מי מביננו לא מכיר את מכון 'צומת', שהפך להיות שם נרדף להפעלת מיכשור חשמלי בשבת בהיתר, ואת ספרי 'תחומין' אשר קנו לעצמם מקום של כבוד בספריות התורניות ברחבי הארץ? גם מי שהמושגים לא נשמעים לו מוכרים, ודאי נתקל לא פעם בעלון פרשת השבוע 'שבת בשבתו', היוצא לאור כבר שנים.
בשלושת המפעלים האלו וברבים אחרים עוברת כחוט השני אידאולוגיה רחבה ומורכבת, שמקורה באדם אחד, שנושא על כתפיו חזון של מדינה יהודית מודרנית שניצני הופעתה, מבחינתו, כבר מתדפקים על הדלת.
מגיירים על פי ההלכה
את המהנדס הרב ישראל רוזן פגשנו כשסיים את מלאכתו בבית הדין לגיור בירושלים, שם הוא מכהן יום בשבוע כדיין גיור. בתי הדין המיוחדים לגיור קמו בעקבות הצעה של אנשי מכון 'צומת', לאחר שנתבקשו על ידי הרבנות הראשית לבחון את מצב הגיורים בארץ:
"בתקופת גלי העליה הגדולים בשנות השמונים והתשעים החל נושא הגיור להיות רלוונטי יותר מבעבר, בשל העולים הרבים מחבר העמים ואתיופיה. עולם הרבנות לא עמד מנגד. הרב בקשי דורון ביקש ממני לבדוק את הנושא, והתברר שבתי דין רגילים כמעט ואינם מגיירים, בגלל השקפות עולם חרדיות והסטוריה של חשדנות כלפי גרים. למדנו את העניין, והגשנו הצעה להקמת בתי דין מיוחדים לגיור, שהדיינים בהם יהיו רבנים שגשיתם כלפי המתגיירים תהיה חיובית. התנאי היה שלבית דין כזה יכולים להגיע רק אנשים שלמדו באולפנים המיוחדים לגיור. העניין קיבל תנופה גדולה והפך להיות ממוסד. בקיצור, הוקמה מערכת שבה יכול כל אזרח ישראלי שעלה מכוח חוק השבות להתגייר בגיור אורתודוכסי, שבמסגרתו אנחנו מנסים למצות את מירב האפשרויות להקל מבחינה הלכתית. חשוב לי להדגיש שהמתגיירים אינם מקבלים טובות הנאה כתוצאה מן הגיור, ולכן אנו מגיירים רק מי שהוא כבר אזרח ישראלי. המצב היום הוא שמי שאינו יהודי לא מרגיש דחוי בחברה הישראלית, וזה מקל עלינו, כי מי שכבר בא אלינו מגיע מתוך כנות ורצון אמיתי".
ביום בו נפגשנו גייר הרב רוזן שמונה עשר איש מקרב עולי אתיופיה. הוא מספר לי על כך ומבט של קור רוח נסוך על פניו: "שמונה עשרה נפשות הצטרפו היו לעם ישראל", הוא אומר.
מכון "צומת" טיפל שש שנים בנושא הגיורים עבור הרבנות הראשית, עד שלפני שנה וחצי הפך הנושא להיות כפוף להנהלת בתי הדין הרבניים. הרב מכיר היטב את נתוני הגיור השנתיים:
"כיום מתגיירים כ- 4000 איש בשנה, כמחציתם עולים מאתיופיה שמבחינה מעשית ומבחינת המוטיבציה הם סיפור אחר לגמרי. ההתעניינות הציבורית העיקרית היא לא בהם אלא בעולי חבר העמים, והיום אף ביוצאי ארגנטינה וארצות אחרות.
"לגביי אוכלוסיית יוצאי חבר העמים יש בעיה קשה של תודעה. כיום יש 2000 מתגיירים מתוכם בשנה, ויכלו להיות הרבה יותר, אולי אפילו פי 5. אבל כפי שהמצב כרגע אין גוף ציבורי בישראל שמעודד או אפילו מביא לידיעת טעוני הגיור שקיימים מסלולים כאלו. אלו ששפר עליהם גורלם, אותם 'מרינה' ו'גרישה' שבאו להתגייר, יכלו להביא עימם עוד שלושה או ארבעה כמוהם".
משרד הקליטה מתנער מאחריות
מי אחראי ליידע את הציבור?
משרד הקליטה צריך היה להיות הגורם שיעודד את העניין. אני אומר את זה בביקורת, למרות שבראש המשרד עומד אדם שאינו רק חובש כיפה, אלא גם שכני ליישוב ולבית הכנסת. הוא לא חושב שתפקידו של משרד הקליטה לעודד גיורים. אני לא אומר שזה רק בידו, אבל לרבנות, על כל שלוחותיה, אסור לעודד גיור. מיסיון הוא דבר פסול, ובמקורות ישנם ביטויים של קללה כלפי מי שמפתים אנשים להתגייר.
יש בעצם כיום חוגים שאינם מקבלים את הגיורים, בטענה שהם גיורי בזק, וגם כאלה שטוענים שקצב הגיורים אינו מהיר מספיק.
המסגרת שקיימת כיום היא אורתודוכסית, ותוצאותיה מקובלות על כל החוגים כולל החרדים. גם אם הם אינם שותפים למסגרת או לפעילות, הם מקבלים את הגיורים בדיעבד. בהלכות גרים, כמו בהרבה דברים בחיים, יש הבדל בין 'לכתחילה' ל'דיעבד', והאבחנה הזאת מובנית בהלכה, בייחוד בהלכות גרים.
