לפני קצת יותר מחודש הרשיע בית משפט השלום בבאר שבע ארבע נשים בפרשת העלילה על הרב יעקב איפרגן, הידוע בכינוי 'הרנטגן'. הנאשמות הודו כי מסרו תצהירים כוזבים נגד הרב, ובית המשפט גזר עליהן שש שנות מאסר, שהומרו בעבודות שירות. הידיעה הופיעה בעיתון בקטן, וכמעט שאיש לא שם לב אליה.
את עורכי העיתונים, שיצאו לפני כשלוש שנים בכותרות ענק כנגד הרב, כבר לא כל כך עניין שהוא זוכה. הנשים שטענו כי הרב ביצע בהם מעשים מגונים זכו בזמנו לבמה בכל כלי התקשורת וכבודו של הרב נרמס בריש גלי, אולם כשקבע בית המשפט שהן מסרו תצהירים כוזבים תמורת כסף, אף אחד מהעיתונים לא טרח להתנצל או אפילו לכתוב כי כבודו של הרב איפרגן נרמס לשווא.
עד היום, החוק לא חייב כלי תקשורת שפרסם ידיעה על חשד לעבירה לעדכן את הציבור במקרים שבהם נסגר התיק או שהאדם זוכה. כתוצאה מכך נוצר מצב בו שמו הטוב של אדם עלול היה להיות מוכתם באופן בלתי הפיך על לא עוול בכפו. הניזוקים מכך גם אנשים שאינם מפורסמים ואין להם גישה לכלי התקשורת כדי לפרסם את זיכויים. הציבור הרחב לא יזכור ידיעה המספרת על אדם אלמוני, אך מי שמכיר אותו יזכור, ושמו הטוב ייפגע ללא תקנה.
אתם ודאי זוכרים את הפרסום הכוזב על מותו של ח"כ לשעבר אמנון רובינשטיין. בספטמבר 99' הגיעה לכנסת ידיעה על מותו. יו"ר הכנסת אברהם בורג החל כבר להספיד אותו, כשנודע שזו היתה מתיחה. לאחר מספר שעות, הודיעה המשטרה כי היא תפסה את המותחים, ומדובר בזוג קשישים שמתגוררים בהרצליה. העיתונות עטה על הזקנים, שמרוב פחד כמעט הודו במעשה. למחרת התפרסמו גם תמונותיהם. אלא שכעבור מספר ימים, התברר כי מישהו אחר היה אחראי לתרמית. איש במשטרה לא נענש על עלילת השווא נגד אותם קשישים, ששמם הוכפש בתקשורת ותמונותיהם הופיעו בכל גיליון אפשרי.
האשמות בגדול, התנצלויות בקטן
אולם בדרך כלל, התופעה של פרסום האשמות בלא לפרסם את הזיכוי, פוגעת בעיקר בפוליטיקאים. ראש עיריית ירושלים, אהוד אולמרט, הוא דוגמא טובה לכך: "לפני מספר שנים פתחתי את ידיעות אחרונות ביום שישי, ובעמוד הראשון הופיעה ידיעת ענק שסיפרה כי סידרתי תעודת זהות ישראלית לערבי שנתן לי תרומה בבחירות. כל אותו סוף שבוע היו פרסומות ברדיו ש'היום בידיעות אחרונות, מוטי גילת חושף כי אהוד אולמרט חשוד בקבלת שוחד'. בסופו של דבר, לאחר שנחקרתי נסגר התיק מחוסר אשמה. האם קראת אי פעם אצל מוטי גילת, שהתיק נסגר? האם ראית איזו התנצלות?". ואולמרט הוא רק אחד מני פוליטיקאים רבים שסבלו מהכפשות בעיתונים, שנמצאו מאוחר יותר חסרות שחר.
אם נפשפש בזיכרוננו נוכל לשלוף משם, למשל, את פרשת ההעמדה לדין של פרופ' יעקב נאמן באשמת מתן תצהיר כוזב, משפט שהסתיים בזיכוי מוחלט. או, את הפרסום אודות רפול, שכביכול קיבל מסמך צבאי שלא כדין (וזוכה מהאשמה כבר בישיבה הראשונה של בית המשפט). ומהעבר הקרוב יותר: חקירת השר צחי הנגבי בפרשת עמותת דרך צלחה. הכותרות רעשו, ובסופו של דבר הורה היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק.
