ביטחון בלי ביטחוניסטים
למרות כאבי אפנדיציט עזים המלווים כל הסכמה שלי עם האזרח פואד בן-אליעזר, צריך להודות כי יש צדק בטענותיו נגד מינוי שאול מופז לשר ביטחון. מסלול קצר מדי עבר הרמטכ"ל לשעבר בדרך לכיבוש התפקיד השני בחשיבותו במדינה. שרון היה צריך למנות לתפקיד אדם אחר, מתאים יותר, כמו... כמו... את מי, בעצם?
כלומר, האזרח פואד (גם בפעם השנייה זה נשמע נהדר) וחבריו יכולים לבוא בטענות בעיקר לעצמם. הרי יש בימין לא מעט אנשים מתאימים לתפקיד, אנשים שלא רק מבינים בנושא ביטחון ישראל, אלא גם הקדישו לו חלק נכבד מחייהם. אלא שהשמאל הישראלי פוסל מראש כל ביטחוניסט של הימין לכל תפקיד ביטחוני, ואף רואה במינויו סכנה שיש להילחם בה תחת כל בג"ץ רענן.
בעוד הגנרלים של השמאל (רבין, ברק, פואד) מחליקים למשרד הביטחון בטבעיות, כאילו התמוטטות עצבים וניהול כושל של קרבות הם חלק מתנאי הקבלה, אלה של הימין קיבלו ומקבלים יחס שונה לחלוטין. גנדי ז"ל פאשיסט, אפי איתם משיחיסט, אריאל שרון מתחרז עם לבנון, אהוד יתום רוצח מחבלים, ורפול סתם נגר. אז מי נשאר, גדעון עזרא? (ובמחשבה שנייה, למה לא? נשמע סביר בהרבה מאשר פואד).
יש להניח, כי שר הביטחון החדש היה זוכה לאינספור סופרלטיבים מהשמאל אילו היה זה, למשל, מאיר שטרית או דן מרידור. במקום שבו הביטחוניזם נחשב סכנה, היעדר הניסיון הביטחוני הופך פתאום לאידיאל. בכלל, השמאל מוכן לקבל אנשי ימין במשרד הביטחון, בתנאי שהם לא באמת ימניים. כך התקבל בברכה איציק מרדכי ב-1996: אמנם גנרל, אמנם חבר ליכוד, אבל לא באמת איש ימין. כשהאלטרנטיבות הן שרון ורפול, גם מינויו של מרדכי יכול לעבור בשלום.
אם הטענות נגד שאול מופז הן עדיין מינוריות, כמעט טכניות, הרי זה משום שהוא עדיין לא הספיק 'להתלכלך' בימניות. אם ייכנס הרמטכ"ל לשעבר לפוליטיקה המפלגתית, ויהפוך לאחד הביטחוניסטים של הימין הישראלי, חכו-חכו מה שיקרה כאן. בית-הדין בהאג זה כלום לעומת הרפש שיוטל עליו על ידי השמאל הישראלי.
שמאל טוק
ואם אני כבר בסביבה: אנשי שמאל (וגם לא מעט אנשי ימין) תקפו את החלטתו של סגן יו"ר הכנסת יגאל ביבי להוריד את ח"כ מוחמד ברכה מדוכן הנואמים, אחרי שזה כינה את ממשלת האחדות 'ממשלת דמים'.
גם כאן אני חייב להסכים עם המבקרים. אבל גם כאן יכול השמאל לבוא בטענות רק אל עצמו. אחרי הכול, אנשי השמאל הם אלה זה שהגדירו את הביטוי 'ממשלת דמים' כהסתה, והפקיעו אותו מתחום ההתבטאות הגסה-אך-לגיטימית. אז על מה הם מתלוננים עכשיו?
כתיב חסר
שגיאות כתיב הן חלק בלתי נפרד מהתקשורת הכתובה ומהחיים בכלל, ומי שקורא תגובות גולשים באינטרנט יודע על מה אני מדבר. ככלל, איני משתמש במדור מכובד זה לטובת דאחקות על חשבון שגיאות כתיב של אחרים, גם משום שיום אחד עלול הדבר לחזור אלי כבומרנג (במיוחד אם אכתוב 'דאחקות' בכ"ף). אבל השבוע נתקלתי בשתי שגיאות שמהם פשוט לא יכולתי להתעלם.