השמועות לגבי גיורים שאינם מתקבלים הם בעיקר לגבי גיורים מחו"ל או גיורים פרטיים. לכן אני חושב שזה לא יהיה נכון להושיב כדיינים אנשים שאינם נמצאים בקונצנזוס הרבני.
יכול להיות שפה ושם היה אפשר למצוא אדם אורתודוכסי שיבוא מהכיוון הדמוגרפי, ויגיד: 'יש לנו בעיה דמוגרפית, אז בואו נעשה טבילה המונית בגנגס (נהר הודי 'קדוש', ע.ל.) וקריאת ה' הוא האלוקים, וכולם יהיו יהודים".
אי אפשר להגיד שהרבנות עוצמת עיניים, ולא רואה שבמדינת ישראל כיום ישנם מאות אלפי נוכרים. הרבנות עושה כמיטב יכולתה, אבל מי שסבור שהרבנות תפתור את הבעיה הדמוגרפית טועה טעות גמורה. הרבנות לא בישלה את הצ'ולנט הזה, והיא לא תוציא את הערמונים מהאש".
הרב מבקש שנציין כי אין לו דבר וחצי דבר נגד אוכלוסיית העולים שאינה יהודית. אנשיה תורמים למדינה בכל שטחי החיים, בצבא, ברפואה ובמדע, ואפילו, כך הוא טוען, עזרו להעלות את הימין לשלטון. אך עם זאת, ריבוי הנוכרים יפגע, בסופו של דבר, בדמותה של המדינה היהודית.
להשתלב בכל התחומים בחברה
הרב ישראל רוזן גדל בתל אביב ואחר-כך עבר לירושלים. אביו, דב רוזן, היה פקיד ב'הפועל המזרחי' וכתב ספרים על הזרם הציוני-דתי והאמונות המנחות אותו.
התפיסה שצריך להגשים את חזון המדינה היהודית הלכה למעשה היא מהבית?
"כן. הלהט הדתי לאומי והאמונה בציונות הדתית בהחלט באו אתי מהבית. בכל מקרה, אבא ז"ל היה שייך לחוג האכפתי של 'הפועל המזרחי' והציונות הדתית. אמנם הוא עצמו היה פקיד ולא הלך להגשים בהתיישבות, אבל את האתגר הזה ינקנו מילדות. אני רואה בעצמי אדם מעשי, שלא רוצה להשאר בתחום התיאוריה לגבי יהדותה של המדינה. אני גם מנסה להנחיל את זה לילדיי. אם אני מצליח או לא, את זה עוד נראה".
אחד הבנים של משפחת רוזן, הרב אביה רוזן, הוא ראש המכינה הקדם צבאית החילונית בחיספין, הרב מונה בגאווה נציגות משפחתית בגרעין התורני בקרית מלאכי ושגריר נוסף בישיבת הסדר. "האכפתיות הלאומית היא אצלנו בדם" הוא אומר.
הרב מאמין שאפשר לנהל מדינת הלכה במציאות של היום?
"בוודאי. לדעתי, התפיסה הזאת היא אחת מעיקרי אמונתנו: התורה היא תורת חיים, תורה נצחית. אני מודע לכך שבציבור שאליו אני משתייך, השאיפה ואולי אף האמונה שאפשר לממש מדינה יהודית בחיים הציבוריים, קצת דעכה או נחלשה.
אני, באופן אישי, מאמין שהדבר אפשרי אבל בשני תנאים: האחד, שאנשי תורה, הלכה והשקפה ימצו את כל הקולות האפשריות כדי לראות איך לבוא לקראת המגמות הרווחות בעולם המודרני. גם בצד החברתי, כמו גיור, פמיניזם, אינדיבידואליזם וכדומה, וגם בעניינים הלכתיים, כמו שבת, כשרות ורפואה. לבדוק מה רוצים היום בעולם ולראות כמה אפשר להתקרב מבחינה הלכתית. אחרת אי אפשר. אם נחליט שאנחנו רוצים מדינה מודרנית לפי נורמות של העיירה היהודית בפולין או במרוקו, זה לא יהיה זה.
התנאי השני הוא התנסות בשטח. לדוגמא, בהתיישבות החקלאית ישנם יהודים דתיים שומרי מצוות שאמרו: 'אנחנו רוצים לקיים משק חי בשבת כאידאולוגיה, שהרבנים ימצאו לנו פיתרון', אז מצאו פתרונות! כי יהודים דתיים היו בשטח, ואמרו שהם מאמינים בתורה ועוסקים בחקלאות. או למשל היתר עיסקא, שהוא מאוד פרובלמטי בהלכה ובלעדיו אי אפשר לקיים כלכלה מודרנית. זה נבע מכך שאנשי כלכלה אמרו 'אם לא יימצא פיתרון, נצטרך לעזוב את התורה או את הכלכלה'. אבל זה כשיש אנשים בשטח. במכון צומת אנחנו עוסקים במציאת פתרונות לבתי חולים, לכוחות הביטחון או לבתי מלון, למה? כי יש מי שרוצה. אבל בתחומים כמו הצי הסוחר או קידוחי נפט, מעולם לא היה איש שומר מצוות שאמר 'תנו לי פתרונות'. אז לכאורה אין פתרונות. אם היו מציבים אתגר בפני הנוער הדתי, להוציא שני צוותים של אוניות סוחר להראות שההפלגה אפשרית מבחינת ההלכה, אין ספק שהדבר היה אפשרי. תיאורטית אפשר לכתוב אלף ואחד מחקרים. ראליה יכולה להיות רק כשיש אנשים בשטח.
אז הרב אומר: צאו, תתנסו בכל התחומים.