טיהרו את שמם
היו מקרים יוצאי דופן, בהם האיש שהוכפש דאג לפרסם את זיכויו. המפורסם שבהם הוא השר לשעבר אביגדור קהלני. לפני שלוש שנים הוא הואשם כי העביר מידע שלא כחוק בפרשת נמרודי כששימש כשר לביטחון פנים. בתום שנתיים וחצי של סיוט זוכה קהלני מכל אשמה. שלא כאחרים, ערך קהלני מסיבה, שאליה הוזמנו אח"מים רבים, ובכך פרסם את הזיכוי וטיהר את שמו. היה זה מקרה נדיר, שבו לנאשם שזוכה ניתנה הבמה התקשורתית להשבת כבודו האבוד.
היה מקרה נוסף שבו זכה איש שטוהר שמו לבמה תקשורתית ראויה , אך בנסיבות טרגיות. ד"ר עוזי כנען, לשעבר מנהל בית החולים בצפת, הורשע בסוף שנת 1998 במספר רב של אישומים, ביניהם קבלת דבר במרמה, סחיטה באיומים וזיוף. הוא טען לחפותו לכל אורך הדרך הארוכה: המשפט נמשך שש שנים. עוד לפני הינתן גזר דינו של ד"ר כנען, הוא התאבד ביריית אקדח. לאחר מותו ערערה אחותו לבית המשפט המחוזי בחיפה, שזיכה את כנען ממרבית סעיפי האישום בהם הורשע. בכלי התקשורת זכה הזיכוי לכיסוי נרחב, שכן היה מדובר במקרה בעל אופי דרמטי, בו זוכה אדם שכבר מת.
הצעת חוק חוצת גבולות
לפני חודש אישרה ועדת החוקה של הכנסת הצעת חוק איסור לשון הרע, חובת עדכון. הצעת החוק, שהוגשה על ידי חברי הכנסת טומי לפיד ורחמים מלול, אומרת כי כלי תקשורת שפרסם חקירה פלילית, הגשת כתב אישום או הרשעה של אדם, יחויב לפרסם גם את סגירת התיק, הזיכוי או קבלת ערעורו. הפרסום ייעשה בהבלטה הראויה ובהתחשב בדרך שבה פורסמה הידיעה המקורית. אם לא ייעשה כן, יהיה הנפגע זכאי לפיצוי כספי, גם ללא הוכחת נזק.
חבר הכנסת טומי לפיד מספר שעל הצעת החוק הזאת הוא חשב עוד כשהיה עיתונאי: "בזמנו, פורסם לגבי קצין משטרה שנפתח נגדו תיק בעוון קבלת שוחד. התיק נסגר, אך העיתון סירב לפרסם זאת. הקצין פנה לבית משפט, שהחליט שאי אפשר לכפות על העיתון לפרסם את סגירת התיק כי אין חוק בנושא. כתבתי אז על ההחלטה האומללה בעיתון, ודיברתי עליה ברדיו. פרסמתי את הפרשה גם בספרי 'עוד אני מדבר'. כשהגעתי לכנסת יזמתי את הצעת החוק הזאת, שבאה להגן על האזרח. יש בחוק הזה איזון ראוי בין זכות האדם לשם טוב לבין חופש הביטוי.
גם ח"כ רחמים מלול, אומר שיש פה משום עשיית צדק עם אנשים שנפגעו מפרסומים רועשים בכותרות העיתונים. הוא סירב לתת דוגמאות, אבל טען שהחוק מכוון בעיקר לאנשי ציבור ששמם הוכפש: "כשמדובר באנשי ציבור, הכותרות מפורסמות באותיות קידוש לבנה, וכאשר מתברר שהחשדות לא היו, מגיע להם שדבר הזיכוי והחפות יפורסמו בהבלטה המתאימה".
