את הקרדיט על הסחרור הנוכחי שאליו נקלעה המערכת הפוליטית בישראל יש לזקוף לחובתו של עמרם מצנע.
האלוף במיל' מצנע לא זכור כמי שרשם פרקים מבצעיים מזהירים במיוחד בתולדות צה"ל. גם מנהיגותו כראש העיר חיפה לא הטביעה חותם של ממש על המערכת הארצית. מה שעושה אותו למועמד המוביל בעיני מרבית מתפקדי העבודה זו תדמיתו כשמאלן קלאסי - בניגוד לפואד, קונפורמיסטי למחנה וחדש - בניגוד לרמון. מצנע ממשיך לדבוק בעמדה השמאלנית המיושנת, הדוגלת ב'עשיית שלום' עם ההנהגה הפלשתינית נגועת הטרור, ועמדתו הארכאית הזאת היא כשמן בעצמותיהם של חסידי אוסלו השוטים.
מצנע ותומכיו (לא ברור מי מוביל את מי) זיהו בזמן הנכון את תחושת חוסר הנחת באגף השמאלי הגדול של מפלגת העבודה. חוסר נחת מהשותפות בממשלת האחדות, ולא פחות מזה חוסר נחת ממנהיגותו של בנימין בן-אליעזר. פואד, היו"ר שנבחר לפני כשנה, נתפס כבן חורג. לא ממש בשר מבשרה של המפלגה. עמדותיו לא מספיק שמאלניות, אינו רהוט בדיבורו, לא משכנע בהופעותיו, ואולי גם לא מהעדה הנכונה. ובעיקר: לא ממריא בסקרים מול שרון ונתניהו. הם היו מוכנים אולי לקבל בהנהגה בן חורג מנצח. בן חורג מפסיד זה כבר יותר מדי.
עוד לא הספיק מצנע להשמיע באופן מסודר את קריאת התגר שלו, וכבר חוגת הסקרים המשוגעת היטלטלה במרץ לעברו. מועמדות מצנע הוכיחה עד כמה התמיכה בבן-אליעזר רופפת. חיים רמון ראה וקיבל תאבון. שני המועמדים השמאלנים הכניסו תסיסה במפלגה, החזירו צבע ללחיי הפעילים, ועשו קולות כאילו העבודה בראשותם תהיה אלטרנטיבה שלטונית ממשית לליכוד. בשלב הזה הבין בן-אליעזר שיפסיד את ראשות המפלגה אם לא יתבדל מייד משרון ויצא מממשלת האחדות. בקיצור, הלחץ שהפעיל השמאל הקיצוני על פואד הוא המפרק האמיתי של ממשלת האחדות, על אפם וחמתם של שלושת העומדים בראשה שרון פרס ובן-אליעזר.
השמאל הקיצוני הוא מפרק ממשלת האחדות, כמו שגם סרב מלכתחילה להיות שותף לה. תרבות האחדות הלאומית זרה לחברי מפלגת העבודה ה'אוטנטיים', נושאי מורשת "בלי מק"י ובלי חירות", אלו שחיים בתחושה שהמדינה היא רכושם הפרטי, ואחרים הנבחרים לשלוט בה למעשה גונבים אותה מידיהם. מאז המעידה החד-פעמית ערב מלחמת ששת הימים, הם מעולם לא מצאו לנכון להזמין את הימין לממשלה בראשותם, כשהייתה בידם האופציה להרכיב ממשלת שמאל. הם מעולם לא חשבו, כמו הליכוד, לוותר על היצמדות לפרוגרמה הפוליטית שלהם למען ההסכמה הלאומית. ישיבה בממשלה בראשות הליכוד נתפסת בעיניהם כהשפלה. הם מעדיפים את המדבר האופוזיציוני.