בדיוק. אני אומר לאדם, אם הוא כימאי ואם הוא קודח נפט, באשר הוא יהודי שומר תורה ומצוות ומאמין שהתורה היא תורת חיים, הוא צריך לראות את עצמו חייל בשירות המדינה היהודית, אבל לא במושגים של לוחם. במושגים של אכפתיות.
הגורם הציבורי הוא עצמו שיקול הלכתי, ולא רק ברמה ההשקפתית. כאשר נושא הופך להיות מבעיה פרטית לבעיה ציבורית, הוא מקבל פנים הרבה יותר מתחשבות. זה מובנה בהלכה.
רב, מהנדס ואיש תקשורת
הרב רוזן לא הסתפק בסמיכה לרבנות, אותה קיבל בישיבת 'כרם ביבנה', והלך ללמוד הנדסת אלקטרוניקה במכון לב. מי שמשך אותו ללימודים היה מקים המכון, פרופסור לב, ונטיות הלב של הרב עצמו, שרצה להתמחות בתחום הטכנולוגי-הלכתי. הרב סיים את לימודי ההנדסה במכון בהצטיינות.
במקביל הוא פנה לפעילות מעשית במסגרת המכון הטכנולוגי לבעיות הלכה בירושלים בראשות הרב הלפרין, שם עבד מספר שנים. לפני 26 שנים פרש הרב רוזן מהמכון הטכנולוגי, והקים את מכון 'צומת' באלון שבות. הוא מסרב להגיד מילה רעה על מקום עבודתו הראשון, ומסביר שהמכון לא התאים לאמונותיו: "אני פרשתי משום ששם בלמו את המוטיבציה שלי בכל הנוגע למדינה יהודית. הכרזות כמו למצות את הקולות ההלכתיות בנושאים ציבוריים לא היו מקובלות עליהם, לא כאידאולוגיה ולא כפרקטיקה. הם נטועים בעולם החרדי".
הפתרונות ההלכתיים שאתם מכינים ב"צומת" מקובלים על המכון הטכנולוגי?
"מי שמתעניין בטלפון שבת של המכון הטכנולוגי ושל מכון צומת, יפנה למאמרו של פרופ' לב, שעמד בעבר בראש המכון בירושלים, והוא ודאי אובייקטיבי. הוא כתב לפני שנים שאין ספק שמבחינה הלכתית טלפון השבת שיוצר במכון 'צומת' עדיף על פני זה שיוצר במכון הטכנולוגי, ואני מוכן להתמודד אתם גם בנושאים אחרים. אני לא יכול לעמוד בתדמיות שנבנות לפי צבע הכיפה, אבל אני מוכן להתמודד עם המכון על ההלכה ועל הפרקטיות שבכל סידורי השבת".
המבקרים של מכון צומת טוענים שאתם עוקפים איסורים הלכתיים גם בתחום משק הבית הפרטי, בעניינים הקשורים לנוחות.
המוטיבציה הבסיסית הראשונית הייתה לעסוק בצרכי ציבור הממלכתיים הלאומיים: משטרה, צבא, מכבי אש ובתי חולים. זה הביא להתעניינות של אנשים בשטח בנושאים שהם לאו דווקא לאומיים אלא מגזריים וכלכליים, כמו בית מלון. אפשר להגיד 'שמנהלי בתי מלון לא יפעילו מלון בשבת', אבל אנחנו סבורים שיהודים שומרי תורה ומצוות צריכים לעבוד בכל תחום, ולהוכיח שניתן להפעיל בית מלון בשבת. אז צריכים להשתמש במעלית אוטומטית וסידורי שבת שלעיתים נראים כמו התחכמויות. מכאן, בעצם, הגענו לחיים הפרטיים, וכאן אני מסתמך על אמירות מפרשות ששמעתי מהרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שנועצתי בו רבות. הוא אמר לא פעם ש'עונג שבת' היא מצווה מדברי נביאים: "וקראת לשבת עונג" ואם מתרגלים לרמת חיים מסוימת כל השבוע, אי אפשר שדווקא שבת יהיה יום של טירחה. אז המבקרים אומרים: 'מדיח הכלים, המעלית, זה לא 'שבתי'. הסבתות שלנו הסתדרו בלי זה'. נכון, אבל להן כל השבוע לא הייתה הנוחות הזו. אני לא יכול השקפתית, חינוכית ואפילו הלכתית שהשבת תהיה יום של מצוקה.
אם, למשל, מישהו ימציא מכונית עם טייס אוטומטי, אז יגידו: מה ההבדל בין מעלית שנוסעת אנכית ומכונית שנוסעת אופקית? נכון, אין הבדל, ואם זה יהיה מותר על פי ההלכה אנחנו לא נהסס לתת את ידנו לפיתוח פתרונות הלכתיים לשימוש במכונית הזו בשבת, ובלבד שנקבל את ברכת הפוסקים, שאתם אנחנו מתייעצים כל פעם לפני שאנו בונים מוצר.
הרב מופיע מפעם לפעם בתכנית "פוליטיקה" בערוץ 1, ומשתלב שם די טוב.
זו מחמאה?
השאלה היא אם ההשתלבות בתקשורת היא חלק מתפיסת העולם הכוללת שלך.
אני מאמין שאותן עמדות שאני מביע בענייני ציבור ב'שבת בשבתו' או במאמרים ב'הצופה' ו'הארץ' הן לא סתם פובליציסטיקה אלא פובליצסטיקה תורנית, ואני מאמין שלתורה יש מה לומר גם בתחום ההשקפתי-פוליטי.