השילוב הנדיר בין מלול מש"ס ולפיד משינוי הוא רק מקרי. ח"כ מלול מסביר: "אני הגשתי הצעת חוק לפרסום שם טוב, והוא הגיש הצעת חוק לתיקון לשון הרע. לא התכוונו להתאחד, אבל בוועדת החוקה החליטו, בגלל הדמיון בין ההצעות, לאחד אותם להצעת חוק אחת".
ומה יהיה בשטח? נראה
עדיין לא ברור מה משמעות הקביעה בחוק החדש שיש לפרסם את הזיכוי בהבלטה הראויה. האם מדובר בפרסום בעמודים הראשונים? אם כן, קשה להאמין שעורכי העיתונים יעשו זאת. מזכ"ל מועצת העיתונות, לוי מורב, מתקשה להאמין שהחוק ייאכף. הוא מציע למי שנפגע לפנות לכלי התקשורת שנפגע על ידו, ובמידה ולא יענה להגיש תלונה במועצת העיתונות. "אנחנו מתכוונים לצאת בקמפיין פרסומי לגבי הצעת החוק הזאת, כדי ליידע את הציבור לגבי האפשרות הזאת" אומר מורב. ח"כ לפיד, כמי שנמנה עד לא מכבר עם עורכי מעריב, סבור כי עורכי העיתונים לא יסתכנו בקנס ויעדיפו לציית לחוק.
בהצעת החוק אין הגבלה על פרסום תחקירים עיתונאים, ואף לא הטלת חובת מעקב אקטיבית של העיתון אחרי התפתחותו או סיומו של כל הליך שבנוגע אליו מתפרסמת ידיעה. היוזמה לפרסום העדכון מוטלת על האדם שבנוגע אליו התפרסמו הדברים. הסיבה לכך היא הרצון שלא להכביד על כלי התקשורת (שיצטרכו לעקוב אחרי כל תיק), וכן ההתחשבות בכך שלעתים יעדיף אותו אדם להימנע מאזכור מחודש של פרשה מן העבר.
על רקע המהירות שבה נוהגת העיתונות לשפוך את דמו של אדם, קשה להאמין שכללי המוסר ישתנו בעקבות הצעת החוק. לפחות מעתה ידעו גם אזרחים מן השורה כי יש להם האפשרות לשמור על זכותם לשם טוב.
את עורכי העיתונים, שיצאו לפני כשלוש שנים בכותרות ענק כנגד הרב, כבר לא כל כך עניין שהוא זוכה. הנשים שטענו כי הרב ביצע בהם מעשים מגונים זכו בזמנו לבמה בכל כלי התקשורת וכבודו של הרב נרמס בריש גלי, אולם כשקבע בית המשפט שהן מסרו תצהירים כוזבים תמורת כסף, אף אחד מהעיתונים לא טרח להתנצל או אפילו לכתוב כי כבודו של הרב איפרגן נרמס לשווא.
עד היום, החוק לא חייב כלי תקשורת שפרסם ידיעה על חשד לעבירה לעדכן את הציבור במקרים שבהם נסגר התיק או שהאדם זוכה. כתוצאה מכך נוצר מצב בו שמו הטוב של אדם עלול היה להיות מוכתם באופן בלתי הפיך על לא עוול בכפו. הניזוקים מכך גם אנשים שאינם מפורסמים ואין להם גישה לכלי התקשורת כדי לפרסם את זיכויים. הציבור הרחב לא יזכור ידיעה המספרת על אדם אלמוני, אך מי שמכיר אותו יזכור, ושמו הטוב ייפגע ללא תקנה.
אתם ודאי זוכרים את הפרסום הכוזב על מותו של ח"כ לשעבר אמנון רובינשטיין. בספטמבר 99' הגיעה לכנסת ידיעה על מותו. יו"ר הכנסת אברהם בורג החל כבר להספיד אותו, כשנודע שזו היתה מתיחה. לאחר מספר שעות, הודיעה המשטרה כי היא תפסה את המותחים, ומדובר בזוג קשישים שמתגוררים בהרצליה. העיתונות עטה על הזקנים, שמרוב פחד כמעט הודו במעשה. למחרת התפרסמו גם תמונותיהם. אלא שכעבור מספר ימים, התברר כי מישהו אחר היה אחראי לתרמית. איש במשטרה לא נענש על עלילת השווא נגד אותם קשישים, ששמם הוכפש בתקשורת ותמונותיהם הופיעו בכל גיליון אפשרי.