שרון נדחף להקמת ממשלת אחדות מתוך כישלונו הקודם לנהל מלחמה על אפה וחמתה של אופוזיציית השמאל חסרת האחריות. למוד ניסיון ממלחמת לבנון, ידע שרון שאין לו שום סיכוי לנהל מלחמה מול הפלשתינים, כשבעורף סיסמאות מבית מדרשה של 'גוש שלום' נישאות על שלטי הפגנות ענק שמארגנת מפלגת העבודה. מאותה סיבה לא נכון היה גם כעת לנסות להקים ממשלת ימין צרה, וגם את זה שרון יודע היטב. הוא לא עשה ניסיון אמיתי להגיע להבנה עם ליברמן. מניעיו לדחות את הבחירות ולהקים ממשלת ימין היו פוליטיים-צרים: לדחות את העימות עם נתניהו בתקווה לשחוק את התמיכה בו, ולרצות את ש"ס, שגם היא חושבת בעיקר על עצמה ומעונינת לדחות את השחיקה הצפויה בכוחה. שרון נתן להבין שאין לו כוונה לשנות את מדיניותו, המבוססת על הבנות עם אדריכל אוסלו שמעון פרס.
לפיכך, התלונות של חברי המפד"ל על הסרבנות של אביגדור ליברמן אינן במקומן. אין גם מקום לאמירות מזיקות של האשמה עצמית מצד המתנחלים, כמו זו שצוטטה בידיעות אחרונות מפי פנחס ולרשטיין. מה שבאמת מזיק אלו ההצהרות הרופסות והמיותרות הללו, המצטרפות למתקפת ההלקאה-העצמית בעקבות אירועי חוות גלעד. את ממשלת האחדות פרק פואד, לא הימין. אופציית ממשלת הימין לא הוקמה בגלל ששרון העדיף ללכת לבחירות, וטוב שכך.
מה שדרוש כעת באמת לישראל הוא ניצחון ברור של המחנה הלאומי בבחירות. ניצחון שיבטא את התנערות הרוב המפוכח בישראל ממורשת אוסלו, ואת החתירה לניצחון חד-משמעי במלחמה מול הפלשתינים.
ממשלת ימין שתקום לאחר ניצחון ברור בבחירות, יהיה לה המנדט הדרוש להכריע את הרשות הפלשתינית, אם תסכים לכך מפלגת העבודה ואם לא. צעדים צבאיים שיינקטו אז לא יהיו שונים מהותית מאלו שנקטה ממשלת שרון-פרס-פואד, והשמאל יתקשה להוקיע אותם, למרות שאין ספק שינסה ושיהיו גורמים מרכזיים בתקשורת שיירתמו לעזרתו. מפלגת העבודה תוזמן אולי להצטרף לממשלה, אבל בראשות מצנע יש להניח שתעדיף להישאר באופוזיציה, וטוב שכך.
איפה המורל?
מיום שעמדתי על דעתי הענייה (זה קרה כשעוד הייתי מדריך בבני-עקיבא), מנקרת בי השאלה על מה ולמה ראו חכמי התנועה לנכון לטפח את הפעילות הכמו-מוזיקלית המכונה 'מורל'. עומדת לה קבוצת חניכים, משבט 'ניצנים' או 'הרואה', ובגרון ניחר שרה ומכריזה על מעלותיה המופלאות, ועל מגרעות הקבוצות המקבילות. אנחנו אימפריה וכל השאר טרגדיה. בניצוחו של המדריך נקראים הדרדקים להכריז כי כל אחד ואחד מקבוצתם הוא 'שאקל' או 'גזעי' או 'קול', או מחמאה אחרת לה הוא זכאי מעצם השתייכותו לקבוצה. לעומת זאת חברי השבטים האחרים, מכוח השתייכותם השבטית, הם 'יורמים', 'לפלפים' וכדומה דור דור והגדרותיו, דור דור ומגרעותיו.
לא חכמה יתרה, לא טעם טוב, לא אהבת הזולת. ולהיפך צרחנות וצווחנות, גאווה וחיצוניות, שטותניקיות ושטחיות. ומילא אם החבר'ה היו נלהבים לעשות זאת מעצמם, אבל מדוע המדריך או המדריכה צריכים לעודד את זה? ומדוע הנהלת הסניף והנהלת התנועה מעניקים על כך פרסים?
אני מבין ששירה משותפת מגבשת ומכניסה התלהבות בקבוצה. אני לא מצפה רק לשירים רציניים, אפשר גם להיות קלילים לפעמים. אבל למה להשוויץ ולמה להשמיץ?
ניצלתי את הראיון שקיימה כתבתנו השבוע עם מזכ"ל התנועה (ראו בגיליון זה) וביקשתי את התייחסותו.
וזו תשובת המזכ"ל איתן מור-יוסף: אני מרגיש שזה חלק מהמשחק של הנוער, וזה משחק יפה ולא גאוותני ושחצני. זה מתקבל אחרת אם רואים זאת בצד הנערי, היפה והשמח. אני אכן מתנגד לאמירת 'בוז'. זה לא ראוי.