אנשים אומרים לי: 'מה אתה הולך לתכנית 'פוליטיקה' זו במה מבוזה, ובכלל הטלויזיה היא מכשיר טמא והתקשורת כולה היא עוינת'. אני לא מקבל את זה. אני חושב שזו זירת התמודדות, ואנחנו צריכים לא רק להיענות ולהופיע אלא אפילו ליזום. אסור להפקיר את הזירה הזאת.
מצד שני, אני סבור שהמירוץ של שומרי המצוות להשתלב בתקשורת, בעיקר המצולמת, בסוף גובה מחיר של חילון. אפשר לבוא ולומר: בוא נעשה תקשורת אלטרנטיבית, אבל לא בזה מדובר. חלק גדול מסרטי 'מעלה' מטפלים אולי בנושאים אמיתיים, אבל מחצינים פקפוקים והרהורים. אני לא הייתי מאמץ את הסיסמה 'להשתלב בתקשורת' כסיסמה שהיא נר לרגלי".
"אני בחרתי להיות בורסקי"
אתם התחלתם את עלוני בתי הכנסת כשהוצאתם את 'שבת בשבתו'. אתה כותב שם פובליציסטיקה ולא דברי תורה ממש.
שוב, זו פובליציסטיקה מתוך השקפה תורנית. לדעתי, זה מחליף את הדרשנות הקלאסית שהיתה בבתי הכנסת, שם היו מדברים על הבעיות האקטואליות ומתבלים בדברי תורה.
ומה דעתך על המספר הרב של העלונים שקיים היום, שלפעמים אנשים מעיינים בהם במקום להתפלל.
תראי, יש אנשים שאלו דברי התורה היחידים שהם נחשפים להם במהלך השבוע. מישהו גם אמר לי שזה ממעט את הדיבורים בתפילה, ושככל שיש בבית כנסת יותר עלונים מדברים בו פחות, אז זה מנחם אותי מעט. אבל בתחום הזה יש לי לא מעט הרהורים, במיוחד לגבי הפרסומות, שבלעדיהן אי אפשר להדפיס עלון כזה.
לסיום, הרב לא היה מעדיף לעסוק יותר בכתיבה תורנית מאשר בכל הדברים האחרים?
אני מודה שיש מחיר אישי, שאני משלם במודע, בהתעסקות בפובליציסטיקה ובעניינים של מכון צומת. חלק גדול מזה מצריך להיות בשטח, ולא באיזו קתדרה. אני מאמין בזה, ואומר משהו ששמעתי מרבי ומורי הרב גולדוויכט זצ"ל מישיבת כרם ביבנה: "אי אפשר לעולם בלא בשמא ובלא בורסקי. אשרי מי שאומנותו בושם ואוי למי שאומנותו בורסקי". לעסוק בבשמים זה נעים, יש ריחות טובים, ובורסקי (עיבוד עורות, ע.ל.) עוסק רק בריחות מסריחים. אבל מה יותר חשוב לעולם, בושם או בורסקי? בלי ספק הבורסקי חשוב יותר לעולם. אני בחרתי במודע להיות בורסקי.
אדם צריך לחשוב מה הוא תורם לעולם. קיבלתי מבית אבא שאדם צריך לתרום לחברה, מה שלפעמים יהפוך אותו לבורסקי. מעטים ישבו בהיכל השן והצליחו לבשם את העולם, אלו היו אנשים כדוגמת ה"חזון איש" והגר"א, שלא שימשו ברבנות כלל ובכל זאת היתה להם השפעה.
תחומין: דילמה בין נשים ורבנים
ספרי תחומין, ראשי תיבות "תורה חברה ומדינה" יוצאים בהוצאת מכון 'צומת'. ב-26 שנות קיומו של המכון יצאו לאור 22 כרכי תחומין, הכוללים מאמרים הלכתיים בעיקר בנושאים חדשניים. ספרי תחומין הפכו להיות חלק בלתי נפרד מן השיח ההלכתי במגזר הציוני-דתי, וגם בקרב רבנים לא מעטים המשתייכים לציבור החרדי.
פירסמתם גם מאמרים הלכתיים שנשים כתבו.
תראי, אין נוסחה באשר לאישיותו של הכותב. הדפסנו שלושה או ארבעה מאמרים של נשים במשך השנים. היו חילוקי דעות בתוך המערכת על עצם הרעיון הזה, ולא בגלל שאנשי המערכת חלוקים בדעתם אם אשה מסוגלת וראויה לכתוב. הבעיה היא תדמיתית. אנחנו מודים שאצל ציבורים מסוימים, חלקם אפילו דתיים לאומיים, במה שבה אישה כותבת דברי תורה אינה נחשבת. בנושא זה קיבלנו גם ביקורת מהרבנים הראשיים לשעבר, הרב שפירא והרב אליהו, וגם מהרב בקשי דורון, כולם כותבים בתחומין. הם לא העירו על כך מעצמם אבל כשבאנו לבקש מאמרים נוספים לכרך הבא, מישהו מאנשי החצר אמר כבדרך אגב: 'תיראו, הרב לא כל כך אוהב את זה'.
זה יגרום לכם לא לקבל יותר מאמרי נשים?
זו דילמה, ואני מוכן לשאול את קוראי העיתון אם, במידה ויעמידו אותי בפני ברירה של מאמר פרי עטה של אישה מול מאמר מהרב בקשי דורון, צריך או לא להיכנע כביכול לתכתיבים על בסיס השקפתי. השאלה היא אם צריך ללכת עם האמת שלנו עד הסוף, או לומר שהנושא שנוי במחלוקת שאנחנו לא רוצים להיות מעורבים בה.