בעיתון קטן בשם 'גפן', המחולק חינם במתחם שבין בית שרה אהרונסון בזכרון-יעקב לבית שרה נתניהו בקיסריה, הופיעה כותרת ראשית גדולה ומנקרת עיניים: "מועצה בבית עבות". רק כותרת המשנה מבהירה כי אין באותו בית אפילו אשה שמנה אחת, אלא הכוונה לבית עבוט, שבו כך נכתב - "ממשיכים למשכן את העתיד ואת המשכורות". במועצת זכרון הכסף לא מגיע, ואת עיתון 'גפן' אף אחד לא מגיה.
אבל זה עוד כלום לעומת הפקס שהתקבל במערכת 'בשבע' מטעם דוברות משרד הפנים. לצד תמונה של כבוד השר, שלחה אחת הדוברות הודעה שכללה שלוש מילים בדיוק: "תמונה עלי ישי".
ואני שואל: דווקא עכשיו, בממשלת ימין צרה, אתם נזכרים למנות למשרד הפנים שר ערבי?
בוקר טוב, עליהו!
יודע את מקומי
באחד מפינות המסתור של ביתנו שוכב דרך קבע סל מלא בגדים שעברו כביסה. בדרך כלל, יש ביני ובין רעייתי הסכמה שבשתיקה על גורלם של בגדים אלה: היא מאמינה שיום אחד תתפנה מעיסוקיה ותגהץ הכול, וגם אני מאמין שיום אחד היא תתפנה מעיסוקיה ותגהץ הכול.
אבל לילה אחד הופיעו בחלומי יחד שלי יחימוביץ', מרב מיכאלי ויעל דיין. "שוביניסט!" סיננו מבין שיניהן הצחורות, "התחל לעזור בעבודות הבית". התעוררתי שטוף זיעה, ומכיוון שכל אחת מהשלוש מפחידה אותי גם כשהיא לבדה, קמתי מיד והכרזתי על יום גיהוץ.
אחרי שעתיים שבמהלכן הספקתי לגהץ חולצה ועוד מכנס אחד, הבנתי כי בקצב שלי נכון יותר היה להכריז על שנת גיהוץ. העניין פשוט מאוד: כדי לדעת כמה זמן לוקח לגבר לקחת חולצה, לגהץ אותה ולהכניסה לארון, יש לחשב כמה זמן לוקח לה לעבור את המסלול ההפוך, מארון הבגדים ועד סל הכביסה.
אתם מחשבים? שלושה ימים מונחת החולצה על גופו של הגבר (עד שהאשה מודיעה כי יש בבית ריח מוזר), עוד חמישה ימים זרוקה על הרצפה בחדר השינה, ואחר כך - נכון - עוד רבע שעה של קיטורים תוך כדי הליכה עם החולצה המלוכלכת לחדר הכביסה. עכשיו חברו הכול יחד, ותגלו את משך הגיהוץ הגברי.
הסיבות לקצב האיטי רבות ומגוונות. למשל, גבר מטבעו לא מסוגל לעשות שני דברים יחד. כמו לגהץ בין הכפתורים וגם לדאוג לכך שהשרוול לא ינקה את הרצפה. גם השימוש במגהץ אדים מעט זר לו, ובדרך כלל הוא נאלץ לתלות שוב את הבגד לייבוש אחרי הזלפת המים מהמגהץ. מלאכת גיהוץ שלי טומנת בחובה תופעות לוואי נוספות, כמו קמטים שלא נעלמו (גיהצתי בחום נמוך מדי) קצר חשמלי (חוט החשמל הסתבך לי מסביב לקרש הגיהוץ) או כתמים חומים ליד הצווארון (בדיוק הסתכלתי בטלוויזיה).
ובחזרה לאותו יום: אחרי שגיהצתי שתי חולצות פיג'מה, זוג מכנסיים וציצית, החלטתי שמגיעה לי מנוחה. לפני שנרדמתי, הבטחתי לעצמי שאת יתר מאתיים הבגדים אמשיך לגהץ אחר-הצהריים. אלא שאז הופיעו בחלומי שוב יחימוביץ', מיכאלי ודיין. "ראינו אותך מגהץ", אמרו השלוש יחד בפנים קודרות. "תפסיק עם זה מיד, ותגיד לאשתך שזה התפקיד שלה!".