מעבר לכך, אפשר להסתכל על כיוון עמוק יותר, שבעצם כל אחד ניחן בכישרון מסוים. הקב"ה נתן לי תכונות שבהן אני יכול לקיים את השליחות שלי. לא 'אני' אלא 'הנני'.
דבר תורה לפרשת השבוע הקודמת
לצערי הרב אני מנוע, מכמה סיבות, לכתוב כאן בהרחבה את דעתי על כתבתו המזעזעת של עמיתי קלמן ליבסקינד במעריב ביום שישי שעבר. כדי שלא תישארו בלי כלום, הנה סיפור נחמד ששמעתי, שמתקשר בעקיפין לפרשה.
לאחר שנים רבות בהן שלטו בכיפה פסקיו של הראי"ה קוק זצ"ל בענייני שנת השמיטה, הגיע לארץ הרב קלמן כהנא זצ"ל, איש תנועת פועלי אגודת ישראל (ותושב קיבוץ חפץ חיים, מקום מגוריו של קלמן ליבסקינד עד לא מזמן!). הרב כהנא הוציא ספר בשם 'שנת השבע', ובו פסקי הלכה כשיטת החזון אי"ש, שמצד אחד פוסל את 'היתר המכירה' הידוע של הראי"ה, ומצד שני מקל בהלכות שהראי"ה החמיר בהם.
אחד מנאמני ביתו של הראי"ה הוציא קונטרס בשם 'ונצדק קודש', כדי לחלוק על ספרו של הרב כהנא. הכותב לא נמנע מהתקפות אישיות על הרב קלמן כהנא. בין השאר כתב שם כי השם 'קלמן' הוא ראשי תיבות של הקטע הידוע מהווידוי - כ'יזבנו, ל'צנו, מ'רדנו, נ'יאצנו. ואם תקשו, הוסיף הכותב, הרי 'כיזבנו' כותבים בכ"ף ו'קלמן' בקו"ף? ובכן, אין כאן אפילו ריח קושיה. וכי שכחתם את רש"י בפסוק הראשון לפרשת חיי-שרה, הקובע במפורש כי "בת קו"ף כבת כ"ף"?
זה הסיפור, ועכשיו אתם מבינים מדוע הכתבה התפרסמה במעריב דווקא ערב פרשת חיי שרה.
ובכל זאת, כמה הערות קצרות ברצינות:
הרב המואשם בפגיעה בנשים הקדיש למענן שעות וימים במסירות רבה. גם לאחר שהכפישו את שמו ברבים יצא בקריאה להימנע מכל פגיעה בהן, ונמנע מלחשוף אודותן דברים מביכים שיכלו לעזור לו לטהר את שמו. מעריב מתיימר להיות מגינן של הנשים, אך למרות שזהותן הוסתרה בכתבה - היא ידועה במקום מגוריהן, והנזק החברתי שנגרם להן מהכתבה הוא קשה ביותר. אז מי כאן העוזר לנשים ומי הפוגע בהן?
"במדינת ישראל פועלים כמה גופי אכיפת חוק משטרה, פרקליטות, בתי משפט הכפופים לכללים בסיסיים שאמורים לסייע להם להגיע לחקר האמת: הקפדה על דיני ראיות, חקירת עדים, מתן זכות הטיעון, התפיסה לפיה אדם חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו ועוד "
"קרבנותיו פותחים את העיתון ומגלים כי עולמם חשך עליהם. הם מוקעים ברבים באופן בוטה מתביישים לצאת לרחוב. גם אלה מהם שאכן מעדו, מוצאים את שמם קשור לתיאורים מנופחים ומופרכים "
הדברים מצוטטים מתוך כתבתו מלפני חודשיים של קלמן ליבסקינד על מרדכי גילת, כתבה שזיכתה אותו בפרס ביקורת התקשורת של 'האגודה לזכות הציבור לדעת'.
* טלפונים עם איומים על בני משפחה רק מזיקים. הכתב מתבצר בעמדתו כאשר הוא חש שמולו עומד אספסוף.
* ומשהו לעורך הראשי, אמנון דנקנר: אילו השקעת בנושא הזה אחוז אחד מכישורי הסנגור שהוכחת בתיק דרעי, מובטחני שהיית גונז את הפרשה.