הנושא הזה שרוי בויכוח פנימי בתוך הציבור הדתי-לאומי היום. אני רוצה שהרבנים שפירא ואליהו ירגישו שתחומין זו הבמה שלהם.
לרבנים רפורמיים, אומר הרב, לא תינתן במה בתחומין. הגבולות לפרסום הם ברורים.
בשלושת המפעלים האלו וברבים אחרים עוברת כחוט השני אידאולוגיה רחבה ומורכבת, שמקורה באדם אחד, שנושא על כתפיו חזון של מדינה יהודית מודרנית שניצני הופעתה, מבחינתו, כבר מתדפקים על הדלת.
מגיירים על פי ההלכה
את המהנדס הרב ישראל רוזן פגשנו כשסיים את מלאכתו בבית הדין לגיור בירושלים, שם הוא מכהן יום בשבוע כדיין גיור. בתי הדין המיוחדים לגיור קמו בעקבות הצעה של אנשי מכון 'צומת', לאחר שנתבקשו על ידי הרבנות הראשית לבחון את מצב הגיורים בארץ:
"בתקופת גלי העליה הגדולים בשנות השמונים והתשעים החל נושא הגיור להיות רלוונטי יותר מבעבר, בשל העולים הרבים מחבר העמים ואתיופיה. עולם הרבנות לא עמד מנגד. הרב בקשי דורון ביקש ממני לבדוק את הנושא, והתברר שבתי דין רגילים כמעט ואינם מגיירים, בגלל השקפות עולם חרדיות והסטוריה של חשדנות כלפי גרים. למדנו את העניין, והגשנו הצעה להקמת בתי דין מיוחדים לגיור, שהדיינים בהם יהיו רבנים שגשיתם כלפי המתגיירים תהיה חיובית. התנאי היה שלבית דין כזה יכולים להגיע רק אנשים שלמדו באולפנים המיוחדים לגיור. העניין קיבל תנופה גדולה והפך להיות ממוסד. בקיצור, הוקמה מערכת שבה יכול כל אזרח ישראלי שעלה מכוח חוק השבות להתגייר בגיור אורתודוכסי, שבמסגרתו אנחנו מנסים למצות את מירב האפשרויות להקל מבחינה הלכתית. חשוב לי להדגיש שהמתגיירים אינם מקבלים טובות הנאה כתוצאה מן הגיור, ולכן אנו מגיירים רק מי שהוא כבר אזרח ישראלי. המצב היום הוא שמי שאינו יהודי לא מרגיש דחוי בחברה הישראלית, וזה מקל עלינו, כי מי שכבר בא אלינו מגיע מתוך כנות ורצון אמיתי".
ביום בו נפגשנו גייר הרב רוזן שמונה עשר איש מקרב עולי אתיופיה. הוא מספר לי על כך ומבט של קור רוח נסוך על פניו: "שמונה עשרה נפשות הצטרפו היו לעם ישראל", הוא אומר.
מכון "צומת" טיפל שש שנים בנושא הגיורים עבור הרבנות הראשית, עד שלפני שנה וחצי הפך הנושא להיות כפוף להנהלת בתי הדין הרבניים. הרב מכיר היטב את נתוני הגיור השנתיים:
"כיום מתגיירים כ- 4000 איש בשנה, כמחציתם עולים מאתיופיה שמבחינה מעשית ומבחינת המוטיבציה הם סיפור אחר לגמרי. ההתעניינות הציבורית העיקרית היא לא בהם אלא בעולי חבר העמים, והיום אף ביוצאי ארגנטינה וארצות אחרות.
"לגביי אוכלוסיית יוצאי חבר העמים יש בעיה קשה של תודעה. כיום יש 2000 מתגיירים מתוכם בשנה, ויכלו להיות הרבה יותר, אולי אפילו פי 5. אבל כפי שהמצב כרגע אין גוף ציבורי בישראל שמעודד או אפילו מביא לידיעת טעוני הגיור שקיימים מסלולים כאלו. אלו ששפר עליהם גורלם, אותם 'מרינה' ו'גרישה' שבאו להתגייר, יכלו להביא עימם עוד שלושה או ארבעה כמוהם".
משרד הקליטה מתנער מאחריות
מי אחראי ליידע את הציבור?
משרד הקליטה צריך היה להיות הגורם שיעודד את העניין. אני אומר את זה בביקורת, למרות שבראש המשרד עומד אדם שאינו רק חובש כיפה, אלא גם שכני ליישוב ולבית הכנסת. הוא לא חושב שתפקידו של משרד הקליטה לעודד גיורים. אני לא אומר שזה רק בידו, אבל לרבנות, על כל שלוחותיה, אסור לעודד גיור. מיסיון הוא דבר פסול, ובמקורות ישנם ביטויים של קללה כלפי מי שמפתים אנשים להתגייר.
יש בעצם כיום חוגים שאינם מקבלים את הגיורים, בטענה שהם גיורי בזק, וגם כאלה שטוענים שקצב הגיורים אינו מהיר מספיק.
המסגרת שקיימת כיום היא אורתודוכסית, ותוצאותיה מקובלות על כל החוגים כולל החרדים. גם אם הם אינם שותפים למסגרת או לפעילות, הם מקבלים את הגיורים בדיעבד. בהלכות גרים, כמו בהרבה דברים בחיים, יש הבדל בין 'לכתחילה' ל'דיעבד', והאבחנה הזאת מובנית בהלכה, בייחוד בהלכות גרים.
השמועות לגבי גיורים שאינם מתקבלים הם בעיקר לגבי גיורים מחו"ל או גיורים פרטיים. לכן אני חושב שזה לא יהיה נכון להושיב כדיינים אנשים שאינם נמצאים בקונצנזוס הרבני.
