זכורה לי שבת ירושלמית אחת מיוחדת. היתה זו שעת הדמדומים של שקיעת החמה, המואזין קרא בקול, פעמוני הכנסיות התנגנו ברקע ויהודים רבים ובתוכם גם אני רוקדים יחד בכותל המערבי בשירה של תפילת קבלת השבת.
חשתי הרמוניה, שלא רק שהקולות השונים אינם פוגעים בקדושה אלא להיפך- משלימים ומעצימים אותה. אני מניח שאחרים היו רואים את הסיטואציה הזו באופן שונה לגמרי, אך אני בחרתי לקבל את המציאות סביבי כפי שהיא, ולהתמסר אליה ברגע הוליסטי, ולו לרגע אחד.
"ירושלים עיר שחוברה לה יחדיו"- אומר לנו דוד המלך בספר תהילים. "עיר שעושה כל ישראל חברים", שמחברת בין "ירושלים של מטה וירושלים של מעלה" כמופיע באמרות חז"ל. עיר שאמורה להביא את הבשורה העולמית של תיקון עולם וגילוי דבר א-לוהים, כמופיע בנבואת ישעיהו- "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", אלא שכגודל הציפייה כן גודל האכזבה.
מבט הסטורי על ירושלים מראה עיר של מאבקים ומתחים, לא רק ביננו לבין העמים שסביבנו, אלא אף למלחמות אחים בתוכנו, מגובות באמת יוקדת ואידיאולוגיה צרופה, אך עם שנאת חינם לכל מי שלא חושב כמונו. שנאה יוקדת כלכך עד שחורבן בית המקדש עומד ותלוי על צווארה.
סוד החיבור של העיר המופיע במקורות שהצגתי, טמון כבר בשם עצמו של העיר- "ירושלים" כפי שהיא נקראת גם בתנ"ך ('קרי') וגם בעברית של ימינו. שם העיר מלמד אותנו על דואליות, בדומה לסיומת המילים משקפיים או נעליים, המורה לא על 'אחד' כי אם על 'שניים'.
מעניין עוד לשים לב כי צורת הכתיבה של העיר בתנ"ך ('כתיב') מופיעה בכתיב חסר "ירושלם" (ללא האות י') וכך היא גם נקראת בשפות אחרות – Jerusalem-- צורה המבטאת שלמות - עיר אחת, שלמה, עיר של שלום.
ייתכן וכאן ממש טמון סודה הכמוס של ירושלים - דווקא הדואליות והמורכבות שבתוכה ("ירושלים") היא זו שלדעתי אמורה להביא לשלמותה ("ירו-שלם"). כלומר, שלמות העיר נדרשת במהותה לא על ידי השלטת כח פיזי או רוחני של בעל השליטה על ידי דיכוי האחר כדי לדחקו ממנה כפי שקרה לא פעם לאורך ההיסטוריה, אלא דווקא על ידי הרחבת המקום גם לשונה ממך, כך שכל אחד ואחת יוכלו למצוא את ירושלים המיוחדת לו ולה.
החיבור של עם ישראל עם ירושלים בלתי ניתן לניתוק. זוהי אבן שתיה בת כ-3000 שנה במסורת היהודית, ובשל כך אינני מוכן לוותר על הנהגתה או על זהותה, אלא שבכדי לשמור על שלמותה צריך לפנות מקום גם לאחרים המבקשים את טובתה ולהרחיב למענם ולמעננו את התודעה. לפתח את ההבנה שהכמיהה לירושלים, בין אם מצד מוסלמים, נוצרים, חילונים ואחרים, איננה בהכרח איום על אחדותה, אלא דווקא הזדמנות לתיקון והשלמה.
במסכת אבות מסופר על הנס שחוו העולים לרגל לבית המקדש בירושלים- "עומדים צפופים, משתחווים רווחים", הכוונה היא לא שהמקום הפיזי גדל לפתע בדרך נס, אלא התודעה של באי המקדש היא זו שהתרחבה. על אף הצפיפות הפיזית וחוסר הנוחות, הלב התרחב כך שעיננו לא היתה צרה ויכולנו לאפשר גם לאחרים להנות מזיווה וקדושתה.
בכ"ח באייר אני מציין וחוגג את אחדותה של ירושלים, אך לא את אחידותה. אני תפילה שנזכה להרחבת התודעה כך שכל מבקשי טובתה ימצאו את מקומם בה ויוכלו לפעול למענה ולשמוח בשמחתה - "שישו את ירושלים גילו בה, גילו בה כל אוהביה".
הרב ליאור קמינצקי, שותף במיזם "הבימה-אלמנבר" לקידום חזון דתי לשלום