האלוף במיל' מצנע לא זכור כמי שרשם פרקים מבצעיים מזהירים במיוחד בתולדות צה"ל. גם מנהיגותו כראש העיר חיפה לא הטביעה חותם של ממש על המערכת הארצית. מה שעושה אותו למועמד המוביל בעיני מרבית מתפקדי העבודה זו תדמיתו כשמאלן קלאסי - בניגוד לפואד, קונפורמיסטי למחנה וחדש - בניגוד לרמון. מצנע ממשיך לדבוק בעמדה השמאלנית המיושנת, הדוגלת ב'עשיית שלום' עם ההנהגה הפלשתינית נגועת הטרור, ועמדתו הארכאית הזאת היא כשמן בעצמותיהם של חסידי אוסלו השוטים.
מצנע ותומכיו (לא ברור מי מוביל את מי) זיהו בזמן הנכון את תחושת חוסר הנחת באגף השמאלי הגדול של מפלגת העבודה. חוסר נחת מהשותפות בממשלת האחדות, ולא פחות מזה חוסר נחת ממנהיגותו של בנימין בן-אליעזר. פואד, היו"ר שנבחר לפני כשנה, נתפס כבן חורג. לא ממש בשר מבשרה של המפלגה. עמדותיו לא מספיק שמאלניות, אינו רהוט בדיבורו, לא משכנע בהופעותיו, ואולי גם לא מהעדה הנכונה. ובעיקר: לא ממריא בסקרים מול שרון ונתניהו. הם היו מוכנים אולי לקבל בהנהגה בן חורג מנצח. בן חורג מפסיד זה כבר יותר מדי.
עוד לא הספיק מצנע להשמיע באופן מסודר את קריאת התגר שלו, וכבר חוגת הסקרים המשוגעת היטלטלה במרץ לעברו. מועמדות מצנע הוכיחה עד כמה התמיכה בבן-אליעזר רופפת. חיים רמון ראה וקיבל תאבון. שני המועמדים השמאלנים הכניסו תסיסה במפלגה, החזירו צבע ללחיי הפעילים, ועשו קולות כאילו העבודה בראשותם תהיה אלטרנטיבה שלטונית ממשית לליכוד. בשלב הזה הבין בן-אליעזר שיפסיד את ראשות המפלגה אם לא יתבדל מייד משרון ויצא מממשלת האחדות. בקיצור, הלחץ שהפעיל השמאל הקיצוני על פואד הוא המפרק האמיתי של ממשלת האחדות, על אפם וחמתם של שלושת העומדים בראשה שרון פרס ובן-אליעזר.
השמאל הקיצוני הוא מפרק ממשלת האחדות, כמו שגם סרב מלכתחילה להיות שותף לה. תרבות האחדות הלאומית זרה לחברי מפלגת העבודה ה'אוטנטיים', נושאי מורשת "בלי מק"י ובלי חירות", אלו שחיים בתחושה שהמדינה היא רכושם הפרטי, ואחרים הנבחרים לשלוט בה למעשה גונבים אותה מידיהם. מאז המעידה החד-פעמית ערב מלחמת ששת הימים, הם מעולם לא מצאו לנכון להזמין את הימין לממשלה בראשותם, כשהייתה בידם האופציה להרכיב ממשלת שמאל. הם מעולם לא חשבו, כמו הליכוד, לוותר על היצמדות לפרוגרמה הפוליטית שלהם למען ההסכמה הלאומית. ישיבה בממשלה בראשות הליכוד נתפסת בעיניהם כהשפלה. הם מעדיפים את המדבר האופוזיציוני.
שרון נדחף להקמת ממשלת אחדות מתוך כישלונו הקודם לנהל מלחמה על אפה וחמתה של אופוזיציית השמאל חסרת האחריות. למוד ניסיון ממלחמת לבנון, ידע שרון שאין לו שום סיכוי לנהל מלחמה מול הפלשתינים, כשבעורף סיסמאות מבית מדרשה של 'גוש שלום' נישאות על שלטי הפגנות ענק שמארגנת מפלגת העבודה. מאותה סיבה לא נכון היה גם כעת לנסות להקים ממשלת ימין צרה, וגם את זה שרון יודע היטב. הוא לא עשה ניסיון אמיתי להגיע להבנה עם ליברמן. מניעיו לדחות את הבחירות ולהקים ממשלת ימין היו פוליטיים-צרים: לדחות את העימות עם נתניהו בתקווה לשחוק את התמיכה בו, ולרצות את ש"ס, שגם היא חושבת בעיקר על עצמה ומעונינת לדחות את השחיקה הצפויה בכוחה. שרון נתן להבין שאין לו כוונה לשנות את מדיניותו, המבוססת על הבנות עם אדריכל אוסלו שמעון פרס.