האשמות בגדול, התנצלויות בקטן
אולם בדרך כלל, התופעה של פרסום האשמות בלא לפרסם את הזיכוי, פוגעת בעיקר בפוליטיקאים. ראש עיריית ירושלים, אהוד אולמרט, הוא דוגמא טובה לכך: "לפני מספר שנים פתחתי את ידיעות אחרונות ביום שישי, ובעמוד הראשון הופיעה ידיעת ענק שסיפרה כי סידרתי תעודת זהות ישראלית לערבי שנתן לי תרומה בבחירות. כל אותו סוף שבוע היו פרסומות ברדיו ש'היום בידיעות אחרונות, מוטי גילת חושף כי אהוד אולמרט חשוד בקבלת שוחד'. בסופו של דבר, לאחר שנחקרתי נסגר התיק מחוסר אשמה. האם קראת אי פעם אצל מוטי גילת, שהתיק נסגר? האם ראית איזו התנצלות?". ואולמרט הוא רק אחד מני פוליטיקאים רבים שסבלו מהכפשות בעיתונים, שנמצאו מאוחר יותר חסרות שחר.
אם נפשפש בזיכרוננו נוכל לשלוף משם, למשל, את פרשת ההעמדה לדין של פרופ' יעקב נאמן באשמת מתן תצהיר כוזב, משפט שהסתיים בזיכוי מוחלט. או, את הפרסום אודות רפול, שכביכול קיבל מסמך צבאי שלא כדין (וזוכה מהאשמה כבר בישיבה הראשונה של בית המשפט). ומהעבר הקרוב יותר: חקירת השר צחי הנגבי בפרשת עמותת דרך צלחה. הכותרות רעשו, ובסופו של דבר הורה היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק.
טיהרו את שמם
היו מקרים יוצאי דופן, בהם האיש שהוכפש דאג לפרסם את זיכויו. המפורסם שבהם הוא השר לשעבר אביגדור קהלני. לפני שלוש שנים הוא הואשם כי העביר מידע שלא כחוק בפרשת נמרודי כששימש כשר לביטחון פנים. בתום שנתיים וחצי של סיוט זוכה קהלני מכל אשמה. שלא כאחרים, ערך קהלני מסיבה, שאליה הוזמנו אח"מים רבים, ובכך פרסם את הזיכוי וטיהר את שמו. היה זה מקרה נדיר, שבו לנאשם שזוכה ניתנה הבמה התקשורתית להשבת כבודו האבוד.
היה מקרה נוסף שבו זכה איש שטוהר שמו לבמה תקשורתית ראויה , אך בנסיבות טרגיות. ד"ר עוזי כנען, לשעבר מנהל בית החולים בצפת, הורשע בסוף שנת 1998 במספר רב של אישומים, ביניהם קבלת דבר במרמה, סחיטה באיומים וזיוף. הוא טען לחפותו לכל אורך הדרך הארוכה: המשפט נמשך שש שנים. עוד לפני הינתן גזר דינו של ד"ר כנען, הוא התאבד ביריית אקדח. לאחר מותו ערערה אחותו לבית המשפט המחוזי בחיפה, שזיכה את כנען ממרבית סעיפי האישום בהם הורשע. בכלי התקשורת זכה הזיכוי לכיסוי נרחב, שכן היה מדובר במקרה בעל אופי דרמטי, בו זוכה אדם שכבר מת.
הצעת חוק חוצת גבולות
לפני חודש אישרה ועדת החוקה של הכנסת הצעת חוק איסור לשון הרע, חובת עדכון. הצעת החוק, שהוגשה על ידי חברי הכנסת טומי לפיד ורחמים מלול, אומרת כי כלי תקשורת שפרסם חקירה פלילית, הגשת כתב אישום או הרשעה של אדם, יחויב לפרסם גם את סגירת התיק, הזיכוי או קבלת ערעורו. הפרסום ייעשה בהבלטה הראויה ובהתחשב בדרך שבה פורסמה הידיעה המקורית. אם לא ייעשה כן, יהיה הנפגע זכאי לפיצוי כספי, גם ללא הוכחת נזק.
