ציוצים של מו"מ
ביום שבו איים פואד לפרק את ממשלת האחדות, הודעתי בפני כל מי שרצה לשמוע (לא המוני אדם, אני חושש) כי אריאל שרון ממש, אבל ממש, לא מתכוון להקים ממשלה צרה. הערכתי אז, ויעידו על כך כל מקורביי ומוקירי זכרי, כי ראש הממשלה ישמיע ציוצים של מו"מ קואליציוני להקמת ממשלה צרה, אבל בסופו של עניין יכשיל את המהלך ויפזר את הכנסת. האם אני גאון? כן, אבל אין קשר. הפרשנות הפוליטית שלי הפעם התבססה על היגיון פשוט ולא יותר מזה.
מבחינת שרון, הקמת ממשלה צרה היתה התאבדות פוליטית. בממשלה כזו הוא היה מבלה חודשים ארוכים במאבק בכל החזיתות: נתניהו היה תוקף מכאן, בוש היה לוחץ משם, מפלגות הקואליציה (מישהו אמר ש"ס?) היו עושות לו את המוות, והאופוזיציה היתה מוודאת הריגה. עם ממשלת ימין צרה, למפלגת העבודה היתה שנה שלמה להשתקם ולהתחזק לקראת הבחירות הבאות, ובהתחשב בייאוש של הציבור מהמשך הטרור הפלשתיני והאיום העיראקי, היה לה גם סיכוי לא רע לנצח בהן.
האופציה השנייה היתה ללכת לבחירות עכשיו. במהלך כזה היה לשרון סיכוי סביר לנצח את נתניהו, להביס את מפלגת העבודה, להקים ממשלה רחבה ויציבה, ולהשתיק את הביקורת התקשורתית והאופוזיציונית נגדו, שהרי העם העניק למדיניותו מנדט מחודש. אז הבה נחשוב בהיגיון: איזו מבין האופציות העדיף שרון מלכתחילה?
בימים אלה, כשאינטרסנטים פוליטיים תוקפים את אביגדור ליברמן כאילו הוא האחראי להקדמת הבחירות, אפשר רק לחייך במרירות. המשא-ומתן של שרון עם 'האיחוד הלאומי ישראל ביתנו' היה נכשל, גם אם בתמורה לכניסתם לממשלה היו ליברמן ומפלגתו דורשים שני מסטיקים וארטיק. ממשלה צרה לא קמה, כי ראש הממשלה מלכתחילה לא רצה בה (ואגב, מתי לאחרונה ראינו מו"מ קואליציוני שנמשך פחות מיממה?).
הדבר המצחיק הוא, שאנשי 'האיחוד הלאומי' עסוקים כעת במגננה על התנהלותם במו"מ, בעוד שרון מצטייר כמי שאולץ בכפייה לוותר על ממשלה צרה וללכת אל הנשיא. העובדה שכל הפרשנים הפוליטיים קנו את התרגיל מוכיחה, כי את מה שאביגדור ליברמן עוד לא למד בפוליטיקה, לאריאל שרון אין שום כוונה לשכוח.
הפשרה הכואבת הראשונה
אז מי עדיף, שרון או נתניהו? זה שהביע תמיכה בהקמת מדינה לפלשתינים, או זה שמסר להם את חברון? האיש שהרשה לפואד להילחם במאחזים, או האיש שהרשה לרב מרצחים ללחוץ את ידו? זה שנכנע ללחץ אמריקני, או זה שנכנע ללחץ אמריקני? הפוליטיקאי עם הטריקים, או הפוליטיקאי עם השטיקים?
בהנחה שמשה פייגלין לא יגיע ליותר מהישג יוקרתי נאה, המנהיג הבא של הימין בישראל יהיה אדם ששכח מה זה להיות ימני. שרון ונתניהו, בדומה לעמיתיהם ממפלגת העבודה, צפויים להמשיך למכור לציבור סיסמאות על שלום, אופק מדיני ופשרות כואבות. בינתיים, הפשרה הכואבת הראשונה תהיה לבחור באחד מהם לראשות הממשלה.
הפועל שוב הסיתה
בנוף האלימות הגוברת והולכת בספורט הישראלי, בולטים אוהדי הפועל תל-אביב בהליכותיהם היצירתיות. שלא כמו אוהדי הכדורגל של בני יהודה או בית"ר ירושלים, 'הקומץ' של הפועל תל-אביב לעולם לא יסתפק במכות, יריקות או גידופים מהסוג הישן והטוב. בין אם מדובר בכדורגל או כדורסל, אוהדי הפועל תמיד מחדשים, תמיד מפתיעים, כפי שניתן לצפות מאוהדי קבוצה המייצגת את הצד התרבותי של המפה הפוליטית.
