ולהתחיל לבדוק מה בדיוק קורה במסדרונות אגף השיקום של מדינת ישראל. בזמן שמוכנים להילחם עבור תקציבי ביטחון ישראל, הביטחון החברתי נשחק פעם אחר פעם.

אנחנו מעדיפים לא לראות. גם ממש לא אוהבים לשמע את מירי רגב מזכירה את האוכלוסיות "האלה". כולנו לא אוהבים כאב בטן שמעוררים בנו, הנכים, הנאנסות, המוכות, האלמנות והיתומים, החולים, הקשישים, הפריפריה וניצולי השואה.

השאלה, מי ילחם את המלחמה שלהם-שלנו? מי יחתור למו"מ גם כאשר מדובר באוכלוסייה החלשה יותר בחברה ולא רק בגיבורי התהילה?

הכותבת היא אורלי סטוצ׳ינר-כהן, מנהלת פעילות בארגון ׳בעצמי׳