חבר הכנסת טומי לפיד מספר שעל הצעת החוק הזאת הוא חשב עוד כשהיה עיתונאי: "בזמנו, פורסם לגבי קצין משטרה שנפתח נגדו תיק בעוון קבלת שוחד. התיק נסגר, אך העיתון סירב לפרסם זאת. הקצין פנה לבית משפט, שהחליט שאי אפשר לכפות על העיתון לפרסם את סגירת התיק כי אין חוק בנושא. כתבתי אז על ההחלטה האומללה בעיתון, ודיברתי עליה ברדיו. פרסמתי את הפרשה גם בספרי 'עוד אני מדבר'. כשהגעתי לכנסת יזמתי את הצעת החוק הזאת, שבאה להגן על האזרח. יש בחוק הזה איזון ראוי בין זכות האדם לשם טוב לבין חופש הביטוי.
גם ח"כ רחמים מלול, אומר שיש פה משום עשיית צדק עם אנשים שנפגעו מפרסומים רועשים בכותרות העיתונים. הוא סירב לתת דוגמאות, אבל טען שהחוק מכוון בעיקר לאנשי ציבור ששמם הוכפש: "כשמדובר באנשי ציבור, הכותרות מפורסמות באותיות קידוש לבנה, וכאשר מתברר שהחשדות לא היו, מגיע להם שדבר הזיכוי והחפות יפורסמו בהבלטה המתאימה".
השילוב הנדיר בין מלול מש"ס ולפיד משינוי הוא רק מקרי. ח"כ מלול מסביר: "אני הגשתי הצעת חוק לפרסום שם טוב, והוא הגיש הצעת חוק לתיקון לשון הרע. לא התכוונו להתאחד, אבל בוועדת החוקה החליטו, בגלל הדמיון בין ההצעות, לאחד אותם להצעת חוק אחת".
ומה יהיה בשטח? נראה
עדיין לא ברור מה משמעות הקביעה בחוק החדש שיש לפרסם את הזיכוי בהבלטה הראויה. האם מדובר בפרסום בעמודים הראשונים? אם כן, קשה להאמין שעורכי העיתונים יעשו זאת. מזכ"ל מועצת העיתונות, לוי מורב, מתקשה להאמין שהחוק ייאכף. הוא מציע למי שנפגע לפנות לכלי התקשורת שנפגע על ידו, ובמידה ולא יענה להגיש תלונה במועצת העיתונות. "אנחנו מתכוונים לצאת בקמפיין פרסומי לגבי הצעת החוק הזאת, כדי ליידע את הציבור לגבי האפשרות הזאת" אומר מורב. ח"כ לפיד, כמי שנמנה עד לא מכבר עם עורכי מעריב, סבור כי עורכי העיתונים לא יסתכנו בקנס ויעדיפו לציית לחוק.
בהצעת החוק אין הגבלה על פרסום תחקירים עיתונאים, ואף לא הטלת חובת מעקב אקטיבית של העיתון אחרי התפתחותו או סיומו של כל הליך שבנוגע אליו מתפרסמת ידיעה. היוזמה לפרסום העדכון מוטלת על האדם שבנוגע אליו התפרסמו הדברים. הסיבה לכך היא הרצון שלא להכביד על כלי התקשורת (שיצטרכו לעקוב אחרי כל תיק), וכן ההתחשבות בכך שלעתים יעדיף אותו אדם להימנע מאזכור מחודש של פרשה מן העבר.
על רקע המהירות שבה נוהגת העיתונות לשפוך את דמו של אדם, קשה להאמין שכללי המוסר ישתנו בעקבות הצעת החוק. לפחות מעתה ידעו גם אזרחים מן השורה כי יש להם האפשרות לשמור על זכותם לשם טוב.