תזכורת חלקית בהחלט: אוהדי הפועל בכדורגל זרקו ביציע בובה בדמות בנו התינוק של השוער שורה אובארוב, הפיקו קלטת מושקעת הקוראת לחסל כדורגלן מהפועל בית-שאן, המציאו את הברקת העשור 'סדאם חוסיין בשוק', ואף שיתפו את שחקני הקבוצה בשירת הלהיט העולמי הזה. אוהדי קבוצת הכדורסל גילו יצירתיות ברמה מופחתת, כשהתנפלו על שחקני מכבי תל-אביב בשדה-דוב, צבעו את מכוניתו של שמעון מזרחי בצלבי קרס, ובשבוע שעבר אף קראו ליו"ר מכבי להתאבד ולא שכחו להביע את שאיפתם הספורטיבית לקאמבק היסטורי של השואה.
המעניין הוא, שאוהדי הפועל תל-אביב (וגם הפועל ירושלים בכדורסל, שאף אוהדיה לא ידועים כחברים במנזר השתקנים) שייכים בדרך כלל לשמאל הישראלי, אבל מצד שני יחסם לספורט מכיל אלמנטים המיוחסים בדרך כלל לחלקים בימין, כמו תחושת קיפוח, שנאה לממסד ולעשירים, ודרך חיים מתבדלת (למשל, הם התנגדו בתוקף להפיכת קבוצתם ל'קבוצה של המדינה').
מתברר שכמו בחיים האמיתיים, כך גם בספורט: מי שמחזיק בכסף, באידיאולוגיה ה'נכונה' ובתפקיד הממסדי קל לו יותר להיות תרבותי, מתון ושקט. אלה המרגישים מנוצלים ומקופחים, בעיקר על ידי ממסד דורסני ובלתי מתחשב, עלולים להוציא מתוכם 'עשבים שוטים'. התנהגותם של אוהדי הפועל תל-אביב מוכיחה, כי הגישה האנרכיסטית של מגזרי מיעוטים לא עוברת בגנים של אנשי הימין הפוליטי, ובהקשרים ספציפיים היא עלולה להופיע בשיא כיעורה דווקא בצד השני.
יודע את מקומי
למרות הפעילות הנמרצת של אצבעותיי בכתיבת מדור זה, לא הייתי מגדיר את עצמי כאדם ספורטיבי. ובכל זאת, פעם בשבוע כמו שעון (כלומר, שעון המראה את ימי השבוע) אני מתייצב באולם הספורט הקרוב למקום מגוריי, שם אני נפגש עם חברים לא ספורטיביים ממני בהרבה, ויחד אנו מפגינים את כשרוננו המוגבל-עד-לא-קיים במשחק הכדורסל.
הדבר היפה במפגשינו השבועיים הוא, שכל אחד מרגיש בהם משוחרר מספיק כדי להפגין את עליבותו המוחלטת בתחום הספורט. אם היה אדם זר נקלע למקום, היה חושב בטעות שהגיע למופע חדש של להקת 'בת-שבע', עם מכנסיים קצרים על תקן גטקעס. הוא בוודאי לא היה מקשר את תנועות גופינו עם נוכחותו של כדור כתום על המגרש, ובאמת לא תמיד יש קשר.
אבל מכיוון שהמפגש שלנו סגור לכניסת זרים, אנו מרשים לעצמנו להתפרע מעט, להיות נועזים וספונטניים יותר מכדורסלנים מקצועיים. במשך הזמן, אף שכללנו את המשחק והוספנו לו חוקים חדשים שהמצאנו בעצמנו, כמו 'חוק הצעד וחצי המשולש' (מותר ללכת עם הכדור כמה שרוצים בלי לכדרר), 'חוק הסל הטורקי המשופר' (מי שהזריקה שלו הגיעה לחישוק, זוכה בהערצת כולנו) ו'חוק הכסאח' (אחרי חמש עבירות, השחקן שעשו עליו את הפאולים יוצא מהמשחק, בדרך כלל לחדר מיון).
מכיוון שרובנו משחקים יחד כבר שנים, רוב המפגש מוקדש לשיחות נפש גבריות, משהו בנוסח "ראית את ליברפול אתמול? איזה כלי היז'י דודק הזה!". שיחות בעניינים אישיים הס מלהזכיר אמנם אנו נכנסים זה לוורידי זה, אבל רק במובן הפיזי של הביטוי.
בסיום המשחק אנו חוזרים איש איש לביתו, מוכים ומרוטים אך מרוצים. ככל שהזיעה ניגרת יותר והגוף כואב יותר, כך גדל הסיפוק העצמי שלנו. בבית, אני שומע את קריאתה של אשתי מהמרפסת. "איך היה?" היא מתעניינת בזהירות. "נהדר", אני עונה ומוסיף, "את יכולה כבר להיכנס התקלחתי היום באולם!".