לפיכך, התלונות של חברי המפד"ל על הסרבנות של אביגדור ליברמן אינן במקומן. אין גם מקום לאמירות מזיקות של האשמה עצמית מצד המתנחלים, כמו זו שצוטטה בידיעות אחרונות מפי פנחס ולרשטיין. מה שבאמת מזיק אלו ההצהרות הרופסות והמיותרות הללו, המצטרפות למתקפת ההלקאה-העצמית בעקבות אירועי חוות גלעד. את ממשלת האחדות פרק פואד, לא הימין. אופציית ממשלת הימין לא הוקמה בגלל ששרון העדיף ללכת לבחירות, וטוב שכך.
מה שדרוש כעת באמת לישראל הוא ניצחון ברור של המחנה הלאומי בבחירות. ניצחון שיבטא את התנערות הרוב המפוכח בישראל ממורשת אוסלו, ואת החתירה לניצחון חד-משמעי במלחמה מול הפלשתינים.
ממשלת ימין שתקום לאחר ניצחון ברור בבחירות, יהיה לה המנדט הדרוש להכריע את הרשות הפלשתינית, אם תסכים לכך מפלגת העבודה ואם לא. צעדים צבאיים שיינקטו אז לא יהיו שונים מהותית מאלו שנקטה ממשלת שרון-פרס-פואד, והשמאל יתקשה להוקיע אותם, למרות שאין ספק שינסה ושיהיו גורמים מרכזיים בתקשורת שיירתמו לעזרתו. מפלגת העבודה תוזמן אולי להצטרף לממשלה, אבל בראשות מצנע יש להניח שתעדיף להישאר באופוזיציה, וטוב שכך.
איפה המורל?
מיום שעמדתי על דעתי הענייה (זה קרה כשעוד הייתי מדריך בבני-עקיבא), מנקרת בי השאלה על מה ולמה ראו חכמי התנועה לנכון לטפח את הפעילות הכמו-מוזיקלית המכונה 'מורל'. עומדת לה קבוצת חניכים, משבט 'ניצנים' או 'הרואה', ובגרון ניחר שרה ומכריזה על מעלותיה המופלאות, ועל מגרעות הקבוצות המקבילות. אנחנו אימפריה וכל השאר טרגדיה. בניצוחו של המדריך נקראים הדרדקים להכריז כי כל אחד ואחד מקבוצתם הוא 'שאקל' או 'גזעי' או 'קול', או מחמאה אחרת לה הוא זכאי מעצם השתייכותו לקבוצה. לעומת זאת חברי השבטים האחרים, מכוח השתייכותם השבטית, הם 'יורמים', 'לפלפים' וכדומה דור דור והגדרותיו, דור דור ומגרעותיו.
לא חכמה יתרה, לא טעם טוב, לא אהבת הזולת. ולהיפך צרחנות וצווחנות, גאווה וחיצוניות, שטותניקיות ושטחיות. ומילא אם החבר'ה היו נלהבים לעשות זאת מעצמם, אבל מדוע המדריך או המדריכה צריכים לעודד את זה? ומדוע הנהלת הסניף והנהלת התנועה מעניקים על כך פרסים?
אני מבין ששירה משותפת מגבשת ומכניסה התלהבות בקבוצה. אני לא מצפה רק לשירים רציניים, אפשר גם להיות קלילים לפעמים. אבל למה להשוויץ ולמה להשמיץ?
ניצלתי את הראיון שקיימה כתבתנו השבוע עם מזכ"ל התנועה (ראו בגיליון זה) וביקשתי את התייחסותו.
וזו תשובת המזכ"ל איתן מור-יוסף: אני מרגיש שזה חלק מהמשחק של הנוער, וזה משחק יפה ולא גאוותני ושחצני. זה מתקבל אחרת אם רואים זאת בצד הנערי, היפה והשמח. אני אכן מתנגד לאמירת 'בוז'. זה לא ראוי.