למרות כאבי אפנדיציט עזים המלווים כל הסכמה שלי עם האזרח פואד בן-אליעזר, צריך להודות כי יש צדק בטענותיו נגד מינוי שאול מופז לשר ביטחון. מסלול קצר מדי עבר הרמטכ"ל לשעבר בדרך לכיבוש התפקיד השני בחשיבותו במדינה. שרון היה צריך למנות לתפקיד אדם אחר, מתאים יותר, כמו... כמו... את מי, בעצם?
כלומר, האזרח פואד (גם בפעם השנייה זה נשמע נהדר) וחבריו יכולים לבוא בטענות בעיקר לעצמם. הרי יש בימין לא מעט אנשים מתאימים לתפקיד, אנשים שלא רק מבינים בנושא ביטחון ישראל, אלא גם הקדישו לו חלק נכבד מחייהם. אלא שהשמאל הישראלי פוסל מראש כל ביטחוניסט של הימין לכל תפקיד ביטחוני, ואף רואה במינויו סכנה שיש להילחם בה תחת כל בג"ץ רענן.
בעוד הגנרלים של השמאל (רבין, ברק, פואד) מחליקים למשרד הביטחון בטבעיות, כאילו התמוטטות עצבים וניהול כושל של קרבות הם חלק מתנאי הקבלה, אלה של הימין קיבלו ומקבלים יחס שונה לחלוטין. גנדי ז"ל פאשיסט, אפי איתם משיחיסט, אריאל שרון מתחרז עם לבנון, אהוד יתום רוצח מחבלים, ורפול סתם נגר. אז מי נשאר, גדעון עזרא? (ובמחשבה שנייה, למה לא? נשמע סביר בהרבה מאשר פואד).
יש להניח, כי שר הביטחון החדש היה זוכה לאינספור סופרלטיבים מהשמאל אילו היה זה, למשל, מאיר שטרית או דן מרידור. במקום שבו הביטחוניזם נחשב סכנה, היעדר הניסיון הביטחוני הופך פתאום לאידיאל. בכלל, השמאל מוכן לקבל אנשי ימין במשרד הביטחון, בתנאי שהם לא באמת ימניים. כך התקבל בברכה איציק מרדכי ב-1996: אמנם גנרל, אמנם חבר ליכוד, אבל לא באמת איש ימין. כשהאלטרנטיבות הן שרון ורפול, גם מינויו של מרדכי יכול לעבור בשלום.
אם הטענות נגד שאול מופז הן עדיין מינוריות, כמעט טכניות, הרי זה משום שהוא עדיין לא הספיק 'להתלכלך' בימניות. אם ייכנס הרמטכ"ל לשעבר לפוליטיקה המפלגתית, ויהפוך לאחד הביטחוניסטים של הימין הישראלי, חכו-חכו מה שיקרה כאן. בית-הדין בהאג זה כלום לעומת הרפש שיוטל עליו על ידי השמאל הישראלי.
שמאל טוק
ואם אני כבר בסביבה: אנשי שמאל (וגם לא מעט אנשי ימין) תקפו את החלטתו של סגן יו"ר הכנסת יגאל ביבי להוריד את ח"כ מוחמד ברכה מדוכן הנואמים, אחרי שזה כינה את ממשלת האחדות 'ממשלת דמים'.
גם כאן אני חייב להסכים עם המבקרים. אבל גם כאן יכול השמאל לבוא בטענות רק אל עצמו. אחרי הכול, אנשי השמאל הם אלה זה שהגדירו את הביטוי 'ממשלת דמים' כהסתה, והפקיעו אותו מתחום ההתבטאות הגסה-אך-לגיטימית. אז על מה הם מתלוננים עכשיו?
כתיב חסר
שגיאות כתיב הן חלק בלתי נפרד מהתקשורת הכתובה ומהחיים בכלל, ומי שקורא תגובות גולשים באינטרנט יודע על מה אני מדבר. ככלל, איני משתמש במדור מכובד זה לטובת דאחקות על חשבון שגיאות כתיב של אחרים, גם משום שיום אחד עלול הדבר לחזור אלי כבומרנג (במיוחד אם אכתוב 'דאחקות' בכ"ף). אבל השבוע נתקלתי בשתי שגיאות שמהם פשוט לא יכולתי להתעלם.