ביום שבו איים פואד לפרק את ממשלת האחדות, הודעתי בפני כל מי שרצה לשמוע (לא המוני אדם, אני חושש) כי אריאל שרון ממש, אבל ממש, לא מתכוון להקים ממשלה צרה. הערכתי אז, ויעידו על כך כל מקורביי ומוקירי זכרי, כי ראש הממשלה ישמיע ציוצים של מו"מ קואליציוני להקמת ממשלה צרה, אבל בסופו של עניין יכשיל את המהלך ויפזר את הכנסת. האם אני גאון? כן, אבל אין קשר. הפרשנות הפוליטית שלי הפעם התבססה על היגיון פשוט ולא יותר מזה.
מבחינת שרון, הקמת ממשלה צרה היתה התאבדות פוליטית. בממשלה כזו הוא היה מבלה חודשים ארוכים במאבק בכל החזיתות: נתניהו היה תוקף מכאן, בוש היה לוחץ משם, מפלגות הקואליציה (מישהו אמר ש"ס?) היו עושות לו את המוות, והאופוזיציה היתה מוודאת הריגה. עם ממשלת ימין צרה, למפלגת העבודה היתה שנה שלמה להשתקם ולהתחזק לקראת הבחירות הבאות, ובהתחשב בייאוש של הציבור מהמשך הטרור הפלשתיני והאיום העיראקי, היה לה גם סיכוי לא רע לנצח בהן.
האופציה השנייה היתה ללכת לבחירות עכשיו. במהלך כזה היה לשרון סיכוי סביר לנצח את נתניהו, להביס את מפלגת העבודה, להקים ממשלה רחבה ויציבה, ולהשתיק את הביקורת התקשורתית והאופוזיציונית נגדו, שהרי העם העניק למדיניותו מנדט מחודש. אז הבה נחשוב בהיגיון: איזו מבין האופציות העדיף שרון מלכתחילה?
בימים אלה, כשאינטרסנטים פוליטיים תוקפים את אביגדור ליברמן כאילו הוא האחראי להקדמת הבחירות, אפשר רק לחייך במרירות. המשא-ומתן של שרון עם 'האיחוד הלאומי ישראל ביתנו' היה נכשל, גם אם בתמורה לכניסתם לממשלה היו ליברמן ומפלגתו דורשים שני מסטיקים וארטיק. ממשלה צרה לא קמה, כי ראש הממשלה מלכתחילה לא רצה בה (ואגב, מתי לאחרונה ראינו מו"מ קואליציוני שנמשך פחות מיממה?).
הדבר המצחיק הוא, שאנשי 'האיחוד הלאומי' עסוקים כעת במגננה על התנהלותם במו"מ, בעוד שרון מצטייר כמי שאולץ בכפייה לוותר על ממשלה צרה וללכת אל הנשיא. העובדה שכל הפרשנים הפוליטיים קנו את התרגיל מוכיחה, כי את מה שאביגדור ליברמן עוד לא למד בפוליטיקה, לאריאל שרון אין שום כוונה לשכוח.
הפשרה הכואבת הראשונה
אז מי עדיף, שרון או נתניהו? זה שהביע תמיכה בהקמת מדינה לפלשתינים, או זה שמסר להם את חברון? האיש שהרשה לפואד להילחם במאחזים, או האיש שהרשה לרב מרצחים ללחוץ את ידו? זה שנכנע ללחץ אמריקני, או זה שנכנע ללחץ אמריקני? הפוליטיקאי עם הטריקים, או הפוליטיקאי עם השטיקים?
בהנחה שמשה פייגלין לא יגיע ליותר מהישג יוקרתי נאה, המנהיג הבא של הימין בישראל יהיה אדם ששכח מה זה להיות ימני. שרון ונתניהו, בדומה לעמיתיהם ממפלגת העבודה, צפויים להמשיך למכור לציבור סיסמאות על שלום, אופק מדיני ופשרות כואבות. בינתיים, הפשרה הכואבת הראשונה תהיה לבחור באחד מהם לראשות הממשלה.
הפועל שוב הסיתה
בנוף האלימות הגוברת והולכת בספורט הישראלי, בולטים אוהדי הפועל תל-אביב בהליכותיהם היצירתיות. שלא כמו אוהדי הכדורגל של בני יהודה או בית"ר ירושלים, 'הקומץ' של הפועל תל-אביב לעולם לא יסתפק במכות, יריקות או גידופים מהסוג הישן והטוב. בין אם מדובר בכדורגל או כדורסל, אוהדי הפועל תמיד מחדשים, תמיד מפתיעים, כפי שניתן לצפות מאוהדי קבוצה המייצגת את הצד התרבותי של המפה הפוליטית.