יכול להיות שפה ושם היה אפשר למצוא אדם אורתודוכסי שיבוא מהכיוון הדמוגרפי, ויגיד: 'יש לנו בעיה דמוגרפית, אז בואו נעשה טבילה המונית בגנגס (נהר הודי 'קדוש', ע.ל.) וקריאת ה' הוא האלוקים, וכולם יהיו יהודים".
אי אפשר להגיד שהרבנות עוצמת עיניים, ולא רואה שבמדינת ישראל כיום ישנם מאות אלפי נוכרים. הרבנות עושה כמיטב יכולתה, אבל מי שסבור שהרבנות תפתור את הבעיה הדמוגרפית טועה טעות גמורה. הרבנות לא בישלה את הצ'ולנט הזה, והיא לא תוציא את הערמונים מהאש".
הרב מבקש שנציין כי אין לו דבר וחצי דבר נגד אוכלוסיית העולים שאינה יהודית. אנשיה תורמים למדינה בכל שטחי החיים, בצבא, ברפואה ובמדע, ואפילו, כך הוא טוען, עזרו להעלות את הימין לשלטון. אך עם זאת, ריבוי הנוכרים יפגע, בסופו של דבר, בדמותה של המדינה היהודית.
להשתלב בכל התחומים בחברה
הרב ישראל רוזן גדל בתל אביב ואחר-כך עבר לירושלים. אביו, דב רוזן, היה פקיד ב'הפועל המזרחי' וכתב ספרים על הזרם הציוני-דתי והאמונות המנחות אותו.
התפיסה שצריך להגשים את חזון המדינה היהודית הלכה למעשה היא מהבית?
"כן. הלהט הדתי לאומי והאמונה בציונות הדתית בהחלט באו אתי מהבית. בכל מקרה, אבא ז"ל היה שייך לחוג האכפתי של 'הפועל המזרחי' והציונות הדתית. אמנם הוא עצמו היה פקיד ולא הלך להגשים בהתיישבות, אבל את האתגר הזה ינקנו מילדות. אני רואה בעצמי אדם מעשי, שלא רוצה להשאר בתחום התיאוריה לגבי יהדותה של המדינה. אני גם מנסה להנחיל את זה לילדיי. אם אני מצליח או לא, את זה עוד נראה".
אחד הבנים של משפחת רוזן, הרב אביה רוזן, הוא ראש המכינה הקדם צבאית החילונית בחיספין, הרב מונה בגאווה נציגות משפחתית בגרעין התורני בקרית מלאכי ושגריר נוסף בישיבת הסדר. "האכפתיות הלאומית היא אצלנו בדם" הוא אומר.
הרב מאמין שאפשר לנהל מדינת הלכה במציאות של היום?
"בוודאי. לדעתי, התפיסה הזאת היא אחת מעיקרי אמונתנו: התורה היא תורת חיים, תורה נצחית. אני מודע לכך שבציבור שאליו אני משתייך, השאיפה ואולי אף האמונה שאפשר לממש מדינה יהודית בחיים הציבוריים, קצת דעכה או נחלשה.
אני, באופן אישי, מאמין שהדבר אפשרי אבל בשני תנאים: האחד, שאנשי תורה, הלכה והשקפה ימצו את כל הקולות האפשריות כדי לראות איך לבוא לקראת המגמות הרווחות בעולם המודרני. גם בצד החברתי, כמו גיור, פמיניזם, אינדיבידואליזם וכדומה, וגם בעניינים הלכתיים, כמו שבת, כשרות ורפואה. לבדוק מה רוצים היום בעולם ולראות כמה אפשר להתקרב מבחינה הלכתית. אחרת אי אפשר. אם נחליט שאנחנו רוצים מדינה מודרנית לפי נורמות של העיירה היהודית בפולין או במרוקו, זה לא יהיה זה.
התנאי השני הוא התנסות בשטח. לדוגמא, בהתיישבות החקלאית ישנם יהודים דתיים שומרי מצוות שאמרו: 'אנחנו רוצים לקיים משק חי בשבת כאידאולוגיה, שהרבנים ימצאו לנו פיתרון', אז מצאו פתרונות! כי יהודים דתיים היו בשטח, ואמרו שהם מאמינים בתורה ועוסקים בחקלאות. או למשל היתר עיסקא, שהוא מאוד פרובלמטי בהלכה ובלעדיו אי אפשר לקיים כלכלה מודרנית. זה נבע מכך שאנשי כלכלה אמרו 'אם לא יימצא פיתרון, נצטרך לעזוב את התורה או את הכלכלה'. אבל זה כשיש אנשים בשטח. במכון צומת אנחנו עוסקים במציאת פתרונות לבתי חולים, לכוחות הביטחון או לבתי מלון, למה? כי יש מי שרוצה. אבל בתחומים כמו הצי הסוחר או קידוחי נפט, מעולם לא היה איש שומר מצוות שאמר 'תנו לי פתרונות'. אז לכאורה אין פתרונות. אם היו מציבים אתגר בפני הנוער הדתי, להוציא שני צוותים של אוניות סוחר להראות שההפלגה אפשרית מבחינת ההלכה, אין ספק שהדבר היה אפשרי. תיאורטית אפשר לכתוב אלף ואחד מחקרים. ראליה יכולה להיות רק כשיש אנשים בשטח.
אז הרב אומר: צאו, תתנסו בכל התחומים.
בדיוק. אני אומר לאדם, אם הוא כימאי ואם הוא קודח נפט, באשר הוא יהודי שומר תורה ומצוות ומאמין שהתורה היא תורת חיים, הוא צריך לראות את עצמו חייל בשירות המדינה היהודית, אבל לא במושגים של לוחם. במושגים של אכפתיות.