בעיתון קטן בשם 'גפן', המחולק חינם במתחם שבין בית שרה אהרונסון בזכרון-יעקב לבית שרה נתניהו בקיסריה, הופיעה כותרת ראשית גדולה ומנקרת עיניים: "מועצה בבית עבות". רק כותרת המשנה מבהירה כי אין באותו בית אפילו אשה שמנה אחת, אלא הכוונה לבית עבוט, שבו כך נכתב - "ממשיכים למשכן את העתיד ואת המשכורות". במועצת זכרון הכסף לא מגיע, ואת עיתון 'גפן' אף אחד לא מגיה.
אבל זה עוד כלום לעומת הפקס שהתקבל במערכת 'בשבע' מטעם דוברות משרד הפנים. לצד תמונה של כבוד השר, שלחה אחת הדוברות הודעה שכללה שלוש מילים בדיוק: "תמונה עלי ישי".
ואני שואל: דווקא עכשיו, בממשלת ימין צרה, אתם נזכרים למנות למשרד הפנים שר ערבי?
בוקר טוב, עליהו!
יודע את מקומי
באחד מפינות המסתור של ביתנו שוכב דרך קבע סל מלא בגדים שעברו כביסה. בדרך כלל, יש ביני ובין רעייתי הסכמה שבשתיקה על גורלם של בגדים אלה: היא מאמינה שיום אחד תתפנה מעיסוקיה ותגהץ הכול, וגם אני מאמין שיום אחד היא תתפנה מעיסוקיה ותגהץ הכול.
אבל לילה אחד הופיעו בחלומי יחד שלי יחימוביץ', מרב מיכאלי ויעל דיין. "שוביניסט!" סיננו מבין שיניהן הצחורות, "התחל לעזור בעבודות הבית". התעוררתי שטוף זיעה, ומכיוון שכל אחת מהשלוש מפחידה אותי גם כשהיא לבדה, קמתי מיד והכרזתי על יום גיהוץ.
אחרי שעתיים שבמהלכן הספקתי לגהץ חולצה ועוד מכנס אחד, הבנתי כי בקצב שלי נכון יותר היה להכריז על שנת גיהוץ. העניין פשוט מאוד: כדי לדעת כמה זמן לוקח לגבר לקחת חולצה, לגהץ אותה ולהכניסה לארון, יש לחשב כמה זמן לוקח לה לעבור את המסלול ההפוך, מארון הבגדים ועד סל הכביסה.
אתם מחשבים? שלושה ימים מונחת החולצה על גופו של הגבר (עד שהאשה מודיעה כי יש בבית ריח מוזר), עוד חמישה ימים זרוקה על הרצפה בחדר השינה, ואחר כך - נכון - עוד רבע שעה של קיטורים תוך כדי הליכה עם החולצה המלוכלכת לחדר הכביסה. עכשיו חברו הכול יחד, ותגלו את משך הגיהוץ הגברי.
הסיבות לקצב האיטי רבות ומגוונות. למשל, גבר מטבעו לא מסוגל לעשות שני דברים יחד. כמו לגהץ בין הכפתורים וגם לדאוג לכך שהשרוול לא ינקה את הרצפה. גם השימוש במגהץ אדים מעט זר לו, ובדרך כלל הוא נאלץ לתלות שוב את הבגד לייבוש אחרי הזלפת המים מהמגהץ. מלאכת גיהוץ שלי טומנת בחובה תופעות לוואי נוספות, כמו קמטים שלא נעלמו (גיהצתי בחום נמוך מדי) קצר חשמלי (חוט החשמל הסתבך לי מסביב לקרש הגיהוץ) או כתמים חומים ליד הצווארון (בדיוק הסתכלתי בטלוויזיה).
ובחזרה לאותו יום: אחרי שגיהצתי שתי חולצות פיג'מה, זוג מכנסיים וציצית, החלטתי שמגיעה לי מנוחה. לפני שנרדמתי, הבטחתי לעצמי שאת יתר מאתיים הבגדים אמשיך לגהץ אחר-הצהריים. אלא שאז הופיעו בחלומי שוב יחימוביץ', מיכאלי ודיין. "ראינו אותך מגהץ", אמרו השלוש יחד בפנים קודרות. "תפסיק עם זה מיד, ותגיד לאשתך שזה התפקיד שלה!".