תזכורת חלקית בהחלט: אוהדי הפועל בכדורגל זרקו ביציע בובה בדמות בנו התינוק של השוער שורה אובארוב, הפיקו קלטת מושקעת הקוראת לחסל כדורגלן מהפועל בית-שאן, המציאו את הברקת העשור 'סדאם חוסיין בשוק', ואף שיתפו את שחקני הקבוצה בשירת הלהיט העולמי הזה. אוהדי קבוצת הכדורסל גילו יצירתיות ברמה מופחתת, כשהתנפלו על שחקני מכבי תל-אביב בשדה-דוב, צבעו את מכוניתו של שמעון מזרחי בצלבי קרס, ובשבוע שעבר אף קראו ליו"ר מכבי להתאבד ולא שכחו להביע את שאיפתם הספורטיבית לקאמבק היסטורי של השואה.
המעניין הוא, שאוהדי הפועל תל-אביב (וגם הפועל ירושלים בכדורסל, שאף אוהדיה לא ידועים כחברים במנזר השתקנים) שייכים בדרך כלל לשמאל הישראלי, אבל מצד שני יחסם לספורט מכיל אלמנטים המיוחסים בדרך כלל לחלקים בימין, כמו תחושת קיפוח, שנאה לממסד ולעשירים, ודרך חיים מתבדלת (למשל, הם התנגדו בתוקף להפיכת קבוצתם ל'קבוצה של המדינה').
מתברר שכמו בחיים האמיתיים, כך גם בספורט: מי שמחזיק בכסף, באידיאולוגיה ה'נכונה' ובתפקיד הממסדי קל לו יותר להיות תרבותי, מתון ושקט. אלה המרגישים מנוצלים ומקופחים, בעיקר על ידי ממסד דורסני ובלתי מתחשב, עלולים להוציא מתוכם 'עשבים שוטים'. התנהגותם של אוהדי הפועל תל-אביב מוכיחה, כי הגישה האנרכיסטית של מגזרי מיעוטים לא עוברת בגנים של אנשי הימין הפוליטי, ובהקשרים ספציפיים היא עלולה להופיע בשיא כיעורה דווקא בצד השני.
יודע את מקומי
למרות הפעילות הנמרצת של אצבעותיי בכתיבת מדור זה, לא הייתי מגדיר את עצמי כאדם ספורטיבי. ובכל זאת, פעם בשבוע כמו שעון (כלומר, שעון המראה את ימי השבוע) אני מתייצב באולם הספורט הקרוב למקום מגוריי, שם אני נפגש עם חברים לא ספורטיביים ממני בהרבה, ויחד אנו מפגינים את כשרוננו המוגבל-עד-לא-קיים במשחק הכדורסל.
הדבר היפה במפגשינו השבועיים הוא, שכל אחד מרגיש בהם משוחרר מספיק כדי להפגין את עליבותו המוחלטת בתחום הספורט. אם היה אדם זר נקלע למקום, היה חושב בטעות שהגיע למופע חדש של להקת 'בת-שבע', עם מכנסיים קצרים על תקן גטקעס. הוא בוודאי לא היה מקשר את תנועות גופינו עם נוכחותו של כדור כתום על המגרש, ובאמת לא תמיד יש קשר.
אבל מכיוון שהמפגש שלנו סגור לכניסת זרים, אנו מרשים לעצמנו להתפרע מעט, להיות נועזים וספונטניים יותר מכדורסלנים מקצועיים. במשך הזמן, אף שכללנו את המשחק והוספנו לו חוקים חדשים שהמצאנו בעצמנו, כמו 'חוק הצעד וחצי המשולש' (מותר ללכת עם הכדור כמה שרוצים בלי לכדרר), 'חוק הסל הטורקי המשופר' (מי שהזריקה שלו הגיעה לחישוק, זוכה בהערצת כולנו) ו'חוק הכסאח' (אחרי חמש עבירות, השחקן שעשו עליו את הפאולים יוצא מהמשחק, בדרך כלל לחדר מיון).
מכיוון שרובנו משחקים יחד כבר שנים, רוב המפגש מוקדש לשיחות נפש גבריות, משהו בנוסח "ראית את ליברפול אתמול? איזה כלי היז'י דודק הזה!". שיחות בעניינים אישיים הס מלהזכיר אמנם אנו נכנסים זה לוורידי זה, אבל רק במובן הפיזי של הביטוי.
בסיום המשחק אנו חוזרים איש איש לביתו, מוכים ומרוטים אך מרוצים. ככל שהזיעה ניגרת יותר והגוף כואב יותר, כך גדל הסיפוק העצמי שלנו. בבית, אני שומע את קריאתה של אשתי מהמרפסת. "איך היה?" היא מתעניינת בזהירות. "נהדר", אני עונה ומוסיף, "את יכולה כבר להיכנס התקלחתי היום באולם!".