מעבר לכך, אפשר להסתכל על כיוון עמוק יותר, שבעצם כל אחד ניחן בכישרון מסוים. הקב"ה נתן לי תכונות שבהן אני יכול לקיים את השליחות שלי. לא 'אני' אלא 'הנני'.
דבר תורה לפרשת השבוע הקודמת
לצערי הרב אני מנוע, מכמה סיבות, לכתוב כאן בהרחבה את דעתי על כתבתו המזעזעת של עמיתי קלמן ליבסקינד במעריב ביום שישי שעבר. כדי שלא תישארו בלי כלום, הנה סיפור נחמד ששמעתי, שמתקשר בעקיפין לפרשה.
לאחר שנים רבות בהן שלטו בכיפה פסקיו של הראי"ה קוק זצ"ל בענייני שנת השמיטה, הגיע לארץ הרב קלמן כהנא זצ"ל, איש תנועת פועלי אגודת ישראל (ותושב קיבוץ חפץ חיים, מקום מגוריו של קלמן ליבסקינד עד לא מזמן!). הרב כהנא הוציא ספר בשם 'שנת השבע', ובו פסקי הלכה כשיטת החזון אי"ש, שמצד אחד פוסל את 'היתר המכירה' הידוע של הראי"ה, ומצד שני מקל בהלכות שהראי"ה החמיר בהם.
אחד מנאמני ביתו של הראי"ה הוציא קונטרס בשם 'ונצדק קודש', כדי לחלוק על ספרו של הרב כהנא. הכותב לא נמנע מהתקפות אישיות על הרב קלמן כהנא. בין השאר כתב שם כי השם 'קלמן' הוא ראשי תיבות של הקטע הידוע מהווידוי - כ'יזבנו, ל'צנו, מ'רדנו, נ'יאצנו. ואם תקשו, הוסיף הכותב, הרי 'כיזבנו' כותבים בכ"ף ו'קלמן' בקו"ף? ובכן, אין כאן אפילו ריח קושיה. וכי שכחתם את רש"י בפסוק הראשון לפרשת חיי-שרה, הקובע במפורש כי "בת קו"ף כבת כ"ף"?
זה הסיפור, ועכשיו אתם מבינים מדוע הכתבה התפרסמה במעריב דווקא ערב פרשת חיי שרה.
ובכל זאת, כמה הערות קצרות ברצינות:
הרב המואשם בפגיעה בנשים הקדיש למענן שעות וימים במסירות רבה. גם לאחר שהכפישו את שמו ברבים יצא בקריאה להימנע מכל פגיעה בהן, ונמנע מלחשוף אודותן דברים מביכים שיכלו לעזור לו לטהר את שמו. מעריב מתיימר להיות מגינן של הנשים, אך למרות שזהותן הוסתרה בכתבה - היא ידועה במקום מגוריהן, והנזק החברתי שנגרם להן מהכתבה הוא קשה ביותר. אז מי כאן העוזר לנשים ומי הפוגע בהן?
"במדינת ישראל פועלים כמה גופי אכיפת חוק משטרה, פרקליטות, בתי משפט הכפופים לכללים בסיסיים שאמורים לסייע להם להגיע לחקר האמת: הקפדה על דיני ראיות, חקירת עדים, מתן זכות הטיעון, התפיסה לפיה אדם חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו ועוד "
"קרבנותיו פותחים את העיתון ומגלים כי עולמם חשך עליהם. הם מוקעים ברבים באופן בוטה מתביישים לצאת לרחוב. גם אלה מהם שאכן מעדו, מוצאים את שמם קשור לתיאורים מנופחים ומופרכים "
הדברים מצוטטים מתוך כתבתו מלפני חודשיים של קלמן ליבסקינד על מרדכי גילת, כתבה שזיכתה אותו בפרס ביקורת התקשורת של 'האגודה לזכות הציבור לדעת'.
* טלפונים עם איומים על בני משפחה רק מזיקים. הכתב מתבצר בעמדתו כאשר הוא חש שמולו עומד אספסוף.
* ומשהו לעורך הראשי, אמנון דנקנר: אילו השקעת בנושא הזה אחוז אחד מכישורי הסנגור שהוכחת בתיק דרעי, מובטחני שהיית גונז את הפרשה.