הגורם הציבורי הוא עצמו שיקול הלכתי, ולא רק ברמה ההשקפתית. כאשר נושא הופך להיות מבעיה פרטית לבעיה ציבורית, הוא מקבל פנים הרבה יותר מתחשבות. זה מובנה בהלכה.
רב, מהנדס ואיש תקשורת
הרב רוזן לא הסתפק בסמיכה לרבנות, אותה קיבל בישיבת 'כרם ביבנה', והלך ללמוד הנדסת אלקטרוניקה במכון לב. מי שמשך אותו ללימודים היה מקים המכון, פרופסור לב, ונטיות הלב של הרב עצמו, שרצה להתמחות בתחום הטכנולוגי-הלכתי. הרב סיים את לימודי ההנדסה במכון בהצטיינות.
במקביל הוא פנה לפעילות מעשית במסגרת המכון הטכנולוגי לבעיות הלכה בירושלים בראשות הרב הלפרין, שם עבד מספר שנים. לפני 26 שנים פרש הרב רוזן מהמכון הטכנולוגי, והקים את מכון 'צומת' באלון שבות. הוא מסרב להגיד מילה רעה על מקום עבודתו הראשון, ומסביר שהמכון לא התאים לאמונותיו: "אני פרשתי משום ששם בלמו את המוטיבציה שלי בכל הנוגע למדינה יהודית. הכרזות כמו למצות את הקולות ההלכתיות בנושאים ציבוריים לא היו מקובלות עליהם, לא כאידאולוגיה ולא כפרקטיקה. הם נטועים בעולם החרדי".
הפתרונות ההלכתיים שאתם מכינים ב"צומת" מקובלים על המכון הטכנולוגי?
"מי שמתעניין בטלפון שבת של המכון הטכנולוגי ושל מכון צומת, יפנה למאמרו של פרופ' לב, שעמד בעבר בראש המכון בירושלים, והוא ודאי אובייקטיבי. הוא כתב לפני שנים שאין ספק שמבחינה הלכתית טלפון השבת שיוצר במכון 'צומת' עדיף על פני זה שיוצר במכון הטכנולוגי, ואני מוכן להתמודד אתם גם בנושאים אחרים. אני לא יכול לעמוד בתדמיות שנבנות לפי צבע הכיפה, אבל אני מוכן להתמודד עם המכון על ההלכה ועל הפרקטיות שבכל סידורי השבת".
המבקרים של מכון צומת טוענים שאתם עוקפים איסורים הלכתיים גם בתחום משק הבית הפרטי, בעניינים הקשורים לנוחות.
המוטיבציה הבסיסית הראשונית הייתה לעסוק בצרכי ציבור הממלכתיים הלאומיים: משטרה, צבא, מכבי אש ובתי חולים. זה הביא להתעניינות של אנשים בשטח בנושאים שהם לאו דווקא לאומיים אלא מגזריים וכלכליים, כמו בית מלון. אפשר להגיד 'שמנהלי בתי מלון לא יפעילו מלון בשבת', אבל אנחנו סבורים שיהודים שומרי תורה ומצוות צריכים לעבוד בכל תחום, ולהוכיח שניתן להפעיל בית מלון בשבת. אז צריכים להשתמש במעלית אוטומטית וסידורי שבת שלעיתים נראים כמו התחכמויות. מכאן, בעצם, הגענו לחיים הפרטיים, וכאן אני מסתמך על אמירות מפרשות ששמעתי מהרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שנועצתי בו רבות. הוא אמר לא פעם ש'עונג שבת' היא מצווה מדברי נביאים: "וקראת לשבת עונג" ואם מתרגלים לרמת חיים מסוימת כל השבוע, אי אפשר שדווקא שבת יהיה יום של טירחה. אז המבקרים אומרים: 'מדיח הכלים, המעלית, זה לא 'שבתי'. הסבתות שלנו הסתדרו בלי זה'. נכון, אבל להן כל השבוע לא הייתה הנוחות הזו. אני לא יכול השקפתית, חינוכית ואפילו הלכתית שהשבת תהיה יום של מצוקה.
אם, למשל, מישהו ימציא מכונית עם טייס אוטומטי, אז יגידו: מה ההבדל בין מעלית שנוסעת אנכית ומכונית שנוסעת אופקית? נכון, אין הבדל, ואם זה יהיה מותר על פי ההלכה אנחנו לא נהסס לתת את ידנו לפיתוח פתרונות הלכתיים לשימוש במכונית הזו בשבת, ובלבד שנקבל את ברכת הפוסקים, שאתם אנחנו מתייעצים כל פעם לפני שאנו בונים מוצר.
הרב מופיע מפעם לפעם בתכנית "פוליטיקה" בערוץ 1, ומשתלב שם די טוב.
זו מחמאה?
השאלה היא אם ההשתלבות בתקשורת היא חלק מתפיסת העולם הכוללת שלך.
אני מאמין שאותן עמדות שאני מביע בענייני ציבור ב'שבת בשבתו' או במאמרים ב'הצופה' ו'הארץ' הן לא סתם פובליציסטיקה אלא פובליצסטיקה תורנית, ואני מאמין שלתורה יש מה לומר גם בתחום ההשקפתי-פוליטי.
אנשים אומרים לי: 'מה אתה הולך לתכנית 'פוליטיקה' זו במה מבוזה, ובכלל הטלויזיה היא מכשיר טמא והתקשורת כולה היא עוינת'. אני לא מקבל את זה. אני חושב שזו זירת התמודדות, ואנחנו צריכים לא רק להיענות ולהופיע אלא אפילו ליזום. אסור להפקיר את הזירה הזאת.
מצד שני, אני סבור שהמירוץ של שומרי המצוות להשתלב בתקשורת, בעיקר המצולמת, בסוף גובה מחיר של חילון. אפשר לבוא ולומר: בוא נעשה תקשורת אלטרנטיבית, אבל לא בזה מדובר. חלק גדול מסרטי 'מעלה' מטפלים אולי בנושאים אמיתיים, אבל מחצינים פקפוקים והרהורים. אני לא הייתי מאמץ את הסיסמה 'להשתלב בתקשורת' כסיסמה שהיא נר לרגלי".
"אני בחרתי להיות בורסקי"
אתם התחלתם את עלוני בתי הכנסת כשהוצאתם את 'שבת בשבתו'. אתה כותב שם פובליציסטיקה ולא דברי תורה ממש.
שוב, זו פובליציסטיקה מתוך השקפה תורנית. לדעתי, זה מחליף את הדרשנות הקלאסית שהיתה בבתי הכנסת, שם היו מדברים על הבעיות האקטואליות ומתבלים בדברי תורה.
ומה דעתך על המספר הרב של העלונים שקיים היום, שלפעמים אנשים מעיינים בהם במקום להתפלל.
תראי, יש אנשים שאלו דברי התורה היחידים שהם נחשפים להם במהלך השבוע. מישהו גם אמר לי שזה ממעט את הדיבורים בתפילה, ושככל שיש בבית כנסת יותר עלונים מדברים בו פחות, אז זה מנחם אותי מעט. אבל בתחום הזה יש לי לא מעט הרהורים, במיוחד לגבי הפרסומות, שבלעדיהן אי אפשר להדפיס עלון כזה.
לסיום, הרב לא היה מעדיף לעסוק יותר בכתיבה תורנית מאשר בכל הדברים האחרים?
אני מודה שיש מחיר אישי, שאני משלם במודע, בהתעסקות בפובליציסטיקה ובעניינים של מכון צומת. חלק גדול מזה מצריך להיות בשטח, ולא באיזו קתדרה. אני מאמין בזה, ואומר משהו ששמעתי מרבי ומורי הרב גולדוויכט זצ"ל מישיבת כרם ביבנה: "אי אפשר לעולם בלא בשמא ובלא בורסקי. אשרי מי שאומנותו בושם ואוי למי שאומנותו בורסקי". לעסוק בבשמים זה נעים, יש ריחות טובים, ובורסקי (עיבוד עורות, ע.ל.) עוסק רק בריחות מסריחים. אבל מה יותר חשוב לעולם, בושם או בורסקי? בלי ספק הבורסקי חשוב יותר לעולם. אני בחרתי במודע להיות בורסקי.
אדם צריך לחשוב מה הוא תורם לעולם. קיבלתי מבית אבא שאדם צריך לתרום לחברה, מה שלפעמים יהפוך אותו לבורסקי. מעטים ישבו בהיכל השן והצליחו לבשם את העולם, אלו היו אנשים כדוגמת ה"חזון איש" והגר"א, שלא שימשו ברבנות כלל ובכל זאת היתה להם השפעה.
תחומין: דילמה בין נשים ורבנים
ספרי תחומין, ראשי תיבות "תורה חברה ומדינה" יוצאים בהוצאת מכון 'צומת'. ב-26 שנות קיומו של המכון יצאו לאור 22 כרכי תחומין, הכוללים מאמרים הלכתיים בעיקר בנושאים חדשניים. ספרי תחומין הפכו להיות חלק בלתי נפרד מן השיח ההלכתי במגזר הציוני-דתי, וגם בקרב רבנים לא מעטים המשתייכים לציבור החרדי.
פירסמתם גם מאמרים הלכתיים שנשים כתבו.
תראי, אין נוסחה באשר לאישיותו של הכותב. הדפסנו שלושה או ארבעה מאמרים של נשים במשך השנים. היו חילוקי דעות בתוך המערכת על עצם הרעיון הזה, ולא בגלל שאנשי המערכת חלוקים בדעתם אם אשה מסוגלת וראויה לכתוב. הבעיה היא תדמיתית. אנחנו מודים שאצל ציבורים מסוימים, חלקם אפילו דתיים לאומיים, במה שבה אישה כותבת דברי תורה אינה נחשבת. בנושא זה קיבלנו גם ביקורת מהרבנים הראשיים לשעבר, הרב שפירא והרב אליהו, וגם מהרב בקשי דורון, כולם כותבים בתחומין. הם לא העירו על כך מעצמם אבל כשבאנו לבקש מאמרים נוספים לכרך הבא, מישהו מאנשי החצר אמר כבדרך אגב: 'תיראו, הרב לא כל כך אוהב את זה'.
זה יגרום לכם לא לקבל יותר מאמרי נשים?
זו דילמה, ואני מוכן לשאול את קוראי העיתון אם, במידה ויעמידו אותי בפני ברירה של מאמר פרי עטה של אישה מול מאמר מהרב בקשי דורון, צריך או לא להיכנע כביכול לתכתיבים על בסיס השקפתי. השאלה היא אם צריך ללכת עם האמת שלנו עד הסוף, או לומר שהנושא שנוי במחלוקת שאנחנו לא רוצים להיות מעורבים בה.
הנושא הזה שרוי בויכוח פנימי בתוך הציבור הדתי-לאומי היום. אני רוצה שהרבנים שפירא ואליהו ירגישו שתחומין זו הבמה שלהם.
לרבנים רפורמיים, אומר הרב, לא תינתן במה בתחומין. הגבולות לפרסום הם ברורים.